מישהו נתן לי החמצות קטנות | הגר ינאי

כשכאב הגב מתגבר ומשתלט על החיים נפתחת ההזדמנות לתיקון. תחת הנוסחה המשופשפת הזאת ומעט יומרה יצר פואנקינוס עוד ספר אינטליגנטי ומהנה

14-2736fאני מרגיש יותר טוב

דויד פואנקינוס

מצרפתית: 
לי עברון־ועקנין

כתר, 2014, 282 עמ‘

למחלות יש כוח לשנות את חיינו – אפילו להאיר אותם במובן מסוים – והרעיון הזה לא נעלם מעיני סופרים, מחזאים ותסריטאים. בטקסי האוסקר האחרונים זכתה ג'וליאן מור על משחקה בסרט "עדיין אליס" על בלשנית בת 50 המתמודדת עם מחלת האלצהיימר. מחלה קשה היא בוודאי לא תהליך רצוי, אבל מההיבט האמנותי והפילוסופי יש בה זרע של הזדמנות. ראשיתה של המחלה בסוד שיש לפענח אותו, וככל שהמחלה מורכבת כך הפאזל מאתגר ודומה במבנהו למעשייה בלשית. לאחר שהמחלה מאובחנת – אם היא מאובחנת – נשאלת השאלה מה גרם לה ומדוע היא הופיעה. בנקודה זו משתרע כר נרחב של קשרי גוף, נפש, סביבה וחיים שעשוי להיות פורה מאוד להתבוננות אמנותית שמחפשת את השורשים העמוקים בהווייתו של אדם.

היבט נוסף של המחלה מתייחס לעובדה שהיא אינה מוגבלת לחולה בלבד ומשפיעה על חיי משפחתו והסובבים אותו. המחלה מרשתת מחדש את קשריו האנושיים של החולה ומאפשרת לנצל אותם לטוב או לרע. מאדם חולה לא מצפים להתנהגות שמאפיינת אדם בריא, וגם הוא לא מצפה מעצמו להיות כמקודם. במחזה "החולה המדומה" נתן מולייר לפן הזה ביטוי קומי גאוני ובחן את מה שמתרחש במשפחה כשאביה מכריז על מותו.

המחלה היא שער לשינוי, כפי שאוהבים לומר בטרמינולוגיה הניו־אייג'ית, אם כי יש לקחת את המבט האופטימי הזה בעירבון מוגבל. השער עובד כל עוד האדם לא חולה מדי. כל עוד נותר יותר אדם ופחות מחלה. השינוי הפוטנציאלי שמביאה המחלה תלוי ביכולת של האדם להיות מודע למצבו, בתקווה שלו להחלים, וכמובן בהנחה שהמחלה אינה סופנית.

גן עדן להיפוכונדרים. יורם ב"קרובים קרובים"  צילום מסך‎

גן עדן להיפוכונדרים. יורם ב"קרובים קרובים"
צילום מסך‎

כתובת לכל מחלה

"אני מרגיש יותר טוב" של הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס, שזכור לקוראים בארץ מספרו הקודם שתורגם לעברית, "העדינות", מצטרף למדף המכובד של ספרי מחלה ומציע גרסה משל עצמו לסיפור הארכיטיפי של מחלה כנתיב לשינוי מהותי. הכול מתחיל בכאב גב. גיבורנו הוא גבר פריזאי מצליח למדי אם כי חסר שאפתנות, כהגדרתו שלו, שעובד במשרד אדריכלים יוקרתי. הוא גם נותר חסר שם בבחירה ספרותית שהיא בוודאי סימבולית. שני ילדיו הבוגרים עזבו את הבית והוא חי עם אשתו בפרברים הנעימים ומנהל איתה מערכת יחסים חסרת להט, אך תקינה לדבריו, כפי שאפשר לצפות מזוג ותיק ונינוח. הכול היה עשוי להיות טוב ויפה, אלא שבוקר אחד הוא מתעורר וחש רגישות בגב התחתון. הרגישות הופכת לכאב עמום, וזה הופך עד מהרה לכאב מטריף חושים שמשתלט על כל רגע פנוי של הכרה.

זוהי יריית הפתיחה לחלק הראשון של הספר, שהוא גן עדן להיפוכונדרים. במהלך הפרקים הראשונים הגיבור נאחז באובססיה הלגיטימית לאבחן את מחלתו. מה פשר הכאב שלו, ומה הסוד שמסתיר מפניו גופו? הוא מתחיל בבדיקה רפואית פשוטה וחווה את הפער הפתאומי שנפער בינו לבין עולם הבריאים הממשיך להתנהל כאילו כלום. מכאן הוא נע בין רופאים, כירופרקטורים, בדיקותMRI ואפילו מיסטיקנית, כל זאת כדי לגלות שלא לכל מחלה יש כתובת. הרופאים לא יודעים איזה שם להעניק למחלתו וכיצד לסווג אותה ומפלס החרדה שלו עולה ומחניק את הגרון. הוא חושש, ובצדק. האם המחלה שלו קטלנית? האם הוא נמצא בסכנת חיים מיידית?

לזכותו של פואנקינוס יש לומר שלכל אורך המהלך הזה הוא אינו מאבד את ההומור, וכל הסבל מתואר באופן יבש ומשעשע. וטוב שכך, מפני שטון דרמטי שלוקח את עצמו ברצינות היה הופך את הסיפור הזה לעיסה בלתי נסבלת. תוך כדי חרדות, ייסורים וגניחות – משעשעים עבור הקורא ולא עבור הגיבור – אנו לומדים על חייו של גיבורנו ומגלים שהם אינם אידיאליים כפי שטען. במשרד הוא סובל מהצקותיו של עמית אלים שמבצע מהלך בוגדני, מדיר אותו מפרויקט נחשב ובסופו של דבר מביא לפיטוריו. כל זאת בלי שהגיבור יפצה פה ויצפצף. גם בשאר תחומי החיים הוא הולך ומתגלה כאדם חסום שאינו עומד על זכויותיו הרגשיות: זכויות לחום, לחיבה, לרגש ולהבעה עצמית. בארוחות ערב משפחתיות הוא מוצא את עצמו תמיד מפשר, מוותר ולא מביע את דעתו כדי שלא לגרום למתח ולסכסוך. בסופו של דבר אין מנוס מלקשר בין אורח החיים החסום והמצטנע שלא בטובתו לבין כאבי הגב.

החוטים נחשפים

אודה שחיבבתי את הספר הזה יותר בחלקו הראשון, הבלשי והאבחוני, בטרם נעשה הקישור הישיר בין מצבו הפסיכולוגי הרמוס של הגיבור לבין כאב הגב. דויד פואנקינוס הוא כותב בעל עט קולח, מאלה שתמיד יודעים למצוא את הניסוח הנכון, הקליל אך הקולע. מבחינה סגנונית הוא מספק קריאה מענגת שניתן להשוות אותה לצפייה בסרט צרפתי דברני ושנון שבו כולם עוסקים בניואנסים של מערכות היחסים שלהם. גם בשלב האבחון הוא מספק זרם של משפטי מחץ עם תמהיל מדויק של חמיצות, מרירות ומתיקות.

"זכרוני העלה אפוא באקראי שפע של פרטים: שלא הוזמנתי ליום הולדתה השמיני של סופי קסטלו. שעשו לי תספורת איומה בשנת 1995. שלעולם איני מצליח לומר משהו רע על סרט שכולם משבחים. שהשלמתי עם חשבון אסטרונומי במוסך. שראיתי בסבלו של אלבר, האוגר של ילדותי, שמת לנגד עיני ב–1979. רשימת הפגיעות הפעוטות יכלה להתמשך עוד ועוד… כאבינו הם סך כל החמצותינו חסרות החשיבות. אילו הייתי מסדיר את כל העניינים האלה, לא הייתי סובל עוד מכאבי גב" (עמ' 219).

הבעיה שלי עם הספר הייתה שברגע שהגיבור הגיע להארה הנ"ל נחשפו חוטי השתי והערב הספרותיים של הרשת שהניח פואנקינוס. בסך הכול, למרות קולו המקורי והמשעשע של המספר, מדובר כאן בסכמה פשוטה למדי, שעם פענוחה הספר התרוקן ממסתורין. מכאן ואילך תהליך התיקון של חיי הגיבור וגבו הוא צפוי ומובן מאליו, וכולל פיצויים על תחומי החיים שפיספס, אישה צעירה ויפה במקום אשתו שלא רצתה בו ועבודה יוקרתית ומשתלמת יותר. אלו פיצויים גסים וכמותיים במהותם שאינם כוללים שינוי של ממש בתפיסת העולם של הגיבור, אלא "יותר" מ"הכול" – נעורים, כסף והצלחה.

סוכרייה אמריקנית ובגט צרפתי

אה, פואנקינוס, כמה חבל שנפלת כאן! בסופו של דבר זהו ספר נוסחתי יותר ממה שהוא מתיימר להיות, יצירה שאינה באה לתאר טיפוס אנושי מסוג מסוים או תופעה חברתית. פואנקינוס אינו שם לו למטרה לסקור את הפסיכולוגיה האנושית בעין בלתי משוחדת. הוא מתגלה ככותב שכלתני שדבק ברעיון־על ("המחלה הפיזית כשיקוף הקשיים בחיי האדם") וכאשר מציבים נוסחה פשוטה אין קושי למלא אותה במשתנים ולהריץ אותה עד סופה.

אם כן, זו ספרות קלילה ואפילו מגמתית, במסווה של ספרות איכותית. גם המסר הסופי בעייתי: "אם תפסיק לתת שירמסו אותך תשיג יותר מהחיים שלך". האם זוהי אמירה אנושית בעלת עומק של ממש? אני בספק. ומהו בכלל "יותר"? השאלות האלו אינן נשאלות כאן, ומה שנותר הוא סוכרייה מתוקה להמונים עם מסר מעודד של הצלחה וניצחון בסגנון החלום האמריקני ולאו דווקא הצרפתי.

לצד הזכות של הספר ייאמר שהוא בכל זאת מספק חווית קריאה אינטיליגנטית. סצנות של מפגשים אנושייים משובשים ומשעשעים עם הורים, חותנים, עמיתים לעבודה וחברים הם לחם חוקו של הסופר הצרפתי. למען ניחוח הבגט הטרי והסיטואציות המשעשעות שווה בכל זאת לקרוא את "אני מרגיש יותר טוב". במיוחד אם אתם היפוכונדרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במרץ 2015,ב-גיליון צו תשע"ה - 920, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: