רבים ממעריציו של י"ח ברנר יופתעו לגלות כי הסופר המוערך חיבר כתב שנאה נגד היהדות והיהודים ואפילו הזדהה עם עמדות אנטישמיות

לסופר יוסף חיים ברנר, איש העלייה השנייה, שמור מקום של כבוד בכותל המזרח של האתוס הישראלי. ברנר נטל חלק מרכזי בניתוח שותת הדם שבו הופרד העם היהודי מחטוטרת יהדותו ויהודיותו, ועיצב את אתוס הישראליות החילונית המשוחררת ממשא הדורות, שעיניה נשואות לתרבות הבאה אליה ממערב.

ככל שנוקפות השנים הולכים וגוברים ההערצה והגעגוע אל ברנר מצידם של אינטלקטואלים ישראלים, וככל שנוקפות השנים הולכת ומתגבהת דמותו כמיתוס. המיתוס מציג אותו כמופת של אישיות מיוסרת ומוסרית, כתחליף לדמות "הצדיק" במסורת היהודית. אניטה שפירא אף כתבה שהשפעתו בדורו ובדורות שאחריו הייתה גדולה ונרחבת מהשפעת הספרים שכתב והמאמרים שפרסם.

אודה ולא אבוש, מעולם לא נלכדתי בחבלי ההערצה לברנר ואף התקשיתי לרדת לשורשי המיתוס והכתרים שנקשרו לו. ואולם את שרידי הערכתי לברנר איבדתי בעקבות התוודעותי לפולמוס נוקב ויורד עד התהום בין ברנר לבין אהרן דוד גורדון, שהסעיר את הישוב היהודי בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לפולמוס זה נתוודעתי בעקבות קריאה שוקקת בכתביו של אהרן דוד גורדון, אף הוא מיתוס ישראלי שנולד על ברכיה של העלייה השנייה, מיתוס שאליו דווקא התמסרתי מן הרגע הראשון שבו שזפו עיני את כתביו. שם גיליתי את מאמרו "הערכת עצמנו" שנתפרסם בשנת 1916, שאינו אלא כתב תשובה למאמר שפרסם ברנר בשנת 1914 בשם "הערכת עצמנו בשלושה כרכים".

כתב הפלסתר שיצא מתחת ידו של ברנר הוא כתב שטנה על העם היהודי. ככל שאני מאמץ את זיכרוני אינני מצליח להיזכר בכתב שטנה כזה שיצא מתחת ידו של סופר יהודי, כתב שטנה שיכול לאכלס כתבי עת אנטישמיים בלי שיהיה צורך לשנות בו ולו אות אחת בלבד.

העם היהודי "אחר הוא ומשונה וזר ומגוחך… ועם שכזה לא ישנאו?". פסל של י.ח. ברנר מאת בתיה לישנסקי

הזדהות עם הפריץ

בשנים תרס"ט־תרע"ב ראו אור בשלושה כרכים כל כתבי מנדלי מוכר ספרים. מנדלי, מגדולי ספרות דור ההשכלה, גדול הסטיריקנים, שם ללעג ולקלס את אורח חיי העיירה היהודית במזרח אירופה והצליף בה ללא רחם, הצלפות שהשאירו בה צלקות עמוקות. יש בשמות שהעניק מנדלי לעיירות גיבורות ספריו: כסלון, בטלון וקבציאל כדי לתת יותר מרמז קל על עוצמת לעגו.

התגבשות הסאטירה של מנדלי נתמשכה לאורך שנים רבות. אם בתחילת דרכו הייתה הצליפה רכה, זהירה, חומלת, הרי שבסופה הייתה הסאטירה משוללת כל רסן, מכאיבה ונעדרת חמלה. וכך היא רבתה והלכה מ"סוסתי" ל"ספר הקבצנים", מ"ספר הקבצנים" ל"מסעות בנימין השלישי", והגיעה לשיאה ב"בעמק הבכא". באצטלה של ניתוח ספרותי של כתבי מנדלי מתיז בפנינו ברנר את מררתו על אורח חייה של העיירה היהודית, על העם היהודי ועל היהדות, והוא אינו מותיר להם פיסת זכות לא בהווה ואף לא בעבר.

במאמרו "חצי נחמה" מספר "אחד העם" על סופר רוסי ששאל: "אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לומר שכל העולם חייבים והיהודים זכאים?". אחד העם עונה לשאלה זו ב"כן" רבתי ומוכיח זאת מ"עלילת הדם" הנשענת על "הסכמת העולם", והרי כל בר דעת יודע שזוהי עלילה כוזבת.

קשה להאמין אבל ברנר אינו דוחה את דבריו של אותו סופר. עלילת הדם היא תוצאתה של השנאה ליהודים, וזו מובנת לו. העם היהודי "אחר הוא ומשונה וזר ומגוחך ואינו מעורר שום כבוד לעצמו… ועם שכזה לא ישנאו? ולעם שכזה לא יבוזו?". וברנר מטיל בסופו של דבר את אשמת עלילת הדם על העם היהודי: "אנו נותנים מקום לאגדות משונות שתתהלכנה על אודותינו…". ובעוד אחד העם מגיע למסקנה שהשנאה מקורה בהמון הנבער, טורח ברנר להבהיר "שלא רק ההמון הפשוט… כי אם גם רבים מגדולי האנושיות, מהמהפכנים הגדולים שבעטו בכל ההסכמות הכלליות, עיינו אותנו, תיעבו אותנו, בזו לנו…". ואחר דבריהם של "גדולי האנושיות" כידוע אין להרהר.

השנאה לאורח חיי העיירה היהודית היא פתולוגית, אינה יודעת גבולות, ועין יהודית מתקשה לקרוא את הכתוב. היהודי, כפי שעולה מן הכתובים, הוא היצור המושחת, המנוול, המכוער, האנטי־מוסרי מכל יצורי האנוש עלי אדמות. "יהודי ויהודים. מאושר היה העולם, כפי הנראה, אלמלא קללה זו – היהודי. היהדות מכה היא, שתמיד היא שותתת דם… הכל מפותל ומעוקש, הכל מופרך ומקולל, הכול אסון. את היהודי לא בראו האלוהים ישר! מארת אלוהים".

ברנר אף נתפס לצורתם החיצונית של בני עמו, "כפופי גב ולבושי סחבות ובעלי צורה עגומה התולים עצמם בספר תהילים של דויד בן ישי מלך ומשורר ישראל. מה כאן מרובה ממה: כיעור או אי מוסריות? על כרחנו לומר: שניהם מרובים…".

אך עיקר קצפו של ברנר יוצא על טפיליותו של היהודי, על הפרזיטיות שלו. "…אנו טפילים ובלתי חשובים ואי מוסריים בעל כרחנו… מפני שכח אין לנו, מפני שיסוד חיינו אינו בידינו, מפני שהקללה עלינו ועל זרענו, מפני שבעיקר אנו תלויים באחרים!… פאראזיט הוא היהודי, אנטי מדיני הוא היהודי, אין דבר קדוש ליהודי, אין היהודי קשור לשום דבר באמת, רק אל הרווח הרגעי נשואות עיניו".

ברנר מבטל מכול וכול את ראיית עצם קיומו של העם היהודי בגולה אחרי אלפיים שנות גלות כתופעה פנומנלית: "רק המונים יהודים ישנם החיים חיים ביולוגיים, אבל עם יהודי קיים במובן הסוציולוגי, עם שדור דור בו הוא אריח נוסף על זה שקדם לו וכל חלק וחלק שבו מאוחד עם חברו – עם יהודי כזה כמעט שכבר אין בעולם… כן אנו מתקיימים, אנו חיים. כן, אבל מה הם חיינו? ירושה אין לנו. דור לדור לא יוסיף כלום".

ברנר אינו מעניק אף טיפת קרדיט ליצירתו התרבותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. את כל היצירה הדתית והרבנית לאורך אלפי שנות הגלות הוא מכנה "דברי אלוהים מתים… ומה שהורישו – הספרות הרבנית – מוטב היה אלמלא נפלה לנו ירושה זו". יצירות בעלות ערך משחר ההיסטוריה המיוחסות לעם ישראל, לדברי ברנר, אינן אלא שאולות מעמים אחרים.

ואי אפשר כמובן ללא האשמת העם בחמדנות הממון, האשמה אנטישמית הרובצת לפתחו של עם ישראל לאורך הדורות: "היחסים המסחריים מילאו תמיד תפקיד גדול יותר מהיחסים הדתיים… ההיסטוריה לא הייתה מלחמה על קידוש שם הדת אלא על מתן זכויות… לא בקידוש השם חיו מאות דורות אלא בתחבולות שונות… להבטיח את ממונם ולהעלות שער הריבית… היהודים עסקו במסחר עבדים הכי נשחת ונתעב…".

ללא זכות

כשברנר יורה את חיצי הרעל הללו מתוך הישענות על כתבי מנדלי אתה שואל את עצמך אם אמנם ממנדלי נחל ברנר את שנאתו. ואתה פותח את "בעמק הבכא", שבו מגיעות הצלפותיו של מנדלי לשיאן, ולרגע נדמה לך שאמנם מנדלי הוא המעיין שממנו שאב ברנר את שנאתו. קיתונות הבוז והלעג ששופך מנדלי על עמו אכן דומים להפליא לאלה של ברנר. בראשית ספרו מקונן מנדלי על מר גורלו של הילד היהודי הנכנס לעול מצוות: "עיר בלום במתג ורסן, ואינו עוד בן חורין! הנה ראשו וזרועו הכחושה אסורים ברצועות עור כעבותים". בהמשך מבכה מנדלי את גורלם של יהודי העיירה "להיות נלחמים מנעוריהם בכל מיני פורענויות משונות… ולהיות מתגלגלים גלגול מחילות… וטועמים טעם מיתה". וכל כך למה? כדי "להגיע לאותה המעלה בסולם החיים שהיא נדמה להם מרחוק מרחפת לעיניהם".

מנדלי סוגד לתרבות העמים, לאור הבוקע ממנה, ומעלה על נס את המשכילים ש"בהגיגם בערה אש. אש האהבה לכל יושבי תבל, כל בני אדם אחים, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית… צפו בעולם חדש בתחילת יצירתו, עולם חסד ונאה ברוב פלאות". ומכלל הן אתה למד את הלאו: יהודים הם נטולי אהבה, נטולי חסד.

ומכאן לאשמת השחיתות המוסרית שהיא תוצאתו הבלתי נמנעת של אורח החיים היהודי: "שלא ניתנה תורה אלא לעשות בה סחורה, ומיטב המליצה, חרוזה או פשוטה, היא הפרוטה… הכסף יענה את הכל ואין דבר עומד בפני הפרנסה. במקום פרנסה אין מקום למחלוקת וקנאה בענייני האמונה. אין קנאת הדת מצויה אלא במי שהוא עני ומתכוון להשתמש בה לשם הפרוטה".

עם זאת, לקראת סיום הספר מתגלה לנו מנדלי רך יותר, המגלה אמפתיה לעמו ומזדהה עם כאבו, ומעניק תחושה שסופו מוכיח על תחילתו. הוא אמנם מאשים את בני העיירה ש"דרכי חייהם פרועים ומעשיהם מעשי סדום", אך מיד מוצא את צד הזכות ותולה את חטאיהם במצבם: "אנשי הגולה אפילו הצדיקים שבהם על כרחם נעשים פעמים חטאים – העוני והלחץ, אמרו חכמינו, מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו". עיקר אשמתם היא בפסיביות שלהם: "מי שחובק את ידיו ויושב ומצפה להצלה, זה אינו כדאי שיהא ניצל. עשה זאת בעצמך ועל חסד ורחמים של אחרים אל תסמוך". ולסיום קורא מנדלי מנהמת לבו: "הוי, ריבונו של עולם, הביטה וראה את חרפתנו, חרפת עמך ישראל!…"

לא כן ברנר. מברנר לא עולה שום תחושה של הזדהות, של כאב. באמתחתו של ברנר אין ולו מילה אחת של סנגוריה על עמו. צד הזכות ריק לחלוטין והיה כך מאז ומתמיד.

מסקנתו הנחרצת של ברנר היא כי דינו של האילן היהודי על ענפיו, גזעו ושורשיו להיעלם מן העולם כי ריקבונו הוא אופיו ולכן אין לו כל תקנה, ותחתיו יש לנטוע אילן חדש שאופיו יהיה כאופי עמי התרבות, עמי אירופה: "אנו אם עתה לא נהיה לאחרים, אנו אם עתה… לא נהיה לעם סגולה, זאת אומרת, לעם ככל העמים, שכולם סגולה בשביל עצמם, נאבד מהר… נאבד בתור עם…".

מחלל את צער העם

גורדון אינו יודע את נפשו למקרא הדברים. ההבנה שמגלה ברנר לעלילות הדם מקוממת אותו: "מה זאת? לעג לרש? או שמא כאב? שמא כאב לב אכזרי, המביא את האדם להתאכזר על עצמו? האמנם? האמנם מתוך כאב לב על מי שאסור בכבלי ברזל יבוא אדם לרמוס עליו, על אותו אסור בכבלי ברזל, ברגלים, לירוק במלוא הפה על פצעיו המאוסים, על מכותיו הטריות!… על חורבן לאומי עמוק ונורא כזה, על פצע לאומי מסוכן כזה יוכל הלב החי לכאוב עד כדי טירוף הדעת, להתפקע מכאב – אבל האם יוכל לשפוך לתוך פצע אנוש כזה רעל ושופכין?"

"אינני מבין", זועק גורדון מנהמת לבו. "איזה מוסר עליון מחייב לשפוך קיתונות של רעל ושל שופכין על מי שאסור בכבלי ברזל. אינני מבין איזה מוסר עליון מחייב לחלל צערה של אומה… (ברנר) פשוט רמס ברגלים את צערנו הלאומי, פשוט ירוק ירק על צערנו הלאומי! ואיזה יחס מצד יהודי משורר לאותו משחק הבלהות, שקוראים לו בלשון בני אדם עלילת דם". גורדון מצרף את קולו לקול אחד העם: "עלילת נוראה ואיומה ומגוחכה ומחוסרת כל צל של יסוד זו, האין היא מופת ברור כמה כל העולם חייב ואנו זכאים?"

בל נטעה. גורדון רואה היטב את נגעי עמו ויודע לבקרם. אולם את ניוון החיים בעיירה היהודית הוא תולה בעמים שבתוכם חי העם היהודי: "כשאתה קורא את רעל אשמותיו נדמה לך כי גורלו של עמנו, חייו של עמנו, כוחו של עמנו תלויים והיו תלויים תמיד רק בו בעצמו, רק ברצונו. לו רצה היה יכול להיות עומד ברשות עצמו, היה יכול להיות אוכל משל עצמו… לא להיות פרזיט, היה יכול להיות בריא, חזק, עוזר לעצמו בכול, היה רוצה, היה יכול לרצות…". דיכויו של עם ישראל בגלות אינו מאפשר לו לרצות. הוא אינו יכול לרצות. "האם יש עם אחר בעולם אשר באותם תנאים, שהתקיים בהם עמנו, היה יכול להישאר במעלה גבוהה ממנו באיזה מובן שהוא?"

גורדון מגיע אפוא למסקנה שחטאו היחיד של עם ישראל (על פי ברנר) הוא עצם חיותו, עצם רצונו לחיות, "מה שיש לו אופי כזה, שיכול לחיות בתנאים כאלה, שבהכרח הם מביאים את החי לידי ירידה והתנוונות".

גורדון לא מצליח להבין איך לא מצא ברנר נקודה אחת לזכותו של עם ישראל לאורך כל הדורות, כיצד לא מצא ולו תרומה אחת שתרם עם ישראל לאנושות. ברנר מאשים את עמו ב"אי רליגיוזיות", זאת בשעה שהעם היהודי יצר דת לעצמו ודווקא אלה הנחשבים לכאורה לרליגיוזיים על פי ברנר "קיבלו את דתם דווקא מיד בן אומה שפלה זו שאינה רליגיוזית כלל". ברנר לא הצליח למצוא צד זכות באופיו של העם היהודי, אותו אופי לאומי שיצר את התנ"ך שהשפיע השפעה כל כך גדולה על התרבות האנושית.

אכן, תהום עמוקה פעורה בין גורדון לברנר. וגורדון מאבחן את הפער היטב: "שתי דרכים נפרדות, רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב לשני עולמות זרים איש לרעהו". הוא, גורדון, נמנה עם אותו זרם בעם היהודי הנשען על בסיס "עצמותנו הלאומית" ומצפה כי "אורנו הגנוז בנשמתנו הלאומית ישוב ויאיר כימי קדם", ואולי יותר מזה. ברנר לעומת זאת נמנה עם הזרם הסוגד לתרבותם של עמי אירופה ורואה אותה כפסגת התרבות האנושית. זרם זה גורס כי אופיו של העם היהודי לקוי מיסודו וכי יש לשנותו ולהעניק לו את אופיים של עמי אירופה. "עלינו להיות אחרים".

מחזור דם זר

את מחלת ההתבטלות וההתרפסות בפני תרבות אירופה הנובעת מ"היפנוז" רואה גורדון כאסונו הגדול ביותר של העם היהודי בדורו. משהו מן התופעה הזו ניתן לראות במאמר אחר שכתב ברנר, "לפני ארון הספרים": "ממימי טולסטוי, איבסן, ניטשה וכדומה נשתה ורק על מבועיהם נשבור את צימאוננו. לדברי המאורות הגדולים הללו נפנה תמיד יותר מאשר אל התלמוד והזוהר אפילו לאחר שיעברו דרך המסננת של הטעם החדש והרוח החדשה שבימינו".

גורדון אינו רואה את המאבק כמאבק בין שני זרמים לגיטימיים. יש זרם אחד הנלחם על קיומה של "עצמות לאומית" וזרם אחר, מהרס, המסתער על אותה עצמות מתוך כוונה לעשותה לאחרת. המחשבה על הוצאת הדם היהודי מתוך הגוף הלאומי היהודי והכנסת דם זר לתוכו מחרידה את גורדון: "עצמות זרה לא תירש לעולם ולא תוכל לרשת בנפשנו את מקומה של עצמותנו אנו, אבל להרוס ולהחריב את עצמותנו אנו די כוח בה".

על פי התפיסה הרואה את הפתרון לחוליו של העם היהודי בהחלפת מחזור הדם שלו והפיכתו לעם חדש מתקשה גורדון להבין מדוע לא לעשות צעד נוסף המתבקש כל כך: להתבולל. "לו הייתי אני מעריך כך בנפשי את עצמותנו הלאומית, שולל כך שלילה הגיונית ונפשית כאחת את היהודי ואת היהדות, כי עתה הייתי מתבולל לא פחות קיצוני ממה שאני עתה לאומי".

גורדון עומד משתעה מול התופעה הפרדוקסלית שבשעה שאנחנו רוצים להשתחרר משעבוד הגוף לאחרים, אנחנו הולכים ומשתעבדים ברצון לרוח אחרים. אם להשתמש במשל האילן, גורדון ער לגמרי לריקבון ההולך ופושה באילן אך הוא מאמין שיש בו עדיין חלקים בריאים שמתוכם יכול האילן להתחדש. החתירה להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים נטול "אני" משלו, נטול תחושת "אתה בחרתנו" (במובן עצמות משלו, לא במובן הדתי), נטול יצירה תרבותית משלו ומתוכו, נדונה לכישלון. גורדון מסכם כי עלינו להשיב לעצמנו את האמונה בעצמנו ואת הכרת ערך עצמנו, את הזכות לשאוף לתחייה לאומית שלמה – להעלאת עצמותנו הלאומית למעלת עצמות עליונה ולגאולה לאומית שלמה.

*

אין ספק, קרב מר בין שני מיתוסים, בני העלייה השנייה שנטשו את דת אבותיהם, הנמצאים על פרשת דרכים מרכזית בחיי העם היהודי ומתקשים להכריע בדבר הדרך אשר ילכו בה ובדבר היחס ביניהם לבין המורשת היהודית בת 3,500 השנים. האחד מבקש לנתק את עמוד השדרה הלאומי והאחר מבקש להגן עליו גם אם לא במתכונתו הקודמת. אין ספק, ברנר הוא נציג אותנטי של מצוקתו הנפשית של דור הקורע עצמו מן ההיסטוריה שלו, אך מכאן ועד למעמדו המיתולוגי רחוקה הדרך, במיוחד על רקע כתב השטנה שלו נגד עמו.

ברנר וגורדון חיו לפני השואה. מדי פעם אני תוהה אם התפעמותו של דור ההשכלה מהאור המסנוור של התרבות המערבית לא הייתה מוקדמת מדי והאם היה דור זה מתמיד בהתרפסותו מול מאורי הדור האירופים אם היה עד למאורעות השואה. האם לא היה מגלה כי התרבות הזו, שבה התהדרה אירופה, ושבה ראתה בגאווה את מותר האדם מן הבהמה, התגלתה כקליפה דקיקה שבדקיקות המכסה על מפלצת אנושית אפלה, שמעולם לא הצליחה לגעת בה?

מאידך, כמעט מאה שנה לאחר לכתם של ברנר וגורדון, ושבעים שנה לאחר השואה, מתקבל הרושם כי שוב מגרמניה תצא תורה ונראה כאילו העם היושב בציון אימץ דווקא את דרכו של ברנר, קבלה מוחלטת של ערכי תרבות המערב. ואף על פי כן דומה כי המאבק בין ברנר לגורדון, בין היהדות (לאו דווקא כדת) לישראליות, טרם נסתיים ומהותו של הקשר בין העם היושב בציון לבין אבותיו בגלות ולפניה עדיין לא נתבררה. הרכבת טרם הגיעה לתחנתה האחרונה.

*

ספרו של ד"ר מרדכי מרמורשטיין "אבי דור הכיפות הסרוגות" ראה אור לאחרונה בהוצאת "הדובדבן"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015