תגובות לגיליונות קודמים – 920

בתגובה ל"מעבר לחלוקה ל'טובים' ו'רעים'" מאת הרב יובל שרלו, גיליון פרשת ויקרא

ריקוד על מדרון חלק

על רקע הדיון הער המתקיים בשבועות האחרונים מעל דפי מוסף זה בנוגע לדרכו של הרב צבי טאו ולדברי הרב אלי סדן על עמידת רבו כנגד הסחף המתרחש בציבור הדתי, הופיע כאן בשבוע שעבר מאמרו של הרב יובל שרלו העוסק ביחס שבין התורה והתרבות האנושית הכללית. נדמה כי לא יכולנו לבקש המחשה ברורה יותר להבדלי הגישות.

הרב שרלו מתאר את האמונה היהודית כיצירה המתפתחת מתוך ריקוד זוגי ששותפות בו שתי תנועות – התורה והעולם. הוא סבור כי ערכי המוסר האנושי הכללי הם צד אחד בריקוד ודבר אלוהים הוא צידו האחר. הוא מבקש מאיתנו להתרחק מהבלעדיות של המבט האידאי הרוחני ולהיפתח אל החוויה האנושית שיש בה שינוי מתמיד. החידוש בדבריו הוא כפול: הצגת האמונה כיצירה משותפת, והדגשת התרומה של התרבות הכללית ביצירת האמונה.

הצגת האמונה היהודית כסינתזה בין דבר אלוהים לערכי האדם היא עמדה מוכרת במרחב הפילוסופי והמחשבתי, אלא שניסיונו של הרב שרלו להציג עמדה זו כמבוססת על תורת הרב קוק, אין לו, לעניות דעתי, על מה לסמוך. הרב קוק שייך לאסכולה שמושגיה שאובים מן הקבלה האחדותית. הדימוי המצוי בכתבי הרב קוק לאמונה ולערכי התורה הוא האור. מקור הערכים האמיתיים כולם הם באור האלוהי. בתפיסה הקבלית נועד לאדם תפקיד מרכזי וחיוני, לא כיוצר האור אלא כמי שלו, ורק לו, היכולת להופיע את האור העליון בעולם האנושי הפרטי. האור העליון יורד אל העולם ומשתקף בנשמות פרטיות בצורות מגוונות ובתקופות שונות (אורות התורה ב, א), אך מקורו אחד – האור האלוהי הטהור.

הרב קוק אינו רואה בערכי התורה יצירה, סינתזה או ריקוד – אלא מגדיר אותם כ"ארחות ה' נובעים ממקור החיים העליונים" (שם ג, א). מקורם באלוהים אחד – וגילוים משתקף בצורות מגוונות באדם ובקיבוץ האנושי. יש ותכונות מוסריות משתקפות אף בבעלי חיים, כגזל, עריות וצניעות הנלמדים מנמלה, יונה וחתול (שם יב, ג). כאשר מדבר הרב קוק על "דרך ארץ שקדמה לתורה" אין הוא מדבר על תרבות אנושית כללית, ודאי לא על התרבות המערבית – הוא מדבר על המוסר הטבעי שאינו אלא השתקפות האור האלוהי בנפשו של אדם ישר.

הרב שרלו מבקש להסיק מ"קדימות דרך ארץ" שהתורה מושתתת כביכול על "דרך ארץ" של היצירה התרבותית האנושית, אולם הרב קוק בפסקה זו טורח להדגיש את ההיפך – הקדימות של "דרך ארץ" לתורה אינה קדימות של חשיבות אלא רק קדימות כרונולוגית. לאמור, אור התורה בשלמותו לא יכול להופיע אלא בנפש שקדמה אצלה הופעה של המוסר האנושי הישר. התפיסה ההפוכה, בדבר קדימותה של התורה כאידאה שקדמה לעולם, מתבטאת בדברי חז"ל על כך ש"תורה קדמה לעולם".

אמת, שהרב קוק כותב במקום אחר (אדר היקר, עמ' מב) שהתורה הכירה בערך של דפוסי חיים בעלי "יסוד מוסרי" שהופיעו בקיבוץ האנושי עוד לפני מתן תורה וכללה אותם בתורה, אלא שהוא מבאר שם שהכללתם בתורה נעשתה לא בשל היותם יצירה אנושית עצמאית אלא משום שנמצאו תואמים לאור הנצחי של התורה ומשום ש"היה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית". הניסיון לקחת את ההערכה והחשיבות המודגשת שיש בדברי הרב קוק כלפי מוסר אנושי טבעי וישר, ולהסיק מכך שערכי הנאורות של העולם המערבי של ימינו יש בהם תוקף אלוהי, רחוק מלשקף את דעתו של הרב קוק.

יאמר מי שיאמר, מה לנו ולעיונים מופשטים אלו, מה לי אם המוסר האנושי הוא יצירה או השתקפות, ריקוד או גילוי אידאה עליונה – הרי אין בדיונים אלו אלא דקדוקים מופשטים. לא כך הם פני הדברים. תהום פעורה בין שתי הגישות. למרות שאיני מתלמידי הרב טאו, ולא אסתיר את חוסר הנוחות שלי ממה שנראה לי לעתים כאווירת חשדנות מוגזמת היוצאת מבית מדרשו, אני מזדהה עם חששות הרב טאו, במיוחד לאור קריאת מאמרו של הרב שרלו.

מי שמאמץ גישה אידאית על התורה וערכיה הריהו בוחן כל גילוי ערכי אנושי באמת מידה זהירה ומבקש לעגן אותו בספרות המסורה לנו מדורי דורות. לעומתו, מי שמאמץ מבט אנושי חווייתי ועולם דימויים של יצירה וריקוד עשוי לאבד את היכולת להבחין בין ערכי תורה נצחיים ובין ערכי אופנה חולפים. לפעמים אני חש חוסר נעימות מהמחזה של רבנים נכבדים, תלמידי חכמים הגונים, הממהרים להצטרף לריקוד לצלילי מוסיקה של ערכי נאורות אופנתית, בלי שבחנו את הדברים בזהירות נדרשת. אפשר להבין את החשש של מי שרואה בתופעות אלו ריקוד על מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

יוסי גרינפלד

יוסי גרינפלד הוא מנהל חטיבת תיכון "ארץ הצבי" בירושלים וחוקר קבלת הרמב"ן

 —————

חוסר היענות לאתגר הגדול / הרב יובל שרלו משיב:

על דא קא בכינא. על קציצת חלק מהותי כל כך ממשנתו של רבנו הגדול, והעמדתה על יסוד אחד בלבד. על אי־הקשבה לריקוד המופלא הקיים במשנתו של הרב קוק, ומתוכה בקריאת התורה כולה, והניסיון לטעון כי טמון בה רק מוקד הקודש.

על קריאה לא מדויקת של דבריי שלי, כאילו השתמשתי במילה "סינתזה" או ברעיון הסינתזה, והכנסת דבריי לתוך "עמדה מוכרת".

על שיוכו המצומצם של הרב קוק לאסכולה שרק הקבלה האחדותית קיימת בה.

על התעלמות מדברי הרב קוק עצמו, והתייחסות אך ורק היבט הכרונולוגי, ומחיקת המילים "מוכרחת לדורות" שהוא עצמו כתב.

על התעלמות מהעובדה שקביעתו שמקורו של הכול באלוהים אחד רק מחזקת את טענותיי, שכן האלוהים האחד רשם את רצונו הן בתורה שנתן לנו והן בעולם שברא. על שתי אפשרויות דיכוטומיות בלבד – או "אימוץ מבט אנושי חווייתי" או "קבלה אחדותית" בעוד משנתו של רבנו הגדול עוסקת, בין השאר, בשני המוקדים גם יחד, וביחסים ביניהם, כשלתורה ניתנה הבכורה.

על שתי אפשרויות בלבד – או שלילת "ערכי הנאורות המערביים" או אימוצם המוחלט, בעוד שרבנו הגדול לימד אותנו את העיסוק המתמיד בבירור המוץ מן התבן; ובעיקר – על מתן הציונים כשמצד אחד עומדת "גישה אידאית על התורה וערכיה" ומצד שני עומד "מי שמאמץ מבט אנושי חוויתי", ועל חוסר ההיענות לאתגר הגדול שלימד אותנו רבנו הגדול – תורת האחדות הכוללת.

על דא קא בכינא, ועל כך כתבתי את מאמרי. לו זכינו, היה גם מתכנס בית מדרש אחד סביב משנתו, והיינו דנים בסוגיות אלה, ולא ב“סופו מי ישורנו“. עתה שלא זכינו, לא נותר לקורא הנאמן אלא לקרוא את משנתו של רבנו הגדול במקורה, ולראות דברי מי נכונים.

————–

בתגובה ל"פתולוגיה של שנאה עצמית" מאת מרדכי מרמורשטיין, גיליון פרשת ויקהל־פקודי

 ביקורת לצד אהבה לוהטת | אהוד פירר

קל להיתפס לביטויי השנאה של י"ח ברנר ליהדות ולכנותו אנטישמי, אבל קריאה רחבה בכתביו מגלה שלמרות האכזבה, הוא מעולם לא התנתק מהעם היהודי 

מאמרו של ד"ר מרדכי מרמורשטיין אינו מחדש בעיני הרבה. הוא מצטט את הביקורת הקטלנית של ברנר כנגד העם היהודי, כנגד ההיסטוריה בת אלפי השנים שלו וכנגד כל המורשת הדתית והתרבותית שהוא הנחיל לעולם. זהו האב המייסד של הספרות העברית, מסכם מרמורשטיין. זה האדם שאולי עיצב יותר מכול את האתוס של הישראליות החילונית: יהודי אכול שנאה עצמית, סופר המתעב את עמו והנושא מבט מעריץ אל התרבות האירופית "הנאורה". אין פלא אפוא, מסיק מרמורשטיין, שדווקא כיום, בעידן של פוסט־ציונות ופוסט־יהדות, בקרב אליטה אינטלקטואלית שמתנכרת לזהותה אבל חולמת על המילקי של ברלין, ברנר חוזר פתאום להיות פופולרי.

זעם על עצמו

אך הדברים הם קצת יותר מורכבים. כדי להבין את יחסו של ברנר אל היהדות ואל העיירה היהודית, אי אפשר להסתפק באמירות על "פוסט־ציונות" או "שנאה עצמית". ככל שחופרים יותר בכתביו כך מגלים עד כמה הוא עצמו היה חלק מן העולם הזה שאותו ביקר בחריפות, העולם של העיירה היהודית ובית המדרש.

כבר מקריאה בספרו האוטוביוגרפי "בחורף" אפשר להיווכח ביחס המורכב של ברנר אל זהותו היהודית. בתחילת הספר הוא מתאר את תחושת העליונות שמילאה אותו בילדותו, תחושת עליונות שניזונה מכל מה ששמע מהוריו וממחנכיו: הן עליונותו האישית, כנער המבלה את כל ימיו בבית המדרש, על פני יתר ילדי העיירה שעתידים לגדול להיות עמי־הארץ; והן עליונותו כיהודי, על פני כל הגויים שבהם נתקל. וכך למשל הוא מתאר את האופן שבו התבונן בילדותו על אומות העולם:

יש אומנם עוד אומות, אומות העולם, ולכל אחת יש שר שם, בפמליה של מעלה, ובוודאי יש להקב"ה גם איזה עסק בהן, אבל ביחס לישראל הן כאין וכאפס […] רבים מן הגויים עוסקים בחכמות, חוכמות חיצוניות, אבל מעולם לא הגיעו, ואי אפשר להם להגיע, לאותה החכמה שאנו מוצאים למשל במהר"ם שיף או בפני יהושע ("בחורף", כל כתבי ברנר, עמ' 116).

אולם בהמשך הספר הוא מתאר כיצד, ככל שהלך ונחשף לעולם החיצון, כך תחושת העליונות הזאת הלכה ונסדקה. עד שלבסוף היא הפכה לתסכול ולזעם. זעם על עצמו, בחור ישיבה חסר כישורי חיים שמתבונן על כל העולם בבוז מבלי שתהיה לכך שום הצדקה; וזעם על העם היהודי, זעם על ההיסטוריה היהודית. זעם על אלפי שנים של הסתגרות. אלפי שנים של חולשה בלתי נסבלת. אלפי שנים של עיסוק בזוטות ושל אדישות כלפי העולם. יותר מכול, ברנר זעם על מה שנראה בעיניו כהתעקשותם של היהודים להציג את כל החולשות הללו כאיזו מעלה טובה.

משום כך ברנר לא היה שותף להתפעלותו של אחד העם מהמורשת היהודית או מן המונותיאיזם הצרוף שהנחילו היהודים לעולם. הוא גם לא היה שותף להתפעלות נוסח י"ל פרץ או בובר מן העולם האקזוטי של העיירה היהודית ושל חצרות החסידים. ברנר הרי הגיע הישר מתוך מעמקי העולם הזה. ובמקום שאחרים ראו רעיונות נשגבים או אקזוטיקה רחוקה, ברנר ראה קודם כול את העולם שבו גדל: עולם של עוני מחריד, של צפיפות, של פחד תמידי מפני פוגרומים ושל עליבות המנסה להפוך את עצמה לאידיאולוגיה. למעשה, חלק ניכר ממפעלו הספרותי של ברנר הוקדש לניסיון להישיר מבט אל כל הפגמים הללו. לקריאה להעז ולהתבונן על החולשה והעליבות שמסתתרות לעתים קרובות מאחורי המילים היפות והמבנים האידיאולוגיים המרשימים.

הזדהה עם יהודי העיירות. י"ח ברנר.  איור: חיים טופול

הזדהה עם יהודי העיירות. י"ח ברנר.
איור: חיים טופול

עדיין יהודי

עם זאת, היה גם צד אחר ליחסו הסבוך של ברנר לזהותו היהודית. אבל כדי להבין אותו צריך גם לומר משהו על התקופה ועל הסביבה שבה הוא פעל. כהכללה, ניתן לומר שהדורות הראשונים של אנשי תנועת ההשכלה, הן בגרסתה הברלינאית של סוף המאה ה־18 והן בגרסתה המזרח־אירופאית של תחילת המאה ה־19 ואמצעה, נשאו שני דגלים מרכזיים: האחד הוא ניסיון לתקן את היהדות מבפנים ולנקות אותה מכל מה שנתפס בעיניהם כשחיתות, אמונות טפלות וקנאות; והשני הוא ניסיון לכרות ברית עם השלטונות ולשכנע אותם כי גם יהודי, אם רק יעבור את כל התיקונים הדרושים, יוכל להיות נתין נאמן למלכות.

ביטוי לכיוון הראשון יכול לשמש למשל שירו של י"ל גורדון "קוצו של יוד", המתאר את סיפורה העגום של אישה יהודייה שגורלה נגזר לעגינות עולם בידי רבנים אטומים. ביטוי לכיוון השני יכולה לשמש למשל פנייתם החוזרת ונשנית של רבים מן המשכילים לצאר הרוסי בבקשה שיכפה על יהודי ארצו בכוח את עקרונות הנאורות. שני הפרויקטים הללו של תנועת ההשכלה, צריך לומר, נחלו כישלון חרוץ. המשכילים מעולם לא הצליחו "לתקן" את החברה היהודית והם תמיד נשארו קבוצה קטנה ושולית למדי. גם השלטונות מצדם, הן בקיסרות הרוסית והן באימפריה האוסטרו־הונגרית, לא ממש בטחו בהם ולא תמיד ששו לשתף איתם פעולה.

אולי משום כך בני הדור המאוחר יותר של המשכילים, אלה שצמחו ברוסיה של סוף המאה ה־19 והושפעו מטולסטוי, מדוסטויבסקי ומן המהפכנים הרוסים, נשאו דגלים אחרים לגמרי. מצד אחד הם כבר לא שאפו להתיידד עם השלטון אלא לשנות אותו במקרה הטוב, ולהפיל אותו בדם ואש במקרה הפחות טוב; מצד שני הם גם לא שאפו עוד לתקן את היהדות. הם רצו בעיקר להשתחרר ממנה.

על רקע זה צמח גם ברנר. כמו רבים מבני דורו, גם הוא לאחר שנטש את בית המדרש התוודע מקרוב לספרות הרוסית, למרקסיזם ולשלל הרעיונות המהפכניים והתנועות המהפכניות שנפוצו ברוסיה של אותן שנים. אבל ברנר, בניגוד לרבים מחבריו – ולמרות הביקורת הקטלנית שלו על היהדות – לא יכול היה להצטרף לאף אחת מהקבוצות הללו. הוא לא יכול היה למצוא את מקומו במאבק למען מה שהכול האמינו שהוא "עולם המחר". הוא עדיין ראה את עצמו קודם כול כחלק מהעם היהודי, על כל מגרעותיו. הוא עדיין הזדהה עם יהודי העיירות ולא עם האיכרים הרוסים שטבחו בהם.

אהבה נכזבת

אמנם סביבתו, סביבה שהורכבה בעיקר מצעירים יהודים משכילים ובעלי נטיות מהפכניות, האמינה בלב שלם שעבר זמנו של העם היהודי. שעבר זמנה של הלאומיות בכלל. שיהודי תחום המושב הם חלק אינטגרלי מן המשטר הצארי וכי הם ייעלמו יחד איתו. אולם ברנר עצמו לא יכול היה לקבל זאת. באחד מספריו הוא אפילו מתאר את יחסו של הגיבור לעמו היהודי כמין אהבה נכזבת שמייסרת אותו, אבל שממנה הוא איננו מסוגל להשתחרר:

תאוותי השנייה, הרצויה לי, תאוות הגאולה, זו אשר הוצאתני מן ההתפשרות… זו אהבת האומה ועינויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מעינויי האהבה האחרת של איזה ורטר, זו אש האמת וכוסף החופש העממי ("מכאן ומכאן", כל כתבי ברנר, עמ' 1,279).

במקומות רבים לכל אורך כתביו ברנר מדבר על כך שלעם היהודי, על פי חוקי ההיגיון, אין שום עתיד. שלפרויקט הציוני ככל הנראה אין שום סיכוי להצליח. שהשפה העברית היא שפה העומדת למות ושלספרות שנכתבת בשפה הזאת בקרוב לא יהיו עוד קוראים. ואף על פי כן הוא בחר להקדיש את חייו לעם היהודי ולתרבות היהודית. אף על פי כן הוא בחר לעלות לארץ ולקחת חלק במפעל הציוני, מפעל שלדעתו נידון לכישלון. אף על פי כן הוא השקיע מאמץ כביר בניסיון ליצור ספרות עברית, ספרות שהוא האמין שבקרוב מאוד איש כבר לא יקרא.

בסיום מאמרו מצביע מרמורשטיין על ברנר כעל מייצגה של "הישראליות", ומעמיד אותו כניגודו של א"ד גורדון, מייצגה של "היהדות". מרמורשטיין אף אומר שככל הנראה, העם היושב בציון קיבל בסופו של דבר את דרכו של ברנר ולא את זו של גורדון. בניגוד לדעת מרמורשטיין, דומני שהן דרכו של גורדון והן זו של ברנר לא ממש נוכחות בתרבות הישראלית העכשווית. אבל, וגם זה בניגוד לדעתו של מרמורשטיין, נדמה לי שהעם היושב בציון דווקא יוכל להפיק תועלת מסוימת מן המורשת של הסופר המזוקן והדיכאוני, בן העלייה השנייה: מורשת של ביקורת מפוכחת, אכזרית לעתים, אך לצידה גם אהבה לוהטת. מורשת פסימית וקודרת, אך שלצד הפסימיות הזאת מכילה גם נכונות למאבק עיקש וחסר פשרות, אפילו למען מטרות אבודות.

ד"ר אהוד פירר כתב דוקטורט על התיאוריה הפוליטית אצל א"ד גורדון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במרץ 2015,ב-גיליון צו תשע"ה - 920, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: