פתולוגיה של שנאה עצמית | מרדכי מרמורשטיין

רבים ממעריציו של י"ח ברנר יופתעו לגלות כי הסופר המוערך חיבר כתב שנאה נגד היהדות והיהודים ואפילו הזדהה עם עמדות אנטישמיות

לסופר יוסף חיים ברנר, איש העלייה השנייה, שמור מקום של כבוד בכותל המזרח של האתוס הישראלי. ברנר נטל חלק מרכזי בניתוח שותת הדם שבו הופרד העם היהודי מחטוטרת יהדותו ויהודיותו, ועיצב את אתוס הישראליות החילונית המשוחררת ממשא הדורות, שעיניה נשואות לתרבות הבאה אליה ממערב.

ככל שנוקפות השנים הולכים וגוברים ההערצה והגעגוע אל ברנר מצידם של אינטלקטואלים ישראלים, וככל שנוקפות השנים הולכת ומתגבהת דמותו כמיתוס. המיתוס מציג אותו כמופת של אישיות מיוסרת ומוסרית, כתחליף לדמות "הצדיק" במסורת היהודית. אניטה שפירא אף כתבה שהשפעתו בדורו ובדורות שאחריו הייתה גדולה ונרחבת מהשפעת הספרים שכתב והמאמרים שפרסם.

אודה ולא אבוש, מעולם לא נלכדתי בחבלי ההערצה לברנר ואף התקשיתי לרדת לשורשי המיתוס והכתרים שנקשרו לו. ואולם את שרידי הערכתי לברנר איבדתי בעקבות התוודעותי לפולמוס נוקב ויורד עד התהום בין ברנר לבין אהרן דוד גורדון, שהסעיר את הישוב היהודי בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לפולמוס זה נתוודעתי בעקבות קריאה שוקקת בכתביו של אהרן דוד גורדון, אף הוא מיתוס ישראלי שנולד על ברכיה של העלייה השנייה, מיתוס שאליו דווקא התמסרתי מן הרגע הראשון שבו שזפו עיני את כתביו. שם גיליתי את מאמרו "הערכת עצמנו" שנתפרסם בשנת 1916, שאינו אלא כתב תשובה למאמר שפרסם ברנר בשנת 1914 בשם "הערכת עצמנו בשלושה כרכים".

כתב הפלסתר שיצא מתחת ידו של ברנר הוא כתב שטנה על העם היהודי. ככל שאני מאמץ את זיכרוני אינני מצליח להיזכר בכתב שטנה כזה שיצא מתחת ידו של סופר יהודי, כתב שטנה שיכול לאכלס כתבי עת אנטישמיים בלי שיהיה צורך לשנות בו ולו אות אחת בלבד.

העם היהודי "אחר הוא ומשונה וזר ומגוחך... ועם שכזה לא ישנאו?". פסל של י.ח. ברנר מאת בתיה לישנסקי

העם היהודי "אחר הוא ומשונה וזר ומגוחך… ועם שכזה לא ישנאו?". פסל של י.ח. ברנר מאת בתיה לישנסקי

הזדהות עם הפריץ

בשנים תרס"ט־תרע"ב ראו אור בשלושה כרכים כל כתבי מנדלי מוכר ספרים. מנדלי, מגדולי ספרות דור ההשכלה, גדול הסטיריקנים, שם ללעג ולקלס את אורח חיי העיירה היהודית במזרח אירופה והצליף בה ללא רחם, הצלפות שהשאירו בה צלקות עמוקות. יש בשמות שהעניק מנדלי לעיירות גיבורות ספריו: כסלון, בטלון וקבציאל כדי לתת יותר מרמז קל על עוצמת לעגו.

התגבשות הסאטירה של מנדלי נתמשכה לאורך שנים רבות. אם בתחילת דרכו הייתה הצליפה רכה, זהירה, חומלת, הרי שבסופה הייתה הסאטירה משוללת כל רסן, מכאיבה ונעדרת חמלה. וכך היא רבתה והלכה מ"סוסתי" ל"ספר הקבצנים", מ"ספר הקבצנים" ל"מסעות בנימין השלישי", והגיעה לשיאה ב"בעמק הבכא". באצטלה של ניתוח ספרותי של כתבי מנדלי מתיז בפנינו ברנר את מררתו על אורח חייה של העיירה היהודית, על העם היהודי ועל היהדות, והוא אינו מותיר להם פיסת זכות לא בהווה ואף לא בעבר.

במאמרו "חצי נחמה" מספר "אחד העם" על סופר רוסי ששאל: "אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לומר שכל העולם חייבים והיהודים זכאים?". אחד העם עונה לשאלה זו ב"כן" רבתי ומוכיח זאת מ"עלילת הדם" הנשענת על "הסכמת העולם", והרי כל בר דעת יודע שזוהי עלילה כוזבת.

קשה להאמין אבל ברנר אינו דוחה את דבריו של אותו סופר. עלילת הדם היא תוצאתה של השנאה ליהודים, וזו מובנת לו. העם היהודי "אחר הוא ומשונה וזר ומגוחך ואינו מעורר שום כבוד לעצמו… ועם שכזה לא ישנאו? ולעם שכזה לא יבוזו?". וברנר מטיל בסופו של דבר את אשמת עלילת הדם על העם היהודי: "אנו נותנים מקום לאגדות משונות שתתהלכנה על אודותינו…". ובעוד אחד העם מגיע למסקנה שהשנאה מקורה בהמון הנבער, טורח ברנר להבהיר "שלא רק ההמון הפשוט… כי אם גם רבים מגדולי האנושיות, מהמהפכנים הגדולים שבעטו בכל ההסכמות הכלליות, עיינו אותנו, תיעבו אותנו, בזו לנו…". ואחר דבריהם של "גדולי האנושיות" כידוע אין להרהר.

השנאה לאורח חיי העיירה היהודית היא פתולוגית, אינה יודעת גבולות, ועין יהודית מתקשה לקרוא את הכתוב. היהודי, כפי שעולה מן הכתובים, הוא היצור המושחת, המנוול, המכוער, האנטי־מוסרי מכל יצורי האנוש עלי אדמות. "יהודי ויהודים. מאושר היה העולם, כפי הנראה, אלמלא קללה זו – היהודי. היהדות מכה היא, שתמיד היא שותתת דם… הכל מפותל ומעוקש, הכל מופרך ומקולל, הכול אסון. את היהודי לא בראו האלוהים ישר! מארת אלוהים".

ברנר אף נתפס לצורתם החיצונית של בני עמו, "כפופי גב ולבושי סחבות ובעלי צורה עגומה התולים עצמם בספר תהילים של דויד בן ישי מלך ומשורר ישראל. מה כאן מרובה ממה: כיעור או אי מוסריות? על כרחנו לומר: שניהם מרובים…".

אך עיקר קצפו של ברנר יוצא על טפיליותו של היהודי, על הפרזיטיות שלו. "…אנו טפילים ובלתי חשובים ואי מוסריים בעל כרחנו… מפני שכח אין לנו, מפני שיסוד חיינו אינו בידינו, מפני שהקללה עלינו ועל זרענו, מפני שבעיקר אנו תלויים באחרים!… פאראזיט הוא היהודי, אנטי מדיני הוא היהודי, אין דבר קדוש ליהודי, אין היהודי קשור לשום דבר באמת, רק אל הרווח הרגעי נשואות עיניו".

ברנר מבטל מכול וכול את ראיית עצם קיומו של העם היהודי בגולה אחרי אלפיים שנות גלות כתופעה פנומנלית: "רק המונים יהודים ישנם החיים חיים ביולוגיים, אבל עם יהודי קיים במובן הסוציולוגי, עם שדור דור בו הוא אריח נוסף על זה שקדם לו וכל חלק וחלק שבו מאוחד עם חברו – עם יהודי כזה כמעט שכבר אין בעולם… כן אנו מתקיימים, אנו חיים. כן, אבל מה הם חיינו? ירושה אין לנו. דור לדור לא יוסיף כלום".

ברנר אינו מעניק אף טיפת קרדיט ליצירתו התרבותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. את כל היצירה הדתית והרבנית לאורך אלפי שנות הגלות הוא מכנה "דברי אלוהים מתים… ומה שהורישו – הספרות הרבנית – מוטב היה אלמלא נפלה לנו ירושה זו". יצירות בעלות ערך משחר ההיסטוריה המיוחסות לעם ישראל, לדברי ברנר, אינן אלא שאולות מעמים אחרים.

ואי אפשר כמובן ללא האשמת העם בחמדנות הממון, האשמה אנטישמית הרובצת לפתחו של עם ישראל לאורך הדורות: "היחסים המסחריים מילאו תמיד תפקיד גדול יותר מהיחסים הדתיים… ההיסטוריה לא הייתה מלחמה על קידוש שם הדת אלא על מתן זכויות… לא בקידוש השם חיו מאות דורות אלא בתחבולות שונות… להבטיח את ממונם ולהעלות שער הריבית… היהודים עסקו במסחר עבדים הכי נשחת ונתעב…".

ללא זכות

כשברנר יורה את חיצי הרעל הללו מתוך הישענות על כתבי מנדלי אתה שואל את עצמך אם אמנם ממנדלי נחל ברנר את שנאתו. ואתה פותח את "בעמק הבכא", שבו מגיעות הצלפותיו של מנדלי לשיאן, ולרגע נדמה לך שאמנם מנדלי הוא המעיין שממנו שאב ברנר את שנאתו. קיתונות הבוז והלעג ששופך מנדלי על עמו אכן דומים להפליא לאלה של ברנר. בראשית ספרו מקונן מנדלי על מר גורלו של הילד היהודי הנכנס לעול מצוות: "עיר בלום במתג ורסן, ואינו עוד בן חורין! הנה ראשו וזרועו הכחושה אסורים ברצועות עור כעבותים". בהמשך מבכה מנדלי את גורלם של יהודי העיירה "להיות נלחמים מנעוריהם בכל מיני פורענויות משונות… ולהיות מתגלגלים גלגול מחילות… וטועמים טעם מיתה". וכל כך למה? כדי "להגיע לאותה המעלה בסולם החיים שהיא נדמה להם מרחוק מרחפת לעיניהם".

מנדלי סוגד לתרבות העמים, לאור הבוקע ממנה, ומעלה על נס את המשכילים ש"בהגיגם בערה אש. אש האהבה לכל יושבי תבל, כל בני אדם אחים, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית… צפו בעולם חדש בתחילת יצירתו, עולם חסד ונאה ברוב פלאות". ומכלל הן אתה למד את הלאו: יהודים הם נטולי אהבה, נטולי חסד.

ומכאן לאשמת השחיתות המוסרית שהיא תוצאתו הבלתי נמנעת של אורח החיים היהודי: "שלא ניתנה תורה אלא לעשות בה סחורה, ומיטב המליצה, חרוזה או פשוטה, היא הפרוטה… הכסף יענה את הכל ואין דבר עומד בפני הפרנסה. במקום פרנסה אין מקום למחלוקת וקנאה בענייני האמונה. אין קנאת הדת מצויה אלא במי שהוא עני ומתכוון להשתמש בה לשם הפרוטה".

עם זאת, לקראת סיום הספר מתגלה לנו מנדלי רך יותר, המגלה אמפתיה לעמו ומזדהה עם כאבו, ומעניק תחושה שסופו מוכיח על תחילתו. הוא אמנם מאשים את בני העיירה ש"דרכי חייהם פרועים ומעשיהם מעשי סדום", אך מיד מוצא את צד הזכות ותולה את חטאיהם במצבם: "אנשי הגולה אפילו הצדיקים שבהם על כרחם נעשים פעמים חטאים – העוני והלחץ, אמרו חכמינו, מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו". עיקר אשמתם היא בפסיביות שלהם: "מי שחובק את ידיו ויושב ומצפה להצלה, זה אינו כדאי שיהא ניצל. עשה זאת בעצמך ועל חסד ורחמים של אחרים אל תסמוך". ולסיום קורא מנדלי מנהמת לבו: "הוי, ריבונו של עולם, הביטה וראה את חרפתנו, חרפת עמך ישראל!…"

לא כן ברנר. מברנר לא עולה שום תחושה של הזדהות, של כאב. באמתחתו של ברנר אין ולו מילה אחת של סנגוריה על עמו. צד הזכות ריק לחלוטין והיה כך מאז ומתמיד.

מסקנתו הנחרצת של ברנר היא כי דינו של האילן היהודי על ענפיו, גזעו ושורשיו להיעלם מן העולם כי ריקבונו הוא אופיו ולכן אין לו כל תקנה, ותחתיו יש לנטוע אילן חדש שאופיו יהיה כאופי עמי התרבות, עמי אירופה: "אנו אם עתה לא נהיה לאחרים, אנו אם עתה… לא נהיה לעם סגולה, זאת אומרת, לעם ככל העמים, שכולם סגולה בשביל עצמם, נאבד מהר… נאבד בתור עם…".

מחלל את צער העם

גורדון אינו יודע את נפשו למקרא הדברים. ההבנה שמגלה ברנר לעלילות הדם מקוממת אותו: "מה זאת? לעג לרש? או שמא כאב? שמא כאב לב אכזרי, המביא את האדם להתאכזר על עצמו? האמנם? האמנם מתוך כאב לב על מי שאסור בכבלי ברזל יבוא אדם לרמוס עליו, על אותו אסור בכבלי ברזל, ברגלים, לירוק במלוא הפה על פצעיו המאוסים, על מכותיו הטריות!… על חורבן לאומי עמוק ונורא כזה, על פצע לאומי מסוכן כזה יוכל הלב החי לכאוב עד כדי טירוף הדעת, להתפקע מכאב – אבל האם יוכל לשפוך לתוך פצע אנוש כזה רעל ושופכין?"

"אינני מבין", זועק גורדון מנהמת לבו. "איזה מוסר עליון מחייב לשפוך קיתונות של רעל ושל שופכין על מי שאסור בכבלי ברזל. אינני מבין איזה מוסר עליון מחייב לחלל צערה של אומה… (ברנר) פשוט רמס ברגלים את צערנו הלאומי, פשוט ירוק ירק על צערנו הלאומי! ואיזה יחס מצד יהודי משורר לאותו משחק הבלהות, שקוראים לו בלשון בני אדם עלילת דם". גורדון מצרף את קולו לקול אחד העם: "עלילת נוראה ואיומה ומגוחכה ומחוסרת כל צל של יסוד זו, האין היא מופת ברור כמה כל העולם חייב ואנו זכאים?"

בל נטעה. גורדון רואה היטב את נגעי עמו ויודע לבקרם. אולם את ניוון החיים בעיירה היהודית הוא תולה בעמים שבתוכם חי העם היהודי: "כשאתה קורא את רעל אשמותיו נדמה לך כי גורלו של עמנו, חייו של עמנו, כוחו של עמנו תלויים והיו תלויים תמיד רק בו בעצמו, רק ברצונו. לו רצה היה יכול להיות עומד ברשות עצמו, היה יכול להיות אוכל משל עצמו… לא להיות פרזיט, היה יכול להיות בריא, חזק, עוזר לעצמו בכול, היה רוצה, היה יכול לרצות…". דיכויו של עם ישראל בגלות אינו מאפשר לו לרצות. הוא אינו יכול לרצות. "האם יש עם אחר בעולם אשר באותם תנאים, שהתקיים בהם עמנו, היה יכול להישאר במעלה גבוהה ממנו באיזה מובן שהוא?"

גורדון מגיע אפוא למסקנה שחטאו היחיד של עם ישראל (על פי ברנר) הוא עצם חיותו, עצם רצונו לחיות, "מה שיש לו אופי כזה, שיכול לחיות בתנאים כאלה, שבהכרח הם מביאים את החי לידי ירידה והתנוונות".

גורדון לא מצליח להבין איך לא מצא ברנר נקודה אחת לזכותו של עם ישראל לאורך כל הדורות, כיצד לא מצא ולו תרומה אחת שתרם עם ישראל לאנושות. ברנר מאשים את עמו ב"אי רליגיוזיות", זאת בשעה שהעם היהודי יצר דת לעצמו ודווקא אלה הנחשבים לכאורה לרליגיוזיים על פי ברנר "קיבלו את דתם דווקא מיד בן אומה שפלה זו שאינה רליגיוזית כלל". ברנר לא הצליח למצוא צד זכות באופיו של העם היהודי, אותו אופי לאומי שיצר את התנ"ך שהשפיע השפעה כל כך גדולה על התרבות האנושית.

אכן, תהום עמוקה פעורה בין גורדון לברנר. וגורדון מאבחן את הפער היטב: "שתי דרכים נפרדות, רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב לשני עולמות זרים איש לרעהו". הוא, גורדון, נמנה עם אותו זרם בעם היהודי הנשען על בסיס "עצמותנו הלאומית" ומצפה כי "אורנו הגנוז בנשמתנו הלאומית ישוב ויאיר כימי קדם", ואולי יותר מזה. ברנר לעומת זאת נמנה עם הזרם הסוגד לתרבותם של עמי אירופה ורואה אותה כפסגת התרבות האנושית. זרם זה גורס כי אופיו של העם היהודי לקוי מיסודו וכי יש לשנותו ולהעניק לו את אופיים של עמי אירופה. "עלינו להיות אחרים".

מחזור דם זר

את מחלת ההתבטלות וההתרפסות בפני תרבות אירופה הנובעת מ"היפנוז" רואה גורדון כאסונו הגדול ביותר של העם היהודי בדורו. משהו מן התופעה הזו ניתן לראות במאמר אחר שכתב ברנר, "לפני ארון הספרים": "ממימי טולסטוי, איבסן, ניטשה וכדומה נשתה ורק על מבועיהם נשבור את צימאוננו. לדברי המאורות הגדולים הללו נפנה תמיד יותר מאשר אל התלמוד והזוהר אפילו לאחר שיעברו דרך המסננת של הטעם החדש והרוח החדשה שבימינו".

גורדון אינו רואה את המאבק כמאבק בין שני זרמים לגיטימיים. יש זרם אחד הנלחם על קיומה של "עצמות לאומית" וזרם אחר, מהרס, המסתער על אותה עצמות מתוך כוונה לעשותה לאחרת. המחשבה על הוצאת הדם היהודי מתוך הגוף הלאומי היהודי והכנסת דם זר לתוכו מחרידה את גורדון: "עצמות זרה לא תירש לעולם ולא תוכל לרשת בנפשנו את מקומה של עצמותנו אנו, אבל להרוס ולהחריב את עצמותנו אנו די כוח בה".

על פי התפיסה הרואה את הפתרון לחוליו של העם היהודי בהחלפת מחזור הדם שלו והפיכתו לעם חדש מתקשה גורדון להבין מדוע לא לעשות צעד נוסף המתבקש כל כך: להתבולל. "לו הייתי אני מעריך כך בנפשי את עצמותנו הלאומית, שולל כך שלילה הגיונית ונפשית כאחת את היהודי ואת היהדות, כי עתה הייתי מתבולל לא פחות קיצוני ממה שאני עתה לאומי".

גורדון עומד משתעה מול התופעה הפרדוקסלית שבשעה שאנחנו רוצים להשתחרר משעבוד הגוף לאחרים, אנחנו הולכים ומשתעבדים ברצון לרוח אחרים. אם להשתמש במשל האילן, גורדון ער לגמרי לריקבון ההולך ופושה באילן אך הוא מאמין שיש בו עדיין חלקים בריאים שמתוכם יכול האילן להתחדש. החתירה להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים נטול "אני" משלו, נטול תחושת "אתה בחרתנו" (במובן עצמות משלו, לא במובן הדתי), נטול יצירה תרבותית משלו ומתוכו, נדונה לכישלון. גורדון מסכם כי עלינו להשיב לעצמנו את האמונה בעצמנו ואת הכרת ערך עצמנו, את הזכות לשאוף לתחייה לאומית שלמה – להעלאת עצמותנו הלאומית למעלת עצמות עליונה ולגאולה לאומית שלמה.

*

אין ספק, קרב מר בין שני מיתוסים, בני העלייה השנייה שנטשו את דת אבותיהם, הנמצאים על פרשת דרכים מרכזית בחיי העם היהודי ומתקשים להכריע בדבר הדרך אשר ילכו בה ובדבר היחס ביניהם לבין המורשת היהודית בת 3,500 השנים. האחד מבקש לנתק את עמוד השדרה הלאומי והאחר מבקש להגן עליו גם אם לא במתכונתו הקודמת. אין ספק, ברנר הוא נציג אותנטי של מצוקתו הנפשית של דור הקורע עצמו מן ההיסטוריה שלו, אך מכאן ועד למעמדו המיתולוגי רחוקה הדרך, במיוחד על רקע כתב השטנה שלו נגד עמו.

ברנר וגורדון חיו לפני השואה. מדי פעם אני תוהה אם התפעמותו של דור ההשכלה מהאור המסנוור של התרבות המערבית לא הייתה מוקדמת מדי והאם היה דור זה מתמיד בהתרפסותו מול מאורי הדור האירופים אם היה עד למאורעות השואה. האם לא היה מגלה כי התרבות הזו, שבה התהדרה אירופה, ושבה ראתה בגאווה את מותר האדם מן הבהמה, התגלתה כקליפה דקיקה שבדקיקות המכסה על מפלצת אנושית אפלה, שמעולם לא הצליחה לגעת בה?

מאידך, כמעט מאה שנה לאחר לכתם של ברנר וגורדון, ושבעים שנה לאחר השואה, מתקבל הרושם כי שוב מגרמניה תצא תורה ונראה כאילו העם היושב בציון אימץ דווקא את דרכו של ברנר, קבלה מוחלטת של ערכי תרבות המערב. ואף על פי כן דומה כי המאבק בין ברנר לגורדון, בין היהדות (לאו דווקא כדת) לישראליות, טרם נסתיים ומהותו של הקשר בין העם היושב בציון לבין אבותיו בגלות ולפניה עדיין לא נתבררה. הרכבת טרם הגיעה לתחנתה האחרונה.

*

ספרו של ד"ר מרדכי מרמורשטיין "אבי דור הכיפות הסרוגות" ראה אור לאחרונה בהוצאת "הדובדבן"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2015, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 37 תגובות.

  1. ממש בתזמון מושלם קראנו השבת בבית הכנסת את "כתב השטנה" של עוד יהודי שכנראה שנא את עמו, אחד י. בן בוזי:

    "בן אדם בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטומאת הנדה הייתה דרכם לפני. ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגילוליהם טמאוה. ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר ה' אלקים לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם … ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם … וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקטתם בפניכם על עונתיכם ועל תועבותיכם. לא למענכם אני עשה נאם ה' אלקים יודע לכם בושו והיכלמו מדרכיכם בית ישראל!"

    ולגופם של דברים, דבריו של ברנר אינם "כתב פלסתר נשכח", כפי שהוצגו בדף השער של העתון. מדובר במאמר ידוע מאד, שזכה אפילו לדיון נוקב, במסגרת הדיון הכולל באותה תופעה של "אוטואנטישמיות", במאמרו של גדול מבקרי הספרות העברית ברוך קורצוייל, "שנאת עצמו בספרות היהודים" שבסוף ספרו "ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?"

    לא מיותר להביא כאן גם את סיפורו של הלל צייטלין, ממקורביו של ברנר (ומי שכתב עליו הספד מר לאחר מותו), על ביקורו אצל הרב קוק בשנת תרפ"ה, עשר שני לאחר שכתב ברנר את המאמר המפורסם הזה שצוטט כאן וכחמש שנים לאחר רציחתו של ברנר בידי פורעים ערבים:

    "ביקרתי אחר כך את הרב קוק והגדתי לו שאיני רואה ב"עמק" (הכוונה לחלוצי עמק יזרעאל) את הפלאים שהרב רואה בו, ושהיחס של החלוצים אל הדת מעליב מאד ושעל כך אינני מבין מדוע מרבה הוא, הרב, לשבח את הבונים ההם …
    – 'קראתי את מה שכתבת אחרי מותו של ברנר' – היתה תשובתו.
    – ומה זו תשובה על שאלתי?
    – 'כן, קראתי כל מה שכתבת על ברנר, וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו כל לב יהודי חרד על דתו…'
    – ברנר – שאני
    – 'ובין בני עין חרוד והדומים להם יש ברנרים רבים, גדולים וקטנים'…"  

  2. כמו שנדב כתב בצדק המאמר המדובר של ברנר ידוע גם ידוע וכבר בעבר עורר הדים אבל יש לציין שברנר ממש לא היה לבד בסיפור הזה וכמו שד"ר מרמושטיין כותב בדור ספרות ה"השכלה" ביקורות מעין אלו היו רוחות מאוד וכמו מנדלי מוכר ספרים שהוזכר כאן

    על כל פנים טוב להזכיר זאת שוב ושוב לראות מאיפה מגיעים מים עכורים כמו "נאום הקומץ" של יאיר גרבוז ודומים לו מחצית הגבול של ביקורת עצמית נצרכת לשנאה עצמית יוקדת

    • בניגוד לד"ר מרמורשטיין בדברי הסיכום שלו למאמר[המעניין!] אני דווקא חושב שמבין שתי דרכי החשיבה שהוא מציין של ברנר וא.ד גורדון רוב העם היושב בציון דווקא בוחר בדרך שהוא מייחס לגורדון

      לרוב העם יש קשר ויחס חיובי למסורת גם אם לא מדובר בשמירת מצוות מלאה וכו' ודווקא אלו שמנוכרים לכל קשר שכזה הם ה"קומץ" [אם נצא כרגע מזמנם של ברנר וגורדון ונחזור לזמנינו ולאותו נאום של יאיר גרבוז] שעושה רעש חסר פרופורציה לגודלו באוכלוסיה הישראלית ושבעקבות הבמה הרחבה שיש לאותו קומץ בתקשורת שם יש לו נציגים בולטים זה נראה כאילו מדובר ב"רוב" -אותו "רוב" מדומה שדיבר עליו גרבוז.

      בסופו של דבר תנועות שלקחו את הכיוון של ברנר ולקחו אותו יותר רחוק כמו תנועת "הכנענים" של יונתן רטוש לא הצליחו להיכנס למיינסטרים הישראלי גם אם אי אלו השפעות הם הצליחו להכניס בתקופה בה הם פעלו [כמו "שלילת הגלותיות" שגם המפא"יניקים ובן גוריון בראשם מאוד החזיקו ממנה] אבל הרעיון הכללי שלהם בדבר אומה חדשה יש מאין שמתנתקת כליל מהעבר היהודי ה"גלותי" לא הצליח להכות שורש בסופו של דבר.

  3. נדב, מה רצית להראות בציטוט מיחזקאל ובשיחה בין הרב קוק להלל צייטלין?

    שיש הרבה "ברנרים" ולא מדובר באיזה משהו מיוחד? שלא צריך להיבהל מזה? שמדובר בביקורת נוקבת וחדה בשביל להשתפר ולא בשנאה עצמית?

  4. בימים אלו קורא אני את ספרו של הרב יואל בן נון:”המקור הכפול" אודות הגותו של הראי"ה, והבוקר בדיוק קראתי אודות הקשר המשולש שבין הראי"ה, לר' צייטלין ולברנר.
    וממרחק של ס"ב שנים זוכר אני פולמוס בבית הספר התיכון בו למדתי אודות "שנאת ישראל" של מנדלי מו"ס.
    אבל עוד זכורים לי דברי אבי שניצל בעור שיניו כשנמלט מהנאצים, ועל אף שלא היה ציוני הוא חתר מזרחה אל הארץ היחידה שהבין שיוכל למצוא בה מקלט: לא"י!
    בדרכו מגרמניה הוא נדד במדינות הבלקן, ונעזר ביהודים כדי להישרד.
    הייתי צעיר מכדי לשאלו על פשר דחייתו את אותם יהודים שבהם הוא נעזר, אבל המוטו החוזר בדבריו היתה עליבותם.
    בהמשך אחזור לאבי, ועכשיו אספר בקצרה אודות חבר מקבוצנו ששרד גם הוא את השואה, וגם הוא נעזר לא נעזר ביהודים במסע הנדודים שלו, וגם לו לא היו מילים טובות לומר על היהודים שנתקל בהם.
    ועכשיו אגיע לעיקר:
    אבי היה ד"ר למשפטים בברלין, חבר מאד פעיל במפלגה הקומוניסטית.
    כשהנאצים עלו לשלטון, הם כלאו אותו במחנה ריכוז עקב פעילותו זו.
    היה לו מזל לאבא- מפקד מחנה הריכוז היה חבר לנשק של אביו שהיה מ"פ בצבא הקיסרי במלה"ע ה1. ואותו מפקד איפשר לאבא לברוח, וכך היה על הד"ר למשפטים ה"יקה" ללמוד להישרד!
    ואכן הוא שרד, אבל יחד עם גופו שרדו בנשמתו אמצעי ההישרדות: עד יומו האחרון בצד חינוכו הגרמני הקפדן , באו לידי ביטוי גם תכונות אלו: שקרים קטנים וגנבות פעוטות.
    מנדלי מו"ס וגם ברנר זיהו היטב את עליבות היהודים, תנאי מצוקה שבהם חיו היהודים גרמו להם לעליבות, ולא בכדי היה ברנר לציוני- לבטח הוא הבין שעליבות זו איננה מועברת באופן ביולוגי, אלא אמצעי קיום הישרדותי בלבד.
    הייתי יכול לסיים כאן את דברי, אבל אוסיף עוד דבר מה שלבטח יקומם עלי מאד את רובכם:
    התורה מספרת לנו שהאל הינו רחום וחנון, אך בפועל זה לא נראה כך, והתרוצים בדבר השכר והעונש בעולם הבא או בגלגול הבא לא בדיוק משכנעים את כל בית ישראל.
    האינכם חושבים שדי בסתירה זו כדי לגרום לעיוותים במישור ההתנהגותי?

  5. azinative , שאלת ה"צדיק ורע לו רשע וטוב לו" וכל השאלות הנלוות על הנהגת ה' בעולם ומקומו של הרע וכו' וכו' הן שאלות שעסקו בהם מקדמת דנא ועוד הרבה לפני צרות הגלות [ספר איוב שכולו מוקדש לסוגיות אלו שנכתב הרבה הרבה לפני תלאות גלותנו] קצרה היריעה במסגרת זו לעסוק בנושאים כל כך רחבים ועמוקים ואתייחס רק לנקודה שניסית לרמוז עליה

    אם ניסית לרמוז ששאלות מסוג זה הם שגרמו לעיוותים כל שהם "במישור ההתנהגותי" אצל עמך בית ישראל במשך דורות בגלל הדיסוננס בין מצבינו בגלות לבין האמונה בטובו של ה' ובייעודנו כעם בחירתו אז תנוח דעתך שרבות כבר נכתב על הדיסוננס לכאורה הזה ועם ישראל לא נכנס לאיזו "פסיכוזה לאומית" ומשבר ומבוכה

    באחד מספרי המחשבה החשובים ביותר בכל הזמנים בספרות המחשבה היהודית ספר "הכוזרי" מתייחסים לכך ומסבירים זאת וכן בעוד ספרי מחשבה רבים ואצל חז"ל

    לא מדובר כאן באיזו "שאלה לא פתורה" שגרמה למבוכה שעוברת בירושה

    ומעבר לכך כמו שכתבתי קודם ששאלות מסוג זה ליוו את עם ישראל עוד הרבה בטרם לגלות ותלאותיה ולא רק את עם ישראל בשנות גלותו

    מדובר בשאלה שהעסיקה ומעסיקה תיאולוגים משאר הדתות

    מדובר בשאלה אמונית אוניברסאלית ולא רק יהודית של הנהגת ה' בעולם שכולו טוב אך מאידך יש קיום לרע, שאלה ו העסיקה גם העסיקה דורות שלמים של תיאולוגים משאר הדתות

    כמו שכתבתי לא ארחיב במסגרת זו על עניינים אלו מחוסר המקום וגם בגלל שמדובר בסטייה מנושא המאמר הנידון כאן ולכן אין כאן המקום ,רק רציתי להעיר בכמה נקודות שהמחשבה שלך שהיהודים נשאו עמם איזו מבוכה רגשית-אידיאולוגית במשך דורות שגרמה להם ל"משבר התנהגותי" איננה נכונה

  6. תודה לך אמיר על תשובתך המקיפה ומעמיקה, אך אולי על אף הקולמוסין הרבים שנשתברו להם על עניין הצדיק שרע לו, ועל אף תובנות תאולוגיות מעמיקות בנושא זה בקרב אנשי ספר והגות למיניהם, אין בכך כל ערובה שדברי הגות אלו אכן הצליחו לחלחל גם אל רובדי העם הפשוט.
    ואני מרשה לעצמי להניח שבצוק העיתים, הרבה פעמים אנשים זונחים את הדרך הראויה ועושים את הכל על מנת להישרד!
    ועוד בעניין זה- את הצורך בהישרדות בכל מחיר אני משייך גם לנטיית בני דודנו הישמעאלים לרמות ולגנוב, בחברה שבה הם חיים, אין להם את הפריבילגיה לנהוג באצילות…

  7. Azinative, אני שמח שנהנת מתגובתי

    ולדבריך: עכשיו אתה מעלה עניין אחר שיסודו לא בשאלות אמוניות אלא במצבי חיים לא טובים שלדעתך יכלו לגרום ליהודים בגלות להיגרר אליהם בכדי לשרוד בדומה לאוכלוסיות במצוקה שאצלם יש יותר נטייה לחיי פשע ועבריינות מאשר באוכלוסיות מבוססות יותר

    אינני חושב כך ודומני שבמהלך הדורות יהודים לא עסקו בפשע יותר מהממוצע וההיפך למרות מצבם החומרי הקשה הרוב דווקא שמרו על רמה מוסרית גבוהה

    – כן, אני יודע שלא כולם היו טלית שכולה תכלת ואני מודע לעובדה המצערת שבעולם התחתון בארה"ב של תחילת המאה ה20 למניינם בלטו המאפיונרים היהודים וכן לסיפור הטראגי והמצער של אנשי "צבי מגדל" בארגנטינה באותה התקופה, אבל צריך לזכור שגם בארה"ב וגם בארגנטינה הממסד היהודי והציבור היהודי הרחב הוקיעו את העשבים השוטים האלו ושמדובר במדינות הגירה בהם להרבה מקהילות המהגרים היה ייצוג "מכובד" בעולם התחתון וזה לא היה אופייני ליהודים בלבד-

    לכן כד"ר מרמורשטיין כותב המאמר גם אני חושב שברנר במאמרו המדובר חוצה את גבול הביקורת הלגיטימית ( וביקורת עצמית נוקבת ואפילו חדה היא לגיטימית וחיונית בכדי להשתפר ולתקן טעיות ) ומגיע ממש לפסים של אימוץ העמדה האנטישמית של שונאינו ומבקשי רעתינו

    ברור שכציוני הוא לא רצה בהיכחדות של העם היהודי אליו הוא עצמו השתייך אלא בבנייתו מחדש לגמרי אך עדיין הרטוריקה שלו והסלידה מהיהודי ה"הגלותי" יש בה יותר מטעם לפגם , הרבה אנטישמים גם טענו שאין להם שום בעיה אם יהודים ש"משתלבים בחברה" ולא מתבדלים ודוק ……..

  8. שלום לך אמיר- לפני הכל עלי להציג את עצמי, שמי: עזריאל [עזי] נתיב מקב' ניר דוד שזה מסביר במקצת את עמדותי החריגות.
    לגופו של עניין ,חוגי הימין נוטים לטעון ש"הסמולנים נגועים בשנאה עצמית", אני חושב שהטוענים כך אינם מבינים שבקורת היתר [ העצמית!] אינה אלא ואריאציה על המשל: חושך שבטו שונא בנו", כלומר שבקורת היתר הלאומית נובעת מרצון להיות טובים יותר בכל המובנים!
    וארחיק לכת ואטען [אמנם איני יכול להוכיח טענה זו] שמה שנתפס כשנאת ישראל לשמה, אינה אלא תולדה שה"גויים" מצפים מאיתנו היהודים להיות טובים יותר בהרבה היבטים.
    אחת הסיבות לכך שאנו היהודים מזינים ציפיות אלו בעצם היתבדלותנו! מזה שנים שאני מעז לטעון שהתבדלותנו שבאה בין השאר לידי ביטוי במנהגי הכשרות שלנו, מונעת סעודה משותפת עם ה"גויים" [כי עזרא הסופר והחכמים אחריו רצו בהיתבדלות זו!] והיא המקור העיקרי לשנאת ישראל, ועניין זה אני אף יכול להוכיח!
    באמתחתי יש עוד כמה טיעונים שנגזרים מטיעוני הקודמים, אך נשאיר זאת להתפלמסות הבאה.
    בברכה
    עזי נתיב

    • אם ההתבדלות מביאה לשנאה. מפני מה גברה השנאה שבעתיים באירופה כאשר היה תהליך של חילון והשתלבות בתרבות האירופית עד כדי התבוללות?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  9. שלום עזי ,

    כמו שכתבתי בתגובתי הקודמת יש הבדל מהותי בין ביקורת עצמית נוקבת הנועדת לשיפור ותיקון מה שנקרא "ביקורת בונה" לבין ביקורת הבאה מתוך שנאה וזלזול והחכם עיניו בראשו להבחין בין שני סוגי הביקורות כאשר הוא נתקל באחת מהן ולפעמים זה נכון שההבדל בין השתיים נראה מאוד דק אך בכל זאת הוא קיים וניכר בסופו של דבר

    בדר"כ אפשר להבחין בין כתיבה הבאה מתוך ביקורת אוהבת שבאה לתקן לבין סתם רפש וזלזול לשמם

    ולדבריך על ההתבדלות: אומנם היו אנטישמים ששיחקו על העניין הזה וחז"ל אומרים לנו שזה מה שהמן אמר לאחשוורוש בדברי שכנועו להשמיד את יהודי ממלכתו שהיהודים "לא אוכלים עמנו ולא מתחתנים עמנו" וכו' אך כמו שש.צ לוינגר כתב לך בצדק שהאנטישמיות בשיאה הייתה דווקא שהיהודים היו בשיא שילובם בחברה האירופאית הלא יהודית

    ליהודים בעשרות אלפיהם שנלחמו במלחמה"ע הראשונה למען גרמניה לא עזר כעבור 2 עשורים מסוף המלחמה שהם הראו את המדליות והם נשלחו למחנות כמו אחרוני יהודי השטעטעל המתבדלים ממזרח

    האנס בליהר פילוסוף ופסיכולוג גרמני שחי בימי גרמניה הנאצית והזדהה עם הנאצים התבטא ש"היהודים הסתפחו לגופה החי של גרמניה עד שלא רואים את מקום ההצטלקות ,אוהבים הם את גרמניה אהבה אומללה"! -ראית את זה? גם שהיהודים בגרמניה אהבו את הפטרלנד בכל מאודם זה לא היה טוב לאנטישמים הגרמנים

    הטיעונים [אם אפשר לקרוא לאוסף הכפשות ואיבה "טיעונים"] של האנטישמים הם דוגמא טובה לביקורת לא עניינית אלא ביקורת שבאה מתוך שנאה לשמה

    מצד אחד היהודים מואשמים שהם קומוניסטים ומאידך שהם מבשרי "הקפיטליזם החזירי" מצד אחד הם מואשמים שהם מתבדלים ומאידך שהם "קוסמופוליטים" ומעורבים פוליטית יותר מידי מחד הם יואשמו בפחדנות ורכרוכיות ומאידך הם יואשמו כצמאי דם "כובשים" "גולייתים" לעומת ה"דודים" הפלסטינים

    האנטישמים יאשימו אותנו בכל מה שנעשה

  10. עכשיו נזכרתי שבתגובתך למעלה סיפרת שאביך היה לוחם בצבא הגרמני במלחמה"ע הראשונה וזה דווקא עזר לו בהמשך להינצל מגורלם העגום של שאר יהודי גרמניה תחת שלטון הנאצים שחבר לנשק מהמלחמה עזר לו אבל אני מניח שאתה יודע עד כמה לרוב הגדול עובדה זו לא עזרה ואחד היה גורלם עם גורל שאר היהודים באירופה הנאצית

    מבחינת הנאצים לא היה שום הבדל בין היהודים מגרמניה שרק עשרים שנים קודם לכן נלחמו למענה לבין היהודים לבושי הקפוטות והשטריימל מהשטעטעל במזרח אירופה

    שהרצל כעיתונאי שסיקר את משפט דרייפוס וראה איך ליהודי שראה את עצמו כצרפתי לכל דבר מתנכלים וצועקים במשפטו "מוות ליהודים" הוא הבין שההתבוללות היא ממש ממש לא הפיתרון להפסקת האנטישמיות והדברים ידועים

  11. אכן אני קצת רידדתי את תשובתי- כרגיל בכל הנוגע לבני האדם, ההתנהלות שלנו היא מאד מורכבת, ותרשו לעשות שימוש באנלוגיה מתחום הרפואה [אני אינני רופא!]
    אדם יכול לצום כמה ימים ולא יאונה לו כל רע.
    אדם יכול להחשף לקור לכמה שעות ואחרי מקלחת חמה וכוס תה, הכל בסדר.
    אבל שילוב של רעב וקור יגרום לאדם לחלות.
    העדר מנוחה מספקת בוודאי שיאיץ מחלה.
    מה שבכוונתי לומר שהתבדלות בלבד לא תעורר פעילות אנטישמית, צריך להיות שילוב של כמה תנאים שגורמים להתפרצות האנטישמיות.
    לפני שנים אחדות שמעתי מפי אחד מחברי טירת צבי ספור המאשש את טענתי:
    משפחתו היתה משפחה יהודית יחידה [שומרת מצוות] בעיר קטנה בגרמניה.
    אביו למד בבית הספר הכללי. וגם לאחר שסיים את חוק לימודיו היה נפגש עם חבריו הגויים בבית המרזח, והיו שותים בצוותא.
    מזלו היה שהגרמנים שותים בירה ולא יין![נסך!]
    כך הוא שתה בירה גם עם חברו שהיה עם השנים מפקד המשטרה.
    כאשר הגיע ליל הבדולח, רמז לו מפקד המשטרה שעליהם למצוא מקום בטוח יותר.
    אני מניח שאילמלא השתיה בצוותא, הוא לא היה מוזהר.
    ועוד משהו:
    הגרמנים תיעבו את יהודי מזרח אירופה, אך עיינו הרבה פחות את יהודי הגרמניה ה"ותיקים" שלא בכדי תפסו עמדות בכירות גם בפוליטיקה הגרמנית! [כמובן שרק במפלגות השמאל, שבהן לא נדרש ייחוס אבות!]
    רצח היהודים התאפשר עקב הטרור שהנאצים הפעילו כלפי פנים.
    לפני שנתיים בקרתי בגרמניה [אני דובר גרמנית] ושוחחתי עם אדם בשם היינץ, שאמר לי שבזמן המלחמה בהיותו תלמיד בבית ספר יסודי, אחד מחבריו לכיתה טען באוזני מורתו שהוא שמע מאביו דברים שונים [ברוח שונה!] מאשר דברי המורה [שכמובן הפגינה נאמנות לפיהרר…],מאז אותו ילד ומשפחתו נגוזו!…
    על כן- אמר לי היינץ- שאילו הוא היה בוגר יותר ומשרת בצבא ומקבל פקודה בלתי אנושית, הוא מבצע אותה מתוך פחד לחייו ולמשפחתו!
    ועניין אחר לחלוטין: בני האדם בזמן מצוקה מחפשים שעיר לעזאזל .
    בגמביה שבאפריקה אלה הם הלבקנים. ואנו זוכרים את ספורי זוועה אודות ציד מכשפות, שהיו נשים נורמטיביות, שעקב צרות עין של בעלי עניין ניצלו מצוקה [מגפות או בצורת] של תושבי הכפר והאשימו נשים אלו בכשפים.
    לעת מצוא- היו אלה היהודים.
    תמיד אלה השונים במעט, ובעיקר החלשים והפגיעים יהיו המושא לאיבה וטינה.
    הכלל הוא אחד:
    כדי להאשים מישהו צריך שאותו יחיד או ציבור יהיה שונה מרוב האוכלוסיה, וכמובן פגיע וחלש.
    לסיום- אני חושב שאתם ואני מסכימים על העובדות, אלא שאתם רוצים לשמור אמונים לרוח ישראל סבא, בעוד שאני מאמין בדרך אחרת לבטא את יהדותי.

    כל טוב לכם
    עזריאל נתיב

    • שורש האנטישמיות: הקנאה

      בס"ד כ"ח באדר ע"ה

      לעזריאל – שלום רב,

      האנטישמיות במערב אירופה גברה שבעתיים דוקא כשהיהודים השתלבו בכל מאודם בתרבות האירופית, דיברו בשפתם, היו לפטריוטים נלהבים גרמנים, צרפתים וכו' ומסרו את נפשם למען מולדותיהם החדשות. דוקא השתלבותם המוצלחת של היהודים בחיי התרבות, המדע, הכלכלה והמדיניות של מדינות אירופה, הצמיחה שנאה בטענה שהיהודים שואפים להשתלט על העולם.

      היותם של יהודים נושאי הדגל של השאיפה למוסריות בעולם המערבי, הביאה לשנאה משום היותנו 'מסרסים את רוחו החופשית' של האדם השואף לעצמה, גורמת לו לייסורי מצפון…

      כבר לימדנו סארטר, שהאנטישמיות היא בעייתם של האנטישמים ולא שלנו. חדלי אישים זקוקים ל'שעיר לעזאזל' לתלות בו את כשליהם,

      ככל שנהיה מצליחים יותר, משכילים יותר, תרבותיים יותר, אוהבים יותר ומוסריים יותר – תגבר שנאתם אלינו, שנאה הנובעת מקנאה, .

      הם נהנים לשנוא? – שישנאו, וכי יכולים אנחנו לוותר על האמת שלנו מפני שנאתם וקנאתם? זכותנו וחובתנו להיות נאמנים לעצמנו גם כשזה לא 'פופולרי'.

      ניתן לאחרים את הכבוד הראוי להם על מעלותיהם ותרומתם לאנושות, ונישאר נאמנים לשליחותנו, כדברי הנביא (מיכה ו): 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      .

    • בין ברנר לביאליק

      ברנר היה אדם משכמו ומעלה, שנהנה מעט מאד ממנעמי החיים, ועזר לאחרים בכל כוחותיו. הוא כאב את מצבו השפל של עם ישראל, והאמין בצורך לשוב לחיי קוממיות ועבודה בארץ ישראל שיזקפו מחדש את קומתו.

      אך כאבו הטעהו. לו לא נרצח בידי בני עוולה, היה רואה בעיניו שאין צורך להתכחש למורשת עמו ולאמונתו. היה רואה עין בעין את החלוצים הדתיים שעלו לארץ במסירות והפריחו בעמלם את שממותיה מתוך אמונה ונאמנות למורשת האבות, לימוד תורה וקיומה, אמונה המחזקת את כוח העמידה.

      שונה מברנר היה ביאליק. אף הוא שאף אל עתיד של יצירה וקוממיות, אך לא מתוך התכחשות לעבר, אלא מתוך זיקה עמוקה וגאווה ביצירתו ומורשתו הרוחנית של העם. כך כינס ביאליק את אגדות חז"ל כדי ללמוד מהם ארחות חיים. כך כינס את שירת ימי הביניים רוויית האמונה והכיסופים לארץ ישראל.

      אף את ההלכה העריך ביאליק, אף שלא ראה את עצמו מחוייב לה הוא התפעל מהיכולת לתרגם את הערכים הגדולים לפרטים ופרטי פרטים, המביאים ליישום הערכים בחיי המעשה.

      את היהודי של העיירה, הכפוף והלבוש סחבות, ראה ביאליק גם בעוצמת רוחו, כפי שהוא מתארו בשירו 'יעקב ועשיו':

      'יעקב משכים לבית התפילה, נותן ליוצרו שבח ותהילה, הו, מה טוב, חלק יעקב, אל צור חייו, להודות חייו, כי שמו יעקב…

      יעקב חוזר בערב אל נוו, אשתו וילדיו משמחים לבבו, הו, מה טוב, חלק יעקב, בניו – חייו, לגדלם חייו, כי שמו יעקב'

      מציאות זו של יהודים שבכל עניים דאגו לחנוך בניהם, שקביעות התפילה והעתים לתורה מדי יום ביומו רוממה אותם משגרת חיי המעשה; שעם עניים וצרות עצמם היתה ידם פתוחה לצדקה וחסד לנצרך – לא היתה דוגמתה בשאר האומות.

      אלף ושמונה מאות שנה לפני שהעולם חשה על 'חינוך חובה' הנהיג זאת הכהן הגדול יהושע בן גמלא. ומקצה המזרח לקצה המערב לא היה ילד יהודי שלא קיבל חינוך בסיסי; לא היתה עיירה שלא היתה בה קהילה שבה היו חבורות של עושי צדקה וחסד לכל נצרך.

      אין לנו מה להתבייש ביהודי של ה'שטעטל'. אדרבה, את מסירות נפשו ועוז רוחו ניקח לנו למופת. ומהם ניקח.עוז ותעצומות נפש להתמודד עם אתגרי קוממיותנו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אף המתוקנים שבאומות העולם ידעו להעריך את מורשתו של עם ישראל ותרומתו לאנושות. כך הלורד בלפור (שהיום 19 במרץ מלאו 85 שנה למותו) שנימק את פעילותו למען הקמת בית לאומי לעם היהודי ב'חוב של כבוד' שהאנושות חבה לעם היהודי על תרומתו לעולם האמונה והערכים של האנושות כולה.

      • היתה בברנר גם אהבה ליהדות

        בס"ד כ"ט באדר ע"ה

        לאיזון התמונה העגומה שעלתה במאמר על יחסו של ברנר ליהדות, אביא כאן כמה ציטטות המעידות על אהבתו ליהדות:

        א.
        במאמרו 'מן הספרות העברית' (נמצא ב'פרוייקט בן-יהודה') כותב ברנר:

        '… כן בעזיבה מכוונת של העברית אנו עוזבים ומשכיחים מאיתנו את הרכוש הרוחני המעט שיש לנו: אנו שוכחים את התנ"ך במקורו, את האגדה וניצני הפילוסופיה היהודית, את שירי ר' שמואל הנגיד, ר' שלמה בן גבירול ויהודה הלוי, את אלפי הפיוטים הליריים, את רעיונותיהם של ר' ידעיה הפניני ור' משה חיים לוצאטו וכל מלחמת ההשכלה שאחריו, את אותם הדברים שכתבו רק עברית מנדלי מוכר ספרים וי"ל פרץ, ואת כל מה שכתבו מיכה יוסף ברדיצ'בקי וח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן.

        "לשון הקודש" אינו פטיש לנו. אנשים חפשים אנו מהיות פטיש לנו. לא סכום מילות ידועות חשוב לנו, אלא מה נעשה וחיי הרוח שלנו יקרים עלינו, וחיי הרוח שלנו התגלמו יותר מחמישים דורות בזו השפה הבלתי-מדוברת… אבל החיה!

        … קצה נפשנו בעניותנו הרוחנית ולא נפזר לריק את מעט הפנינים שכבר רכשנו לנו במסירות-נפש נוראה… אנחנו נגלה לעצמנו אוצרות הרוח העברי בכל אשר נמצאהו; בכל החיבה שבליבנו נטפח את המחשבה העברית המקורית, המתלבשת בשפותינו הלאומיות: יהודית ועברית.

        … ספרותנו העברית, אע"פ שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו… חודרים לתוך המשך עת של שלושת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זאת נעוצה בכתובים ראשונים ואחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אומה רבת-כוח ומערת נפשה למות מות קדושים. ליווה על דרכה חכמי המשנה ובעלי האגדה, אמוראי בבל ותנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד; כל זה הוא עושר; כל זה הוא כוח כביר; כל זה היכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף…'

        ב.
        באחד ממאמריו (מובא במאמרו של אריק גלסנר, ברנר והיהודים, ברנר ו"הזקן החכם"', סעיף ו) פותח ברנר:

        'כבר היה כמדומה מי שאומר: לא חביב עלי אבי היהודי, אבל בנערינו ובזקנינו אל תגעו… בילדים היהודים עם עיני הם החיות והטהורות ובישישים היהודים עם הדרת האצילות השפוכה עליהם – לא אצילות של נכסים הרבה, כי אם אצילות של תרבות פנימית גבוהה – – באלה אנו יכולים להינחם מעט… ילדינו וזקנינו מראים לנו כי הגוף הלאומי שלנו "מחומר יפה קורץ", כי השאור שבעיסתנו חשיבות גדולה יש בו…'

        ***

        ידעה נפשו הקרועה של הסופר מעלות ומורדות, וכמה נסיונות נעשו לפענח את חידתו, ומהם הובאו במאמר הנזכר של גלסנר. יעויין שם.

        לעניות דעתי אהב ברנר את השלימות, את אצילות הזקנה ואת תום הילדות, אך הרגיש ששלימות זו רחוקה מאיתנו, ופקפק אם בכלל ניתנת שלימות כזו להשגה, ובפרט בחיים האפרוריים של האדם שכבר איבד את תום נעוריו, אך אל מנוחת התרת הספקות של הזקנה לא הגיע.

        ויחד עימו מבקשים אנו את סוד האבן הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו; את החוט המחבר את חכמת הזקנים ואת תום הנעורים אל חיינו, כמטבע של אברהם ושרה, שבו מצויירים זקן וזקנה מצידו האחד ונער ונערה מצידו השני'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • אף אני הקטן אצטרף לאיזון התמונה באשר לברנר

          כמו אצל כל אדם צריך לשפוט אותו לא רק על פי מה שכתב אלא גם ובעיקר על פי מה שעשה

          ברנר בסופו של דבר היה ציוני ועלה ארצה והוא לא בחר בהתבוללות ובעזיבת העם היהודי דבר שלצערנו לא מעטים עשו והיה פשוט הרבה יותר וכך עשו מי שהתבוללו והמירו את דתם בכל הדורות

          ברנר לעומתם בחר להישאר במסגרת העם היהודי תוך כדי ניסיון לעשות לו "טיפול עשרת אלפים" שהוא חשב שצריך לעשות

          בזאת אין כמובן איזו שהיא הסכמה או לימוד זכות למאמר השערורייתי שלו הנידון כאן וראוי לכל גינוי ( וגם אם כוונותיו טובות ולביקורת בונה ראוי לומר כאן בקול נרעם " הפלגת בדבריך החבר"!)

          רצוני בדבריי להראות שברנר לא היה אוטואנטישמי כמו כל מיני מקרים הזויים נוסח אוטו וייניגר

      • השלימות שבצעידה: בין הראי"ה לברנר

        ברנר העריך מאד את הראי"ה קוק, אך דחה בתוקף את שיטתו.

        על מאמרו של הרב 'טללי אורות – על טעמי המצוות' כותב ברנר:
        'אכן הרב קוק… שואף במאמר זה "להתרומם מכל מיני סתירות וניגודים", שואף לסיתיזה. אמנם בדרך השאיפה הזאת, יש שהרב המצויין הזה בא לידי חידושים מצויינים במינם, ממש חתיכה מ"תורת העולה" הלמדנית-המקובלת-הפילוסופית של הרמ"א, שגם הוא בימיו רצה לאחד את הבלתי מתאחד'
        (מובא בספרו של הרב יואל בן-נון, המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, עמ' 254)

        מסביר הרב בן-נון, 'שברנר אולי מוכן היה לקבל את נימוקיו של הרב קוק, אבל רק כהסבר טוב לצמחונות או לטבעונות מליאה. אבל, העמדת עשיית הצדק עם בעלי החיים כאידיאל, כמטרה נשגבה שהתורה מובילה אליה בהדרגה… הסבר כזה ברנר לא היה מוכן לשמוע' (שם).

        אבל הרב מבין את דרכה של התורה כמחנכת, המעלה את האדם והאנושות קימעא קימעא; מאחה בסבלנות את הקרעים שבנפש. דוקא הבינוניות האפרורית בה מאס ברנר, היא המצעידה את האדם מתום הילדות אל הדר הזקנה.

        וכשהאדם יודע שהוא צועד אל השלימות
        'ועם ידיעתו גודל מה שחסר לו מהשלימות, לא תמנעהו כלל משמוח בהמעט שיש לו, שכיוון שדיעותיו ומידותיו הולכים על דרך חשבון האמת, אין רעיון אחד מעכב את חבירו כלל… ואינו זז משמוח בחלקו הטוב עם עוצם כוספו למלאות חסרונותיו שמרגישים מאד': (מוסר אביך ג,ג).

        וכך, ההרגשה שהאדם אינו מבין בשלימות את ההנהגה האלקית, אינה מביאתו למסקנה המיואשת שאין פשר ואין סדר. יודע האדם שיש תכלית ומטרה, ויודע האדם שהבנת דרכי הבורא באה רק בצעידה איטית. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה, ולא אחת רק בפרספקטיבה של דורות מבין מאין באנו ולאן נלך?.
        '

    • ייתכן שהדברים הקשים שהטיחו בברנר ביהדות – באו בעקבות 'מאורע ברנר' בתרע"א שבו הותקף קשות גם על ידי חילונים כאחד העם. ברנר הלך שם לשיטתו שכל מה שיהודים יוצרים הוא יהדות, והיה מוכן לכלול ביהדות גם את מי שפרשו לגמרי. את זה גם האוזן החילונית לא סבלה ויצאו נגדו בחריפות!

    • בשורה 1:

      ייתכן שהדברים הקשים שהטיח ברנר ביהדות בשנת תרע"ד…

    • דברי הקטרוג של ברנר הם החרפה והקצנה של 'הקול השני' אותו הוא מציג במאמרו 'מן המשעול' בשנת תרע"א (נמצא ב'פרוייקט בן-יהודה'). אחרי הדברים החריפים הוא מסכם:

      'הקול הראשון אומר: ישראל בני מלכים הם, שנשבו והנם בגולה ונשמתם מפרכסת וסובלת. צריך שישובו למקורם ולכיסא כבודם, לבל יהיו חס ושלום ככל הגויים.

      הקול השני עונה לעומתו: אנחנו איננו בני הגולה, כי אם בני גיטו. ואם עוד יש אפשרות לחדול מהיות זה, הנה רק על ידי רכישת אדמה ועבודה עליה, עבודה ממש. רק על ידי זה שנחדל מהיות הולכי בטל, ואז – הלוואי היינו ככל הגויים…. מקללת הגיטו לא ניוושע כל זמן שהטובים והמוכשרים שבנו לא יחזיקו בעצמם באת ובמחרשה…'

    • על אופיו הפסימיסטי של ברנר, ראו בהערתי על מאמרו של יואב שורק, 'ביקורת כתבי-עת. מרץ 2015', בגליון זה.

  12. עזי, עובדה היא שלא רק ה"אוסט יודן" אלא גם יהודי גרמניה הוותיקים כולל אלו מביניהם. שנלחמו למען גרמניה חלקו את אותו גורל עגום ונורא של רצח היהודים

    נכון שהיו לא מעט גרמנים שלא שנאו את היהודים אך מצד שני קשה עד בלתי אפשרי לומר שמדובר ברוב של החברה הגרמנית שפשוט פחדו לצאת נגד המשטר

    גם בימי המשטר הנאצי כשהעם הגרמני לא היה רווה נחת ממה שנעשה הוא ידע למחות בחוזקה כמו שהיה כנגד תוכנית ה"אותנזיה" -"המתות החסד" – מחאה שהצליחה

    משום מה זה לא הטריד מי יודע מה את ההמונים שלקחו את היהודים ליעד בלתי ידוע, אותם יהודים שהיו שכנים טובים וקולגות לעבודה ומעורבים לגמרי עם שאר האוכלוסייה

  13. וגם לך כל טוב ויום טיב ומוצלח

    בברכה

    אמיר שכטר

  14. האידיאולוגיה הנאצית קידשה את ערכי המשפחה [הגרמנית הארית כמובן] לכן הנאצים השלימו עם ההתנגדות לאותנזיה.
    באידיאולוגיה הנאצית בכלל היה מקום רב לרגשות ולתחושות טבעיות!
    אני נוגע כאן בעניין מאד כאוב שאיני רוצה עכשיו לדון בו!…
    ותרשו לי להזכיר שבעוד שהגרמנים הסכימו עם רצח היהודים, הרי שהליטאים והאוקראינים [גם פולנים, אבל הרבה פולנים הצילו יהודים!] רצחו והתעללו ביהודים בחדווה!…

  15. עזי, העובדה היא שללא ההתנגדות המאסיבית בציבור הרחב הנאצים כנראה היו ממשיכים באין מפריע ב"המתות החסד" , שהייתה מתאה קולנית של נשים "אריות" שנשואות ליהודים שישחררו את בעליהן העצורים בברלין שעמדו להישלח למחנות "מחאת רוזנשטראסה " הידועה המחאה הצליחה ושיחררו את אותם יהודים עצורים! מדובר כידוע במחאה שהייתה בלב ברלין הבירה ממש בעיצומה של המלחמה ותהליך השמדת היהודים ( שנת 1943 למניינם )

    אילו הציבור הגרמני היה נחוש כמו אותן נשים אמיצות בעניין היהודים סביר עד מאוד שהיו יכולות להיות לכך תוצאות.

    איך שלא נסתכל. על זה ברור שהציבור הגרמני הרחב לא נקף אצבע בניסיון למחות על גירוש היהודים ורציחתם גם אם היו כמובן כמה וכמה צדיקים בסדום

    לגבי האוקראינים ובני המדינות הבלטיות – הדברים ידועים הנ"ל גם ראו הגרמנים משחררים מהכיבוש הסובייטי ואת היהודים ראו כמשת"פים של הסובייטים ולכן ההתלהבות שלהם לשיתוף הפעולה המתועב עם הנאצים הייתה ככלי בשל
    אבל לא רק הם גם הגרמנים עצמם עוד לפני כן ביצעו את הפוגרום של ליל הבדולח בחדווה וצימאון לדם המשטר הנאצי לא היה יכול לארגן כזה דבר ללא תמיכה עממית

  16. הדברים מתוך הויקיפדיה מדברים בעד עצמם:
    לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס אס שניתנה באחת אחר חצות. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות האמורות. רבים מהם אף היו שתויים.

  17. ברור שאירועי ליל הבדולח היו הוראה וארגון מגבוה

    לא טענתי לרגע שלא

    אבל ברור שבלי תמיכה רחבה ואווירה ציבורית ש"זרמה" עם זה המפלגה הנאצית לא הייתה יכולה לבצע את זממה

    הנאצים ידעו היטב מתי לא לצאת יותר מידי נגד הציבור הרחב גם אם האידיאולוגיה שלהם הייתה אחרת כך למשל רוב הנאצים כולל היטלר עצמו שנאו את הנצרות ( להיטלר היו התבטאויות בשבח האיסלאם ו"הדת היפנית" דווקא ואכמ"ל) אך הם חתמו על הסכם עם הוותיקן והשתדלו לא לצאת יותר מידי נגד הנצרות בשביל לא להרגיז את הציבור הגרמני יותר מידי

  18. תרשה לי לשאלך שאלה שאיננה ממין העניין: יליד איזו שנה אתה?
    זה חשוב מפני שתודעתי עוצבה הרבה עקב העובדה שאני יליד 1938, והשואה היתה מאד נוכחת בחיי [גם אם למרבה מזלי ממרחק] לדוגמה- אני זוכר ספרון לילדים מאת לוין קיפניס בו הוא מתאר את מה שיוג'ין יונסקו קרא 20 שנה אח"כ התקרנפות. [אני חושב ששם הספר הוא "ילדים במחתרת".
    איך שתושבי עיר קטנה בגרמניה תחת השפעת השלטון הנאצי לאט ,לאט [ אבל בטוח] משנים את עורם ועוינים את היהודים שאך תמול שלשום חיו איתם ביחסי אחווה ורעות.
    אתה בטוח שהינך מבין שאנשים מאד אוהבים לשבת ביחד סביב מדורת השבט, גם אם זה נוגד ערכי מוסר ואנוש לפעמים.
    ללחץ החברתי יש השפעה מאד גדולה!
    כדי להתנגד לנאציזם היה צריך אישיות מאד חזקה!

  19. זה בסדר אפשר לשאול

    אני צעיר בהרבה ממך יליד 1986 למניינם ואני מה שמכונה "דור שלישי " ואני נכד לניצולי שואה משני הצדדים ולמרות שאני כאמור נולדתי הרבה אחרי. הנושא לא זר לי ואני גם מתעניין בו מעבר לכך – הנושא גם ספציפית של השואה וגם גרמניה הנאצית באופן כללי הם נושאים שמעניינים אותי מאוד ואני מרבה לקרוא עליהם וגם לעסוק בהם במסגרת הלימודים

    לכן אני יודע היטב שהמדיניות של הנאצים בעניין היהודים הצליחה לעבור בשקט עקב לפחות הסכמה שבשתיקה אם לא יותר מזה מצד הציבור הגרמני

    אל תשכח גם שהאנטישמיות הנאצית לא היגיעה בחלל ריק כבר לפני זה במלחמה"ע הראשונה כאשר 100,000 יהודים שירתו בצבא הגרמני וקרוב ל80% מהם כלוחמים בחזית שר המלחמה הגרמני עשה "מפקד יהודים" כדי להראות שהיהודים לא משרתים נאמנה את הפטרלנד למחאת הארגונים היהודיים בגרמניה

    אפילו אחים לנשק לא ממש ראו בהם – להרחבה בעניין עיין בספר "רקוויאם גרמני" של עמוס איילון בפרק העוסק במלחמת העולם הראשונה

    • גרמניה היתה רווייה באנטישמיות, הרבה לפני הנאצים

      היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, כשאחוז ניכר הצביעו בשבילו ואחוז ניכר היו מוכנים להיכנס איתו לקואליציה, אף שהאידיאולוגיה שלו היתה גלויה וידועה, הן מספרות התעמולה והן מהשתוללות בריוני הס.ס. גם בין מתנגדי היטלר הסוציאליסטים והקומוניסטים רווחה אנטישמיות, מורשת מורם ורבם קרל מרכס. אלה שנאו את היהודים כמעוררי הסוציאליזם, ואלה שנאו את היהודים כמחוללי הקפיטליזם. מלבד האנטישמיות המסורתית של דת האהבה והחסד הנוצרית, שלא יכלה לסלוח לנו על שדחינו את 'מושיעם'. הנאציות לא צמחה 'יש מאין'.

      אבי ז"ל, פרופ' דוד שמואל לוינגר, כתב ספר שלם בהונגרית בשם 'נביאיה של גרמניה' (בודפשט 1946) על השורשים העמוקים של הנאציזם בהגות הגרמנית של המאה ה-19 והמאה ה-20. אחד הדברים שהביאוהו למחקר זה היה זעזועו מגילוי ספרון של חוקר המקרא והמזרחן הגרמני פאול דה לאגארד, שבו מציע לאגארד תכנית מפורטת לעם הגרמני להשתלט על אירופה ולסלק ממנה את הגזע היהודי המאוס.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  20. ברור שבשביל להתנגד לנאצים היה צריך אישיות חזקה ואומץ!

    אבל שוב כמו שכתבתי כבר כאשר הציבור הגרמני כציבור רצה למחות נגד המדיניות הנאצית הוא ידע גם ידע לעשות זאת ולהצליח כמו במחאה נגד תוכנית "אותנזיה" ומחאות כמו שהיו באיזורים היותר דתיים בבואריה כאשר היו נסיונות בתחילת השלטון של הנאצים למגר את ההשפעה הנוצרית – נסיונות שנכשלו בין היתר בגלל חוסר תמיכה ציבורי

    ברור שלהיות יחידים שיוצאים נגד העדר ( ועוד עדר המונהג בידי דיקטטור שמוציא להורג מתנגדים פוליטיים ) זה רחוק מלהיות קל אבל כאשר העדר עצמו מוחה ולפעמים לא מוחה כדאי לראות מה הפריע לו ומה לא ( או למצער הפריע הרבה פחות )

  21. חברים יקרים לי מאד- לקראת סוף השבוע הקרב ובא ואיתו גליון חדש של שבת, אני מציע שנניח את קולמוסינו בסוגיה שליבנו היטב, נראה לי שה"טריאלוג" שלנו היה בעל ערך ועל כן ארכז אותו בתיקיה .
    שבת שלום לכם וכל טוב
    ממני עזי נתיב

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 919 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 920 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: