חוויות קטנות / יערה ענבר

כמו תינוק המחובק בידי אמו, טקס הקדשת הכהנים מתאפיין בפסיביות גמורה, שלא נועדה אלא לנסוך בהם ביטחון לקראת פעילותם בהמשך

נדמה ששתי המילים שעליהן מושתתת עבודת הכהנים הינן דיוק ואחריות. הכהן יודע כי על כתפיו מוטלת שמירת הקשר המעשי בין ישראל לא־לוהיו, וכל תזוזה קלה שבקלות שלו ימינה או שמאלה פוגעת בלשד קיומי זה. חיים בתודעה עצמית שכזו מעוררים לבטח חיל ורעדה.

פרשת צו פותחת בהכנת הכהנים למשימתם הכבדה:"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…" (ויקרא ו, ב). היא מונה בפניהם הוראות מדויקות לגבי כל קרבן וקרבן, עליהם להפנים את פרטי הפרטים בתוכם ולהיות מסוגלים להוציאם אל הפועל במיומנות של דק מן הדק.

לאחר פרישת תורת הקרבנות מגיע טקס הקדשת הכהנים לפני העם, פתח אהל מועד. הכהנים ניצבים בדיוק בנקודת החיבור שיהוו הם עצמם מכאן ואילך – פתח אהל מועד: סף ההשקה בין העם לבין האלוהים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת. וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שם ח, א־ג).

והנה טקס זה של הקדשה הינו חוויה הפוכה לחלוטין מן האחריות שהוטלה עליהם לפני רגעים מספר. בעוד נועדו אהרן ובניו לכהן כפועלים ומפעילים בלעדיים עבור העם כולו – הרי שבחווית ההקדשה הם מופעלים לגמרי, פסיביים לחלוטין, כתינוק בן יומו, אשר אמו ואביו עושים עבורו הכול: רוחצים את גופו, מושחים אותו במשחות, עוטפים ומלבישים אותו.

ללמדנו: דווקא כדי שיוכלו בהמשך לשאת במושכות – על הכהנים להפנים את חווית המוּבָלוּת.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

כמו ולד זעיר

אני עצמי נוהגת להצמיד את תינוקיי לבשרי עד כמה שאפשר, הם ישנים במיטתי, נישאים על כפי ללא הרף, לעולם אין למצוא אותם יושבים להם לבדם בסלקל ומתבוננים סביבם. פעמים רבות ספגתי ביקורת קשה על מנהגי: "את מגדלת אנשים מפונקים" – כך אמרו לי – "תלותיים, אשר תמיד יזדקקו ליד מכוונת ולא יפתחו עצמאות". ואני – גם אם חרדתי מן הבאות ומנבואות הזעם – פשוט לא יכולתי לנהוג אחרת. והנה גדלו הילדים, שוב ושוב אני מתבוננת בהם בהשתאות, כמה יחידאיים הם, אינם חוששים לרוץ למרחקים, בטוחים בכוחם, ואני יודעת – זוכרים הם את ההרפיה המוחלטת בתוך החיבוק, ודווקא ממנה מזנקים קדימה.

זו בדיוק החוויה המונחלת בעיניי לכהנים בטרם יישלחו לכהונתם. והזקוק לה ביותר הוא דווקא אהרן – האח הבכור המורגל לפרוש חסות, הדואג ומרגיע ומתווך ללא הרף. מי שמעניק לו את חווית הקטנוּת הנדרשת הוא אחיו הקטן – משה. מטפל בו כוולד זעיר, לקראת הגדלוּת המחודשת והמועצמת הצפויה לו.

ויַקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אֹתם במים

וישםוימשחויזוילבִּשםויקדש

יחד עם אהרן ובניו עובר גם המשכן עצמו חוויה מקבילה – גם הוא נמשח בשמן, גם הוא נמשח בדם, גם הוא מתקדש: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" (שם, י). אף המשכן עובר תהליך פנימי של מעבר מן הכוח אל הפועל, מן הפסיביות – בזמן בנייתו, הרכבתו והקדשתו, אל האקטיביות – שהרי מרגע התקדשותו הוא מקבל חיות משל עצמו: יוקד ללא הרף, דורש התנהגות מסוימת בקרבתו, איבריו מסוגלים לזעום ולפרוץ – כזכוּר ממה שאירע עם ארון הברית ב"פרץ עוזה"(שמואל ב' ו, ח), הוא מכיל את רוח אלוהיו.

למעשה, טקס ההקדשה הופך את הכהנים ואת המשכן לזהות אחת, מבחינה מסוימת. הם באים להוות יחד את הצינור לשמים, ומשקפים זה את זה באופן קמאי. הרי הקיום – אם מביטים בו לעומקי עומקיו – עשוי השתקפויות השתקפויות. הוויות רבות ושונות מתגלות כבעלות אותה תבנית פנימית, המתגלמת בכל פעם בלבוש אחר. ההדדיות המוכרת ביותר והמדוברת רבות בעולם הקבלי היא זו שבין עולם האדם, עולם הטבע, ועולם האלוהות העליון, אך מתחת להקבלה משולשת זו ישנן אין־סוף תתי הקבלות, ותתי־תתי הקבלות. רובן הגדול כמובן סמוי מן העין.

ערבוב נוזלים

זהו אחד ההסברים למריחת הדם, הכלולה בטקס ההקדשה, על שלוש הנקודות בגוף הכהנים: תנוך האוזן הימנית, בוהן היד הימנית ובוהן הרגל הימנית:

וַיִּקַּח משֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן משֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק משֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב (שם, כג־כד).

שלוש הנקודות הנמנות לפנינו בגופם של הכהנים משקפות את מבנה המשכן, על שלושת חלקיו: קודש הקודשים, הקודש והחצר.

רגעי התאחדות קוראים לערבוב נוזלים זה בזה. כך קורה בשעת זיווג בין גבר לאישה, בהפכם לבשר אחד, כך קורה כשכורתים ברית דמים ומתהווים אחים. גם כאן באים הנוזלים ומחברים שתי מהויות: השמן והדם נמשחים ונזרקים על הכהנים ועל המשכן, הופכים אותם לגוף אחד, כורתים ביניהם ברית נצח.

הכהנים והמשכן יחד מפקירים את גופם לטיפול המסור, נותנים את עצמם, וכך מתקדשים. רק מי שלמד לסמוך לגמרי על האחר – יוכל להוות בעצמו כר סמיכה. רק כך יוכלו לבוא אל קהל ישראל כנושאי לפיד הקשר בין שמים וארץ.

שבעה ימים משובלל התינוק בחיק אמו, נטול שם, רפה איברים, סופג את הרוך המוחלט, עד שמגיע היום השמיני, ובו הוא נכנס בקהל עמו ושומע את שמו לראשונה. שבעה ימים תמימים עוברים גם אהרן, בניו, והמשכן עִמם, שוב ושוב את חוויית הרפיון, ואכן לפנינו פרשת שמיני.

יערה ענבר היא מחברת הספר "חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ומלמדת תלמוד במסגרות שונות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במרץ 2015, ב-גיליון צו תשע"ה - 920 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: