עלילתו של תיאטרון עברי | בן־עמי פיינגולד

התיאטרון הקאמרי היה שונה מקודמיו, הנחיל שפה צברית חדשה, זכה להצלחה גדולה ולא נמלט ממשברים. מחקר ההיסטוריה שלו מהווה דגם לחוקרי תרבות

F0_0244_0000_Cameri_Cover_webהתיאטרון הקאמרי (1945־1961)

השגשוג, המשבר ותיקונו

לאה גילולה

יד יצחק בן צבי, 2014, 319 עמ'

 

היסטוריה של תיאטרון אינה מתייחסת לתיאטרון רק כמוסד המעלה הצגות, אלא גם כאל תעודת זהות חברתית, תרבותית ולאומית. זאת נבחנת על פי הרפרטואר המוצג, מבחינת התוכן והסגנון, וכתפיסת עולם תרבותית ואמנותית של היוזמים והמבצעים על רקע הזמן והמקום וגם מבחינת השפעה אפשרית של זרמים ומגמות בדרמה העולמית. ככל שמדובר בתיאטרון העברי, הארץ ישראלי, יש להביא בחשבון גורם נוסף: דור חדש של מחזאים, במאים ושחקנים המופיע ביישוב קטן, ללא משאבים, עם חזון לעתיד, חלקם עולים חדשים שלא מצאו תעסוקה הולמת במסגרת הממסד התיאטרוני הקיים.

 התיאטרון הקאמרי, כפי שנוסד ופעל בשנים הראשונות, וגם לאחר מכן, מהווה מבחינה זאת דוגמה מובהקת ומעניינת לתיאטרון עברי חדש, שהוא גם פרק חשוב בתולדות התיאטרון הארץ־ישראלי והישראלי בכלל. ספרה של לאה גילולה סוקר את תולדות התיאטרון הקאמרי בראשיתו, בשנים 1961־1945 – תקופה שבה התיאטרון פעל והתבסס כמוסד לאחר ניסיונות, משברים והישגים. גילולה מתייחסת לכל היבטי הסוגיה: אמנים, יוצרים, שחקנים ובמאים, מחזאים ומתרגמים, להקות ואולמות, רפרטואר, רקע חברתי ותרבותי, וכן להיבט הניהולי, החומרי והתקציבי, לרבות התייחסות למשברים וגירעונות.

הרפרטואר המתורגם היה עשיר ומגוון. סצנה מהצגה של המחזאי ברנרד שו בתיאטרון הקאמרי, 1957 צילום: לע"מ

הרפרטואר המתורגם היה עשיר ומגוון. סצנה מהצגה של המחזאי ברנרד שו בתיאטרון הקאמרי, 1957
צילום: לע"מ

הוא הלך בשדות

הכול התחיל עם "להקת המערכונים" ביוזמתו של יוסף מילוא (1944). להקה קטנה עם חמישה שחקנים ושחקניות. כעבור שנה לערך שינתה הלהקה את השם והמסגרת והמשיכה לפעול בשם "התיאטרון הקאמרי" באולמות שעמדו אז לרשותה בתל אביב, ברחוב נחמני ובאולם מוגרבי, ולאחר מכן באולם החדש ברחוב דיזנגוף. עם רפרטואר עשיר ומגוון, לרבות מחזות ישראליים אקטואליים, רלוונטיים, דוגמת "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר (מאי 1948), "הם יגיעו מחר" (פברואר 1950) ו"קרא לי סיומקה" (נובמבר 1950) מאת נתן שחם ועוד, וכן צוות מקצועי מעולה, בשיתוף במאים אורחים מחו"ל שתרמו לתיאטרון לא מעט.

 התיאטרון זכה להערכה ולהתקבלות אוהדת, עם הקמת "מועדון ידידי התיאטרון הקאמרי", לתמיכה ואהדה של סופרים ומנהיגים ולתרומות של אישים ומוסדות, עם הסתייגות מובנת מאליה של שני התיאטרונים האחרים, "אהל" ו"הבימה", שראו בתיאטרון החדש מוסד מתחרה.

למרות ההצלחה של התיאטרון מבחינת ההתקבלות הציבורית והתרבותית, היו בו בעיות של ניהול ותפקוד בכל הנוגע לתקציב הדרוש לביצוע הולם של מחזות ולתשלום משכורות, וכן ניסיון כושל להפעיל את התיאטרון כקולקטיב. לא היה מנוס ממשבר כפול – ניהולי ותקציבי וגם אישי־פרסונלי – שגרם לפיטורם־התפטרותם של המנהל האמנותי יוסף מילוא ושל המנהל הכלכלי יצחק קדישזון; וכן למינוי הנהלה חדשה עם יעקב אגמון וכמה מבכירי התיאטרון (אורנה פורת, גרשון פלוטקין ועוד). על אף הפעילות היצירתית החשובה של התיאטרון, נוצרו מתחים ומשברים גם בכל הנוגע לליהוק ולשיקולי שיווק – עם חלוקה די בעייתית בין תפקיד "ראשי", "משני" או סתם תפקיד "קטן".

 עם זאת, למרות המשבר תרם התיאטרון הקאמרי בשנים שבין 1945 ל־1961 תרומה חשובה מאוד לתיאטרון הישראלי. תרומתו ניכרה ברמת הביצוע, המשחק והבימוי, בהנחלת שפת תיאטרון עברית ישראלית חדשה מבחינת הלשון, הסגנון וההיגוי הצברי, הארץ ישראלי, וכמובן, בצוות השחקנים שמצא בתיאטרון בית. חלקם שחקנים ותיקים ומנוסים וחלקם צעירים, לרבות בוגרי להקות צבאיות.

בעלת הארמון

חשיבות מיוחדת יש לרפרטואר שהקאמרי הציג באותן שנים, לא מעט ביוזמתו של יוסף מילוא, יליד צ'כיה שהכיר את הסגנון המערב־אירופי של תרבות התיאטרון וניהל את התיאטרון כתיאטרון ארץ ישראלי, שהייתה בו בדיעבד גם תרומה תרבותית חשובה למודרניזציה של התיאטרון העברי.

הרפרטואר של הקאמרי בא לידי ביטוי בשני תחומים – מקור ותרגום. אשר למקור, היה זה התיאטרון הקאמרי שחולל את המהפכה. לא רק תיאטרון בעברית אלא גם תיאטרון ארץ ישראלי, אקטואלי ורלוונטי, המציג מחזות מאת משה שמיר, נתן שחם, יגאל מוסינזון ועוד. שני המחזות הראשונים בנושא השואה שהוצגו בתיאטרון הישראלי, "חשבון חדש" מאת נתן שחם (1954) ו"בעלת הארמון" מאת לאה גולדברג (1955), הועלו מעל בימת הקאמרי. לא במקרה בחר הקאמרי לחנוך את האולם החדש שלו (1961) ב"כנרת כנרת" מאת נתן אלתרמן, מחזה היסטורי על ימיה הראשונים של דגניה.

הרפרטואר המתורגם היה עשיר ומגוון, מחזות קלאסיים מאת שקספיר, מולייר, שילר ועוד ומחזות מודרניים שתורגמו משפות ומתרבויות שונות, בין השאר מאת איבסן, ארתור מילר, ברטולד ברכט, ברנרד שו, לורקה ועוד. עם זאת, לעומת "הבימה" ו"אהל", כמעט שלא הוצגו תרגומים מיידיש מלבד "כוכבים נודדים" מאת שלום עליכם, וגם לא מחזות מקראיים או היסטוריים, כתעודת זהות תרבותית ולאומית.

שלישיה מיתולוגית

 עד כאן סקירה תמציתית על התכנים והנושאים שהספר מתייחס אליהם כשהכול מתואר ומתועד בפירוט וביסודיות. מאות עמודים עם מראי מקום, ביבליוגרפיה עשירה ומפורטת בעברית ובלועזית, הכוללת עיתונות, כתבי עת, מאמרים, ספרים, ארכיונים, יומנים, ראיונות, עדויות ופרוטוקולים.

בספר משולבים למעלה מעשרים "לוחות" כשבכל "לוח" יש נושא ומסגרת – פירוט מדויק של שחקנים, במאים, מופעים מבחינת הסגנון, הליהוק והביצוע, כגון: "שחקנים שגילמו תפקידים ראשיים" , "הצגות שהושמעה בהן מוזיקה", "הצגות שהיו בהן מחולות או תנועה", "מעצבי תפאורה", "מתרגמים" ועוד.

לשבחה של גילולה יש לומר שאין היא נותנת ציונים לתיאטרון, למנהלים, לבמאים ולכל מי ומה שקשור בפרק ההיסטורי הנדון, כפי שלא מעט היסטוריונים של תרבות נוהגים לעתים. אולם, בדיעבד, יש בספר לא רק תיעוד ותיאור מעניין ומפורט של סיפור התיאטרון, מכל היבט רלוונטי, אלא גם מסר לקורא ולחוקר כחומר למחשבה. אשר לקורא – הוא נדרש להבין שתיאטרון זה לא רק בידור ותרבות אלא גם הנהגה, זהות, יכולת להתמודד עם האתגר המאוד בעייתי של ניהול תיאטרון ציבורי, רפרטוארי, בשאלות כגון: מה ואיך להציג? איך להתייחס למעמדם ולתפקודם של שחקנים שונים? אשר לחוקר – איך להתייחס לגופו של עניין לכל המקורות הרלוונטיים, בלי צנזורה או אג'נדה המכתיבה לחוקר מראש למה להתייחס וממה להתעלם. וכשצריך, גם ללמוד ולבחון את מה שמתרחש מאחורי הקלעים שהוא לעתים לא פחות חשוב ממה שמתרחש על הבמה.

 הספר חשוב ומעניין ויש בו גם אתגר ומודל לחוקרים ולהיסטוריונים של תרבות בכלל ותיאטרון בפרט. גם סיפורו של הקאמרי, כמסתבר, הוא מעין "דרמה" עם "עלילה" ו"נפשות פועלות". כמובן שהתרומה של הקאמרי לתרבות התיאטרון הישראלית לא הסתיימה ב־1961. היא נמשכה שנים רבות לאחר מכן. היום זה כבר קאמרי אחר.

מי שקורא את ספרה של גילולה, שבעים שנה לאחר "להקת המערכונים", אינו יכול שלא להבחין במעין מסר מובלע המתבקש מאליו – מה קורה היום בקאמרי, ובתיאטרון הישראלי בכלל? נדמה שכיום אין עוד יורשים וממשיכים לשלישייה המיתולוגית של הקאמרי – מילוא, פלוטקין ובונים, וגם לראשוני "הבימה", מבחינת האופי, התוכן והסגנון של הרפרטואר המוצג, כתעודת זהות תרבותית ולאומית של תיאטרון עברי בארץ ישראל.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 במרץ 2015, ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: