אין תקווה בבית הלבן | ענבל יפה

הטלוויזיה האמריקנית מעולם לא העזה להציג את וושינגטון באור גרוע כל־כך. "בית הקלפים" אינה משדרת תיעוב כלפי צד אחד של המפה הפוליטית, אלא מיאוס כלפי המפה הפוליטית כולה

עם כל מעלותיה, "בית הקלפים" מעולם לא הצטיינה בעדינות יתרה. הסצנה הפותחת את העונה השלישית מדגימה זאת היטב: פרנק אנדרווד, הנשיא הטרי של ארצות הברית, מגיע להניח פרחים על קברו של אביו בעיירת הולדתו הנידחת בדרום ארה"ב. הוא מבקש מהעיתונאים הרבים המלווים אותו רגע של פרטיות על מנת להתייחד עם זכר אביו, ובעודם עומדים ומצלמים מרחוק את הבן המסור מטיל הוא את מימיו על המצבה.

"בית הקלפים", שהתחילה את דרכה בנטפליקס ב־2013 וכעת עלתה עונתה השלישית (המשודרת בארץ בערוץ yes Oh וב־VOD), היא אדפטציה אמריקנית למיני־סדרה בריטית באותו שם ששודרה ב־1990. מלבד השם, חולקות הסדרות קו עלילה דומה בשתי העונות הראשונות ואווירת ציניות עמוקה כלפי המתרחש במסדרונות הפוליטיים. אך ההבדלים התרבותיים והסגנוניים ניכרים; פרנסיס ארקהרט, הפרוטגוניסט הצונן של “בית הקלפים“ הבריטית, לעולם לא היה נוהג בוולגריות שכזו. השוואה קצרה מעלה מספר נקודות מעניינות שראוי להתעכב עליהן בבחינת הצלחתה של הסדרה.

 הוא רשע שייקספירי, היא ליידי מקבת. פרנק וקלייר אנדרווד ב"בית הקלפים" צילום: באדיבות יס


הוא רשע שייקספירי, היא ליידי מקבת. פרנק וקלייר אנדרווד ב"בית הקלפים"
צילום: באדיבות יס

הבדלי תרבויות

רוח מפורסמת אחת מופיעה בבירור בשתי הסדרות: רוחו של ויליאם שייקספיר. מערכת היחסים בין פרנסיס ארקהרט לאשתו מזכירה מאוד את הדינמיקה המתוארת ב"מקבת": אישה הדוחפת את בעלה לצבור כוח, בעלת ברית אך גם בעלת אינטרס משלה המנצלת את גאוותו. ארקהרט מתייחס ל"מקבת" בפירוש בתחילת הסדרה, וברור כי ההקבלה נהירה לו (אם כי לא עוצרת בעדו). גם שבירת הקיר הרביעי – הפנייה התכופה לקהל הצופים – היא תכסיס תיאטרלי ברור, שמבהיר לנו כי ארקהרט מודע לתפקידו כנבל במחזה ומאמץ אותו בלב שלם, גם אם בשמץ של אירוניה אופיינית.

פרנק אנדרווד מרבה גם הוא לדבר ישירות לצופים, אך האלוזיות השייקספיריות אינן כה מפורשות בסדרה החדשה יותר. לא בכדי: שייקספיר הוא יסוד עולמו התרבותי של ארקהרט הבריטי האריסטוקרטי, אך אנדרווד האמריקני, שבא מבית עני, בוודאי בקיא ומתעניין בו הרבה פחות. עם זאת, ב"בית הקלפים" האמריקנית יש דבר־מה שייקספירי הרבה יותר מאחותה הבוגרת. בעוד ארקהרט פונה רוב הזמן לקהל כאדם החולק איתנו בדיחה, שנון וסרקסטי כמיטב מסורת ה־BBC, אנדרווד ישיר בהרבה. הוא נואם לנו על אהבותיו ושנאותיו, מסביר באריכות על מזימותיו, מרצה על טבעו של הכוח; הוא מתנהג בדיוק כמו רשע שייקספירי הנושא מונולוגים אל הקהל. קלייר, אשתו, היא ליידי מקבת ברורה וצמאה לכוח אישי יותר מאליזבת ארקהרט הנחבאת אל הכלים (אם כי היא גם מגלה דמיון די ברור להילארי קלינטון, שמתחזק אף יותר בכהונתה כגברת הראשונה וכדמות פוליטית בפני עצמה בעונה הנוכחית).

חלק מההבדל נובע, אולי, מהנתונים הטבעיים של השחקנים (קווין ספייסי כאנדרווד צריך לשכנע אותנו שמאחורי הפנים העגלגלות מסתתרת מפלצת, בעוד מבט אחד בקלסתרו המבעית של איאן ריצ‘רדסון המנוח, ששיחק את ארקהרט, מספיק בהחלט). אך לא רק זאת: מדובר בהבדלי תרבויות. הגרוטסקיות המופגנת של שוכני “בית הקלפים“ אשר בוושינגטון משקפת רעב לכוח שאינו כבול לגינוני נימוס לונדוניים; יותר מזאת, בעוד הכוח נראה כפריבילגיה טבעית לארקהרט (ולמעמד שממנו הוא בא), אנדרווד, שתמיד נאלץ להילחם על מקומו בעולם, לא יכול להרשות לעצמו את אותה מידה של אנינות. על הצופה להחליט עד כמה ההבדל משקף גם את הבדלי הגישה הכלליים בין האליטה השלטת של ווסטמינסטר לזו של גבעת הקפיטול.

העונה החדשה מבשרת על פיצול הכרחי ומשמעותי מקו העלילה של הסדרה הבריטית. אחרי שמזימותיו של ארקהרט נשאו פרי והוא נבחר לראש ממשלה, “בית הקלפים“ המשיכה למיני־סדרה שנייה שנקראה “לשחק את המלך“ (או “לשחק במלך“). כמשתמע, ראש הממשלה ארקהרט נאלץ להתמודד בה עם סמכות גבוהה משלו, זו של מלך אנגליה המבקש להיות מעורב יותר במשחק הפוליטי. כמובן שמכשולים מתסכלים כאלה לא קיימים בארצות הברית. פרנק אנדרווד, עם היבחרו לנשיא, הוכתר למלך הלכה למעשה. אין איש מעליו בסולם השררה כעת – הדאגה הגדולה ביותר שלו היא זכייה בבחירות הבאות. הסיפור כאן אינו עוד על מאבק לזכות בכוח אלא על שימור כוח, באופן שמשנה באופן מהותי את הדינמיקה של הסדרה ומאלץ אותה באמת לנתיב עלילתי משלה.

מפלצת דמוקרטית

עד כאן הבדלים; נעבור לדמיון. ראשית כול, ישנה התקופה שבה נוצרו שתי הסדרות. "בית הקלפים" הבריטית שודרה ב־1990, ממש עם סיום כהונתה של ראשת הממשלה השמרנית מרגרט תאצ'ר. כדי שלא נפספס את ההקשר, היא נפתחת בפרנסיס ארקהרט ההופך את תמונתה של תאצ'ר המונחת על שולחנו ומגחך אל הצופים. תאצ'ר הייתה דמות מקטבת בפוליטיקה הבריטית: תומכיה נשבעו כי הייתה ראשת הממשלה הטובה ביותר שהייתה לבריטניה מאז צ'רצ'יל ומאז בכלל, בעוד מתנגדיה תיעבו באופן תהומי את פגיעתה במדינת הרווחה ואת מדיניות החוץ הלוחמנית שלה. "בית הקלפים" המקורית שודרה ב־BBC, שמעולם לא היה ידוע כמעוז שמרני; קו העלילה המתאר את חוסר המעצורים ואת תאוות השלטון של בכירי המפלגה השמרנית משקף יפה את חוסר האונים, הייאוש והגועל שחשו רבים בבריטניה כלפי ממשלתם באותה תקופה.

לנוכח כך, ולנוכח ההטיה הליברלית המיוחסת בדרך־כלל לתקשורת האמריקנית, היינו מצפים ממפלצת צינית כמו פרנק אנדרווד להשתייך למפלגה הרפובליקנית. אך הוא דווקא דמוקרט, והרקע שלו (משפחה ענייה מהדרום, אב מתעלל, מלגות ופוליטיקה סטודנטיאלית) מזכיר יותר את ביל קלינטון מאשר את האריסטוקרטים הטקסניים ממשפחת בוש, שאותם היינו מצפים לראות כמטרה קלה.

עובדה זו מתקשרת לתזמון של הסדרה, כמה שנים לאחר המשבר הכלכלי הגדול של 2008, משבר שהשלכותיו עדיין מורגשות היטב בארצות הברית. המשבר חשף לעין הציבור כמה ממנגנוני הכוח וקשרי ההון־שלטון שניווטו את הכלכלה בשנים שקדמו להתרסקות, ועורר מספר גלים של מחאה כנגד מה שנתפס כמערכת פלוטוקרטית העוקפת את שלטון העם לטובת שלטונם של בעלי אינטרסים וממון. המצב הזה לא נתפס כמייחד את אחת המפלגות, אלא ככשל מערכתי; ומתוך הכשל המערכתי הזה צמחה “בית הקלפים“, כסדרה שעליה אזרחים זועמים יכולים להצביע ולומר “אתם רואים, זה בדיוק ככה“.

רשעים ואידיוטים

נשווה את גלגוליה השונים של "בית הקלפים" עם סדרות אחרות שיצאו שנים ספורות לפניה ועסקו גם הן במערכת הפוליטית. כאשר מדובר בבריטים, ישנה "כן אדוני השר" והמשכה "כן אדוני ראש הממשלה", שעסקו גם הן בעלייתו לגדולה של פוליטיקאי; אך הן היו קומדיות, עוקצניות מאוד אמנם אך לא מתקרבות בחומציותן לתצוגת הבלהות של "בית הקלפים". גיבורן ג'ים האקר הוא פוליטיקאי לא ישר ולא מאוד נבון, ואנשי השירות הציבורי שמקיפים אותו מושחתים ותככנים, אך הכול נעשה ברוח טובה ומשועשעת למדי. הסדרות הללו שודרו במהלך כהונתה של תאצ'ר, והיו חביבות עליה מאוד – בעיקר כי הציגו את הסדר המקובל לפני תקופתה, בשיא כוחו והשפעתו של השירות הציבורי. תאצ'ר צפתה, צחקה, וריסקה את השירות לחתיכות בסדרת מהלומות שמהן הוא לא התאושש מעולם. "בית הקלפים" הפוסט־תאצ'ריסטית כבר מתרחשת בעולם שונה לגמרי, שיש בו מעט מאוד צחוק ושום סימן לרוח טובה.

וכשם ש"בית הקלפים" האמריקנית בוטה ואכזרית יותר מקודמתה הבריטית, כך גם הפער בינה לבין הסדרות שהקדימו אותה בתיאור ההתרחשויות בוושינגטון. בחירתו של פרנק אנדרווד לנשיא מעלה על הדעת יותר מתמיד את ההשוואה ל"בית הלבן" של ארון סורקין. "הבית הלבן" הביאה לנו נשיא וצוות יועצים טובים מכדי להיות אמיתיים – הם היו אידיאליסטים, הגונים, משכילים ושנונים מעל ומעבר למה שניתן לצפות מכל אדם, ולא כל שכן מאנשים שצריכים לשרוד בפוליטיקה. זו הייתה סדרה שבה יראת הכבוד האמריקנית למוסד הנשיאות, החזקה גם כך, הגיעה לשיא. "בית הקלפים", לעומתה, מציגה וושינגטון שבה לכל דבר ועניין אין אנשים טובים – יש רק רשעים ואידיוטים, עם קבוצת חיתוך לא קטנה באמצע.

נדמה שאפילו בעידן ניקסון הידוע לשמצה, התקשורת האמריקנית מעולם לא העזה להציג את וושינגטון באור גרוע כל־כך. עצם קיומה של "בית הקלפים", שלא לדבר על ההצלחה האדירה שלה, מעידים כמדומה על שבר מסוים. לא מדובר עוד בתיעוב המופנה לצד אחד של המפה הפוליטית, אלא כלפי המפה הפוליטית עצמה: חוסר אמון עמוק החוצה מפלגות, נטוע באמונה עמוקה שהכוח משחית ומושך מושחתים. אין תקווה בבית הלבן של "בית הקלפים". ולנוכח הצלחתה, אפילו בקרב אותם אנשים שאותם היא לכאורה מבקרת (הנשיא אובמה ופוליטיקאים בכירים נוספים הם מעריצים מוצהרים), ניתן לתהות עד כמה חוסר התקווה הזה הפך לנורמה, וכיצד הוא עלול להשפיע על המצב במסדרונות הכוח בשנים הבאות.

 ענבל יפה היא סטודנטית לתואר שני במסלול ללימודים קוגניטיביים של השפה ושימושיה באונ' תל־אביב

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 במרץ 2015, ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: