לא משורר מחאה | אלישיב רייכנר

משה אוחיון חזר אל עיירת הולדתו הדרומית אחר שבע שנות גלות בתל אביב. מאז הוא נתון בפרץ של יצירה ומדריך סיורים מוסיקליים בעיר בעקבות שירים מספריו ואלבומיו. שיחה על המדבר, הפריפריה ועל דימונה כ"מעבדת יצירה"

ההיכרות הראשונה שלי עם שיריו של משה אוחיון הייתה לפני שמונה שנים בלשכתו של ראש עיריית דימונה מאיר כהן, כיום חבר כנסת ואחד מראשי "יש עתיד". כהן הציג אז לכל אורחיו בגאווה לא מוסתרת את "חול ולימונים" (עם עובד, 2006), ספר הביכורים של אוחיון, בן העיר, שחזר אליה בגיל 31 לאחר שבע שנות מגורים בתל אביב.

האהבה של אוחיון לעיר הולדתו בצבצה מכל שיר ב"חול ולימונים". כל אותם מקומות שבעיניים חיצוניות תורמים לסטריאוטיפ השלילי של עיירת פיתוח בנגב תוארו על ידו במבט רומנטי. בית הקפה במרכז המסחרי, שבתקשורת מסמל תמיד את חוסר המעש והייאוש של יושביו, זוכה אצל אוחיון לתיאור מלטף; "בבית הקפה בדימונה", הוא כתב, "מסדרים את השולחנות עם הפנים לרחבת האספלט. ומניחים לאורחים לטכס עצה מתחת לסככת הברזנט". על עיירת הפיתוח הוא כתב שאין מגיפין בה את התריסים ו"בשורות מן המדבר נכנסות באין מפריע", ואת דימונה הוא תיאר כמקום שבו "אתה יכול להתחיל במעשה, ולומר שהוא שלך". אוחיון ויתר על הפוזה של משורר מחאה וקיפוח, ובמקומה בחר להביא לקורא את רחובות העיר המדברית על מגש של אהבה.

צילום: יהודה פרץ

צילום: יהודה פרץ

הנשארים מאחור

שמונה שנים לאחר "חול ולימונים", אוחיון מוציא לאור את ספרו השלישי, "ניגון יחיד" (הוצאת מקף), וגם בו החיים בדימונה מבצבצים מבין השירים. בשיר "מן המדרג אל הגבעות" למשל הוא מספר על חברי ילדות:

נוֹתְרוּ כַּמָּה תְּמוּנוֹת מִן הַיָּמִים הָהֵם.

בְּאַחַת אָנוּ יוֹשְׁבִים

שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, קוֹמָה שְׁנִיָּה, בְּלוֹק 224

פְּסִיעוֹת אֲחָדוֹת מִן הַמִּדְבָּר.

שְׁתֵּי גִּיטָרוֹת וְנַגַּן תֹּף הַסִּיר.

רִאשׁוֹן עָזַב מִיָּד כְּשֶׁיָּכוֹל הָיָה. חָצָה אֶת הַיָּם וּבְאַמְתַּחְתּוֹ הַחֲלוֹמוֹת הַגְּדוֹלִים.

שֵׁנִי הִדְרִים אֶל תַּעֲשִׂיּוֹת הָאַשְׁלָג.

מִדֵּי בֹּקֶר, עִם פּוֹעֲלֵי הַיִּצּוּר הַמְּסוּרִים.

וַאֲנִי הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהִרְחַקְתִּי אֶל מַעֲקָפִים,

כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַגְּבָעוֹת.

לְנַגֵּן אֶת הַשִּׁיר.

"החברים שלי עובדים מאוד קשה", אומר אוחיון. "אחד ירד לעבוד במקום הכי נמוך בעולם ואחד בחר לעזוב לחו"ל. אבל כששאלתי את התלמידים שלי מי עובד הכי קשה מבין שלושתנו, הם אמרו שאני, גם בגלל שאני חוזר לאחור, למקום הילדות, וגם בגלל מלאכת השירה. אני לא יודע אם התלמידים צודקים, אבל אני מודה שהחלטתי להתייצב מול חלומות הילדות, לקחת את התהיות הפנימיות ולתרגם אותן לשיר. זו המשימה הגדולה והמתמשכת של חיי".

החזרה מתל אביב לדימונה שחררה מתוכו שטף של יצירה. מאז שחזר הספיק אוחיון להוציא לאור שלושה ספרי שירה, שני אלבומים של שירים שכתב, הלחין וביצע, ומופע אמנותי. "כשחזרתי לדימונה אל הקצב האיטי, אל המדבר, החל אצלי גילוי מחודש לא רק של האני הפנימי, אלא גם של המשימה החשובה שלי בחיים. גיליתי מה אני צריך לעשות באמת. אם בתל אביב הייתי רץ מנקודה לנקודה ועוסק בעיקר בטרדות פרנסה, בנגב המשימה מעמיקה יותר".

אבל גם בנגב צריכים להתפרנס.

"בנגב צריך לייצר פחות כדי לחיות מאשר בתל אביב. מכבש הלחצים קטן יותר מאשר בעיר הגדולה. למרות שזו מפלצת ששועטת גם לכיוון שלנו ומאיימת על כולם, עדיין אפשר להסתדר כאן עם קצת פחות. בתל אביב לא נוצרו לי ספרים, למרות שהחומרים התחילו להתהוות שם. הרגשתי שם יותר חסום. המרחב החיצוני בדימונה פותח ומאפשר. זה גם החיבור למחוזות ילדות, וגם תבנית הנוף שמשפיעה עליי. אני מרגיש יותר בריא במדבר. הגוף שלי אוהב את האקלים המדברי, ומרגיש איתו יותר טוב".

אוחיון מתייחס בשיריו גם להשפעה החיובית של קצב החיים האיטי המאפיין את הפריפריה. "המדבר מסמן להאט, להמתין ולהתעכב", הוא אומר, "ומה שמרוויחים מההאטה הוא הבחנה בסממנים העדינים, המרגשים והעמוקים של המציאות. ההאטה מגלה את תעצומות הנפש. אדם שמאט את קצב חייו נפגש עם הקול הפנימי שלו. עם הקול שבו הוא צריך להשתמש בבואו אל המציאות. אדם שרץ וממהר הוא אדם שפועל רק ברובד החיצוני. אדם שמאט זוכה לגלות רבדים נוספים ועמוקים יותר של החוויה האנושית".

ההאטה, על פי אוחיון, גם מאפשרת להתעכב על איכותם של הדברים הקטנים. בשיר "פסיעות" בספרו החדש הוא כותב על השמחות הקטנות של הנפש. על שתי הפסיעות מהמיטה לשולחן, על שתי הנורות שמוליכות את "מנת הריבוי הדרושה", ועל "משרתי המעט" ש"נענים במסירות לחובתם". "האדם המאט", הוא אומר, "לומד להתמסר לשמחות הקטנות של הנפש. ויש עוד יתרון בהאטה. היא מעודדת גם לעזור לאחרים. יש יותר הקשבה וסולידריות במקום שיש בו האטה בקצב החיים".

אבל אוחיון לא מייפה את המציאות. הוא מודע גם לקשיים ולחסרונות שבחיי הפריפריה, וגם לתחושת ההחמצה שמלווה חלק מהתושבים. תחושה שאולי "החיים האמיתיים" נמצאים דווקא שם, במרכז הארץ. בשיר "מחוזות גן העדן" הוא כותב:

לְעִתִּים בָּעֶרֶב, אֲנִי הוֹלֵךְ לִצְפּוֹת

בַּמְּכוֹנִיּוֹת הַחוֹלְפוֹת מִדָּרוֹם לְצָפוֹן.

הַנּוֹסְעִים נִרְאִים לִי מְאֻשָּׁרִים עַל הַמּוֹשָׁב.

יֵשׁ בִּי תְּחוּשָׁה שֶׁל הַחְמָצָה

שֶׁל מִי שֶׁנִּשְׁאַר מֵאָחוֹר.

בָּא לִי לַעֲצֹר אֶת מְכוֹנִיּוֹתֵיהֶם

וְלִשְׁאֹל עַל מְחוֹזוֹת גַּן הָעֵדֶן.

מַדְהִים כַּמָּה הָרָחוֹק

מֻשְׁלָם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת.

"אני מודע לכך שהחולפים על פניי בכביש לא יותר מאושרים ממני", אומר אוחיון, "ועדיין אני חושב לעצמי איזה כיף להם שהם נוסעים צפונה. לנו, אנשי הנגב, תמיד יש תחושה כלשהי של החמצה, למרות שאתה מספיק ותיק להבין שהרחוק הזה לא מושלם. זו תחושה לא מובנת, כי אין באמת מה להחמיץ, וגם אפשר תמיד לנסוע, אבל היא נטועה בנו חזק".

היכן בכל זאת אתה מרגיש את ההחמצה כיוצר שאינו מתגורר במרכז הארץ?

"אני מוזמן להרבה אירועים ולא לכולם אני מגיע, כי אין לי כוח להיכנס בכל פעם לרכב ולנסוע לירושלים או לתל אביב. קשה לי עם הנסיעות האלו. אני גם מרגיש לפעמים שאני לא מעורב וקצת מרוחק, וזו בעיה".

ילדים וחלונות

אוחיון (46) נולד וגדל בדימונה כבן בכור למשפחה בת חמש נפשות. הוריו עבדו במפעל הטקסטיל כיתן, מהמפעלים המזוהים ביותר עם דימונה, שנסגר לפני כשנתיים. "אני בן לשני ילדים ממפעל הטקסטיל", הוא כתב בשיר "ארגז ירקות" שפתח את ספרו הראשון, "יצאתי מבין המכונות, צבוע כצבע החול. מובל לארגז הירקות. לשיר את השירים". הוא התחנך בעיר, למד לנגן בגיטרה ועם תום לימודיו התגייס לשירות בחיל האוויר. לאחר השחרור עזב לתל אביב ולמד לתואר ראשון בספרות עברית. כשסיים את לימודיו ריכז חוגים ב"מפעלי בית עמנואל" ברמת גן, כתב מופע מוסיקלי לילדים והופיע איתו ברחבי הארץ.

בשלב מסוים הוא הרגיש שמיצה את התחום והחל לחפש כיוונים חדשים. החיפוש בעיר הגדולה לא הוביל אותו למקום של יצירה. דווקא במקום שבו לכאורה כל האפשרויות פתוחות הוא חווה אובדן דרך ובדידות גדולה, ובשנת 2000 החליט לחזור לעיר הולדתו. בדימונה הוא החל לעבוד כרכז חינוכי חברתי, הגיש תוכנית רדיו בתחנת הרדיו המקומית, וגם כתב, הלחין וביים חמישה מחזות זמר. לאחר לימודי הוראה החל ללמוד לתואר שני בחוג לספרות עברית במחלקה לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון.

במהלך לימודיו החל לכתוב שירה, וחצי שנה לאחר סיום התואר הוציא לאור את "חול ולימונים". הספר זכה בשנת 2009 בפרס ל"שירת ביכורים", שניתן על ידי עיריית חולון ומשפחת לוויתן. ועדת השיפוט תיארה את שירתו של אוחיון כ"שירה עצובה ואופטימית כאחת, צבעונית אך מאופקת ונטולת רצון להרשים את הקורא בזיקוקי די־נור של אופנתיות חולפת. ניכרת בה התבוננות מעמיקה, חפה מסנטימנטליות תמימה או מיתממת, אך בו בזמן מהולה בחדוות חיים ובאהבת המקום והאדמה".

ספרו השני של אוחיון, "ארבעים על האדמה", יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת קשב לשירה. בספר הזה הוא עסק בעיקר בחשבונות נפש אישיים, כחלק ממה שנהוג לכנות "משבר גיל הארבעים". במקביל החל להנחות סדנאות כתיבה, וגם כתב תוכנית לימודים בשם "להוציא שירה מן המקום", והחל ללמד בתיכונים ובבתי ספר יסודיים בדימונה, בירוחם ובבאר שבע. "אני רואה בכך משימה; להביא את ההשראה גם לילדים רכים. אני רוצה לומר לילד הקטן שמתעניין בתחום הלשון והמוזיקה שיש לו תקווה, שהוא לא לבד בסיפור הזה".

איך מלמדים שירה בבית ספר יסודי?

"אתן דוגמה. יש לי למשל שיעור שנקרא 'חלון בספרות העברית'. אני מביא לתלמידים חמישה או שישה מראי מקומות על חלונות. לקחתי משפט יפה שכתב שמעון פרס כשהוא התארח בצימר בירוחם, קטע של יהודה עמיחי, קטע מש"י עגנון, יהודה אטלס ועוד. אני משתדל להביא קטעים לא ארוכים ולא מייגעים ולהביא שירים מהמיטב של היוצרים. אני מקריא את הקטעים לילדים ואנחנו מדברים עליהם. כל ילד קורא קטע שדיבר אליו ואומר מה הוא מרגיש. בשלב הבא אני אומר לילדים – פתחתי לכם את החלון, תמשיכו אתם. ואז, הפלא ופלא, הילדים כותבים שירים מדהימים עם המונח חלון ומתכתבים באופן מעורר השתאות עם מה שהם למדו בכיתה. ילד הוא יצירתי, הוא דעתן. יש לו תודעה שנפרצת לכל עבר. בכל שיעור אני עוסק בנושא אחר כדי ליצור סקרנות, כדי שכל שיעור יטמון בחובו הפתעה אחרת".

בבחירת השירים שהוא מביא לתלמידיו אוחיון מערב לא רק שיקולים ספרותיים. "אני מקפיד להביא שירה עכשווית, של משוררים שכותבים היום. כשמביאים שירה כזו ואומרים לילד שהמשוררת שכתבה את השיר היא בת עשרים ומשהו, הוא מבין שעולם הספרות הוא לא נחלת העבר אלא משהו שמתהווה. אני גם משתדל להביא לילדים שירים של משוררים מאזור הדרום, כדי שאוכל לומר להם שהמשורר הזה גר כאן בעיר, הוא משלנו, ותראו כמה יפה הוא כותב".

בסוף כל שנת לימודים הוא מוציא לאור ספר המכנס בתוכו את השירים שתלמידיו כתבו. עד היום הוא הפיק כבר אחד־עשר ספרים כאלו. "שואלים אותי איך יכול להיות שילדים כתבו את השירים הללו, ואני מסביר שמדובר בתוצר של תהליך".

לאחר הוצאת ספרו השני חווה אוחיון משבר כתיבה. את הפואמה המרכזית בספר החדש הוא פתח במשפט: "כבר כמה ימים שאינני יכול לשאת את חקירת המילים וקירות הבית". אוחיון חיפש מחוזות ריפוי חדשים והגיע אל המוזיקה, שבה עסק כבר קודם לכן, אבל לא בהתמסרות. הוא החל להלחין חלק משיריו וגיבש מופע אמנותי של סיפורים קצרים ושירים מקוריים בליווי גיטרה. לפני ארבע שנים הוא הוציא לאור אלבום בכורה הנושא את השם "להישאר כאן בהרים", ובו שבעה שירים שכתב והלחין.

"גם התחום הזה, כמו תחום השירה, לא קל", הוא אומר בכנות. "אני מושמע מעט מאוד ברדיו. רק יחידים משמיעים אותי והפרויקטים שלי לא מקבלים מספיק חשיפה, אבל אני לא מאשים אף אחד. עיקר הפרנסה שלי ומקור הברכה מתבססים על מערכת החינוך, וכל השאר זו תוספת. לשמחתי, בתחום החינוך חלה התקדמות משמעותית בשנים האחרונות. כשחזרתי מתל אביב לדימונה לא הייתה כתיבה יוצרת במערכת החינוך באזור. היום המערכת מאוד פתוחה לתחום הזה, ואני לא מכיר מנהל שיסרב לקיים אצלו סדנת כתיבה אם יש תלמידים שמעוניינים בכך".

בנתיבי השיר

אוחיון מדריך סיורים מוסיקליים בעירו דימונה בעקבות שירים מספריו ואלבומיו. הרעיון נולד בעקבות בקשה שהופנתה אליו להנחיית "מפגש משורר" בספרייה העירונית. יוזמי המפגש הציעו לו שבמקום לשבת בספרייה יֵצא עם המשתתפים לטייל במקום שבו נוצרו שיריו. המפגש החד פעמי הוליד סדרה של סיורים בעיר דימונה, בעקבות שירים שהופיעו בספרים ובאלבומי המוסיקה שהפיק. "יש שיר על רחוב מתתיהו הכהן, ושיר על המדבר, ושיר על המרכז המסחרי. אפשר ללכת לסיור דרך נתיבי השיר ואני מוצא שמעניין את האנשים ללכת אחרי המרכיב הפיוטי שמתכתב עם המקום. השירים יוצאים פתאום מהחדר ומהבית המגונן אל המרחב הפתוח".

בספרו החדש שב אוחיון לעסוק בחומרים שמהם רקח את שירי ספרו הראשון – הסביבה שבה הוא חי והתופעות האנושיות שבהן הוא נתקל כמשורר וכמוזיקאי. בפואמת הנושא של הספר שנקראת "השירה הזאת" הוא דן בכוחות הריפוי של הטקסט הפיוטי. "יש בעיה לא פשוטה עם הטקסט הפיוטי, השירי והמורכב", הוא אומר. "לשיח הכללי אין סבלנות לדבר השיר, לביטוי פיוטי מורכב, שדורש קריאה נוספת והעמקה, וזו בעיה גדולה של החברה הישראלית. אני אגב לא אוהב את הביטוי 'שפה גבוהה'. יש שפה מורכבת או עשירה. היא לא גבוהה".

בימים אלו עמל אוחיון על הפקת אלבומו השלישי, שבמרכזו תעמוד פואמה גדולה על המדבר. "אני מבקש לטעון שהמקום הזה, המרוחק, היבש והקשה, נושא בחובו המלצות וערכי יסוד אדירים שעשויים לעזור לנפש האדם, דווקא בעת הזאת של פיזור הדעת, הניכור וההתרחקות מן העיקר הרוחני".

הבחירה לגור בדימונה גזרה על אוחיון גם בדידות חברתית מסוימת. "דימונה היא מעבדת יצירה בשבילי. מקום שממנו אני יונק כוח, אבל החיים החברתיים שלי הם מחוץ לעיר. בשכבת הגיל שלי אין הרבה שנשארו לגור בעיר וגם במשפחה אני היחידי מאחיי שנשאר בדימונה עם ההורים. ככל שהשנים חולפות אני מגלה שאני סוג של פרש בודד. אני מאוד מעורב וחברתי, אבל בסופו של יום אני שב חזרה לדירה שלי, אל החדר, לממלכה הפרטית שאני קנאי לה, כדי לברוא שם את המילה החדשה. התנועה הזאת פנימה, היא כנראה סיפור חיי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במרץ 2015,ב-גיליון צו תשע"ה - 920. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. "יש בעיה לא פשוטה עם הטקסט הפיוטי, השירי והמורכב", הוא אומר. "לשיח הכללי אין סבלנות לדבר השיר, לביטוי פיוטי מורכב, שדורש קריאה נוספת והעמקה, וזו בעיה גדולה של החברה הישראלית. אני אגב לא אוהב את הביטוי 'שפה גבוהה'. יש שפה מורכבת או עשירה. היא לא גבוהה".
    אני איתך אוחיון
    לשמחתי הכרתי אותך ואת שירתך
    אני אוהב ת שירתך וגם את דרכך להעביר לאנשים ובמיוחד לילדים
    בחרת באומץ בדרכך והדרך הזו תאסוף עבורך את העתיד ותפגוש באורו
    בהצלחה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: