כמו סיבוב ברכבת הרים | רחלי ריף

העבודה כגרפיקאית ורכזת חוג באוניברסיטה הגיעה אחרי תקופה כלכלית לא פשוטה והשירה הגיעה אחרי חשיפה לטקסט על גרביים. המשוררת המוערכת וזוכת פרס שרת התרבות, סיגל בן יאיר, בספר חדש ובריאיון אופטימי

סיגל בן יאיר הלכה במסדרונות אוניברסיטת חיפה לאחר עוד יום עבודה כמזכירה בחוג למוזיקה, כשפגשה סטודנטית שקראה לעברה: "וואו, יש לך רגליים!"."אחרי המפגש הזה", היא צוחקת, "הבנתי שהסטודנטים רואים אותי רק מהמותניים ומעלה, מאחורי השולחן". מכך נולד השיר "מזכירה", הראשון שפרסמה בכתב העת "מטעם". הוא הוביל לפרסום שירים נוספים ולבסוף, ב־2011, להוצאת ספר שירה ראשון. בשיר היא מתארת את דמות המזכירה כ"אישה־שולחן" המוברגת לכיסא, זו שצומחות לה רגליים בחמש ועשרה, מיד בתום יום העבודה, "פרס לעובד המצטיין". היום בן יאיר כבר לא מזכירה, וכבר לא אוהבת להקריא את השיר בערבי שירה.

"אני מאוד אוהבת אותו כשיר, אבל כבר נמאס לי להקריא אותו", היא אומרת. "הוא במירכאות הלהיט שלי, והיום אני כבר מתעסקת בדברים אחרים. זה כמו שתבואי להופעה של זמר ותרצי שישיר את הלהיט הגדול שלו, ולו כבר נמאס. היה מערכון מאוד יפה של 'היהודים באים', שבו רואים את ביאליק בא ורוצה לקרוא את 'על השחיטה', ואנשים מהקהל זורקים עליו דברים וקוראים לו להקריא את 'נד נד'. אז לכל משורר יש את הנד נד שלו, את השיר שהקהל רוצה שהוא יקריא. אבל אני עושה כבר דברים אחרים. כותבים כל הזמן, מתקדמים".

 צילום: מורן מעיין

צילום: מורן מעיין

לשלם חשבון גז

סיגל בן יאיר מגיעה לפגישה שלנו בבית הקפה התל אביבי – שנבחר כאמצע הדרך בין חיפה שבה היא מתגוררת לבין ירושלים שממנה הגעתי – נרגשת. מחר בתה הבכורה מתגייסת והיא מתכוננת ל"דרמת הדמעות הגדולה", כדבריה. "מתקדמים", היא אומרת, ונראה שאכן הרבה השתנה. כיום היא עובדת באוניברסיטת חיפה בשני חצאי משרה כרכזת החוג לאמנות וכגרפיקאית הפקולטה למדעי הרוח, ומאז צאת ספרה הראשון "לא מעודן" (הליקון) זכו שיריה להכרה ולמספר פרסים, האחרון שבהם הוא פרס שרת התרבות והספורט לשנת תשע"ה. אם ב"לא מעודן" היא עסקה לא מעט בחוויות שלה כאם חד הורית לשתי בנות ובקשיים הכלכליים הנובעים מכך, בספרה החדש "אין עדות" (ריתמוס, הקיבוץ המאוחד), שלכבודו אנו נפגשות, הקושי ההוא עוד מהדהד, אך בקול חלש יותר. את מקומו תופסים נושאים כמו מערכת החינוך הבירוקרטית והנוקשה, שואה, משפחה ואהבה.

"בספר הקודם מופיעים הרבה שירי מחאה בנושא ההתמודדות הכלכלית שלי. בזה התעסקתי באותן שנים. כנראה שזה עדיין מעסיק אותי, הנה – בדיוק היום שילמתי את חשבון החשמל. זה היה נורא. כמובן שהזנחתי את אחד התשלומים והסכום גדל. כמה קיללתי. תמיד יהיה לי עניין עם המונופול הזה, עם הסכומים הבלתי אפשריים. חברים סייעו לי במהלך השנים לשרוד את האיומים והניתוקים. לפני עשר שנים חבר שילם בשבילי את חשבון הגז. הייתה תקופה שבה הייתי צריכה למצוא עוד עבודות מהצד, כמו לנקות בתים. אבל התקדמתי, והיום אני ממש לא במצב שבו הייתי. אני אדם שאפתן שרוצה להתקדם ולא לדשדש במים עכורים. אין לי שום צורך לשמר מצב או מעמד, נהפוך הוא, אני רוצה להסתדר, לחיות חיים שקטים. אין לי מחשבות אוויליות על עושר. אני רוצה לחיות חיים רגילים, נורמליים".

אחד מהשירים שבכל זאת עוסק בקושי כלכלי הוא השיר המרגש "הבטחה", הפותח את הספר, ובו פונה בן יאיר לאמה בבקשה לעזרה כלכלית. "לא כך חשבתי שתראי אותי", היא כותבת, "נאנקת… מבקשת שתשלמי את חשבון החשמל והמים ותקני אוכל לילדיי… לא כך ראית אותי", היא ממשיכה, "כשעטפת את גופי הזעיר, הסגול, בידיך, והבטחת לי שיהיה אור".

"זה שיר ישן יותר שנכנס לספר. היו תקופות שסבלתי מסוג של עוני", היא משתפת. "גירושין, בין השאר, זו עסקה כלכלית שמתפרקת, וגורמת לחובות קשים. מבחינת הגירושין עצמם לא התעכבנו, לא נגררנו, לא הייתה שום סצנה מ'גט'. קיבלתי גט במהירות. אבל מבחינה כלכלית שנינו נשארנו בחובות גדולים. לא עמדנו במשכנתא, לקחו לנו את הבית, אין רחמים. רוב הזמן פרנסתי לבד את שתי הילדות, ללא מזונות ולעתים עם מזונות חלקיים ולא מסודרים. הגרוש שלי חזר בתשובה, יש לו עוד שתי ילדות שהוא צריך לטפל בהן. אנחנו בקשר טוב, אני מכבדת את דרכו. אבל במשך השנים הייתי צריכה להתגבר על הקשיים לבד. זה לא היה קל, אבל אני אדם שורד".

לא חששת בכתיבה מדימוי ה"ענייה שצריך לרחם עליה"?

"כשאני כותבת אני לא חושבת על הדימוי, זה לא כל כך מטריד אותי. הרי אני לא יכולה לשלוט במחשבות של אנשים ובאיך שהם תופסים אותי. מבחינה אמנותית זו טעות לכתוב או לצייר או ליצור לפי דעת הקהל. אני מוכנה לטעות אלף פעמים ושיגידו עליי כל מיני דברים, אבל עדיין לשיר את השיר שלי. ולגבי ה'ענייה', צריך לזכור שהכול יחסי. אם רואים תוכניות על מצב העוני בישראל, יש אנשים שבתקופה שבה הייתי הכי ענייה הם היו הרבה יותר עניים ממני. כי בכל זאת היה לי בית ששכרתי, אמנם זה היה בקושי והוא היה קטן, אבל ביחס לאנשים שגרים בתנאים־לא תנאים אני לא ענייה ולא הייתי מעולם".

מתייגים אותך בתור משוררת חברתית. את מזדהה עם הדימוי?

"השירה החברתית פרסמה אותי, זו עובדה. ברור שהשירים החברתיים יהיו בולטים יותר משירי אהבה ומשפחה, אלו נושאים בוערים וטבעי שיתעסקו דווקא בהם. אבל יש לי גם שירי אהבה ומשפחה ועוד, ויש כאלו שיעדיפו דווקא אותם. אני כותבת מהמקום האישי, אני לא ז'אן ד'ארק, אני לא עומדת עם לפיד ומנהיגה את העם. אני שרה את מחאתי האישית, ומי שמוצא בה טעם ועניין ומזדהה איתה, זה נהדר. אני מניחה שמחאתי האישית דומה למחאתם של אנשים אחרים".

יש נושאים מפחידים

בן יאיר נולדה לפני 44 שנים בחיפה וגדלה בגבעת נשר, להורים מורים ולמשפחה מוזיקלית. בשיר "פעל פיעל", המתנוסס גם על גב הספר, היא מתארת בגעגוע את אביה – שנפטר ממחלת הסרטן ב־2002 – קם באחד הבקרים חולה והולך לעבודה, כי "מוסר העבודה קודם לכול". "גדלתי בבית עם מוסר עבודה מטורף", היא מספרת. "אדם עם ארבעים מעלות חום הולך לעבודה. סבתא שלי עד גיל 83, שבועיים לפני מותה, למדה פסנתר. אבא שלי היה מורה – מרכז המחשבים בבית הספר הריאלי, ולימד המון דברים. הוא היה איש רב כישרונות. הוא עסק במתמטיקה, באלקטרוניקה. בנה מכונות וכלים, צייר וניגן. יכול להיות שממנו קיבלתי את היצירתיות, וגם את האף היהודי", היא צוחקת. "אמא גם היא הייתה מורה. אלו אנשים פועלים שהולכים לעבודה עם הסנדוויץ'. למדתי בבית שכל עבודה מכבדת את בעליה.

"בספר הזה רציתי לעסוק במשפחה שלי. כתבתי גם על סבא וסבתא, שעברו את אימי השואה. סבא שלי נפטר לפני שנתיים, והיום אין לי יותר סבא וסבתא. הוא היה האחרון שנשא את המורשת הזו, שסיפר את הסיפורים שגדלתי עליהם מגיל צעיר. כולם היו במחנות, גם אבא שלי בתור ילד. כנראה שהייתי מוכרחה לעסוק בזה".

היא מספרת לי שיש נושא שעליו עדיין לא כתבה – מות אחיה מסרטן. "הוא נפטר מאוד צעיר, בגיל 17. אני הייתי בת 20 והוא היה אחי היחיד. מוזר, לא כתבתי על כך מעולם, למרות שאני יכולה לדבר על זה בלי בעיה. אולי בגלל שאם אחקור את המקום הזה אגלה דברים שמפחידים אותי. גם ככה זו מחלה נורא מפחידה. במקרה גם אבא נפטר ממנה, זה לא תורשתי או משהו, אבל ברגע שנוגעים בנושא כזה צריך להישיר מבט אל המחלה, אל ההתמודדות. לפעמים אני מסתכלת על חברים עם אחים וזה פלא, אני לא זוכרת איך זה. אני זוכרת אותו בתור נער, אבל המחלה פרצה בגיל 13, אחרי בר המצווה שלו, אז איזה זיכרון כבר יש לי, שלוקחים אותו לטיפולים?

"הייתה לי ילדות נהדרת, אבל אני זוכרת את הנערה שהייתי, נערה שבגיל 16 אחיה היה חולה וההורים היו בתוך חיים של טיפולים. מדובר בשנות השמונים, הרפואה הייתה פחות מפותחת מהיום. היו תגובות קשות לטיפולים, להשתלה. הייתי נערה שהייתה לבד. הייתה סבתא ודודה, אבל הלבד הוא משהו נפשי. והבדידות הפנימית הזו גורמת לכך שצריך ללמד את עצמך כל הזמן. אולי היום אני מנסה להיות מי שהייתה צריכה לדבר איתי אז. כשאני רואה איזה נער או נערה במצוקה אני תמיד רוצה לעזור. זה כואב לי בכל הגוף. אני בחיים לא אומר לא אם הבנות שלי ירצו להביא חברים הביתה. שיישנו ושיאכלו ושיבואו עשרים ילדים. באתי מבית שהמוות שלט בו, וילדים זה חיים, זה צליל של חיים".

היא למדה תואר ראשון בארכיאולוגיה ועבדה בתחום, אבל מהר מאוד הבינה שזה לא בשבילה. "עבדתי בתור ארכיאולוגית בקיסריה. בתקופה ההיא חשבתי שהכי טוב לי לעבוד עם אבנים, בשביל מה לי לעבוד עם אנשים. אבל הגיע שלב שבו מיציתי את הארכיאולוגיה, וברגע שהתחלתי לעבוד בתור מזכירה ואחר כך בתור רכזת, הבנתי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות – לעבוד עם אנשים. העבודה שלי היא תענוג. אני מתבגרת והסטודנטים נשארים צעירים. כשאני מסיימת שנה ומחזור יחד עם החוג אני מרגישה שכולם היו בניי. יותר נכון בנותיי – כמעט כולן בחוג בנות. בכל פעם שאנחנו מביאים אותן לסיום תואר זה סוג של גאווה".

הנקודה שבה העולם התהפך

לשירה היא הגיעה במקרה. אחרי לימודי הארכיאולוגיה היא למדה אמנות והייתה צריכה לבחור בשעתיים לימודים משלימים. היא בחרה בקורס עיוני בשירה. "כי זה מילא לי חור", היא מחייכת. "השיר הראשון שלמדנו היה 'שירה' של חזי לסקלי. ראיתי את הטקסט וכמעט התעלפתי. זו אחת החוויות המשמעותיות שהיו לי בחיים. חווייה מכוננת ממש. אני יכולה להצביע עליה כנקודה שבה עולמי התהפך, כמו שמרגישים בסיבוב ברכבת הרים. היכולת הזו לדמות את השירה לדברים כל כך ארציים, כמו גרב שנתקעת בתוף של מכונת הכביסה או כמו ריבה שהיא פרי מת. זה הכה אותי בהלם. אחר כך לא סתמתי את הפה בקורס. אחרי שנים שבהן מה שאפיין אותי הוא לא לדבר מילה בשיעורים, במיוחד בתיכון שם ישבתי בשורה האחרונה והתנדנדתי על הכיסא בשקט וחשבתי את מחשבותיי, הקורס גרם לי לדבר. כל הזמן רציתי לשאול שאלות".

ואז התחלת לכתוב.

"בהתחלה לעצמי. אחר כך הייתי צריכה מישהו שיסתכל על זה. קראתי ראיון עם יאיר גרבוז שבו הוא אמר שכשהוא מצייר ציור בסטודיו הוא חייב שמישהו יראה אותו, אז הוא מסוגל לצאת החוצה ולתפוס אדם מהרחוב כדי שיבוא וישטוף את העיניים ביצירה. צריך שיהיה איזה מגע, יחסי גומלין. אבל אצלי לא היה מי שיראה את זה. החבאתי את השירים. קלאסי. מהר מאוד מצאתי קורס כתיבה בירושלים שהעביר מאיר ויזלטיר, שלחתי לו שירים שלי ואמרו שהתקבלתי. הייתי אולי בשני שיעורים, אבל לא יכולתי להמשיך כי לא עמדתי בנסיעות. הייתי בת 27, עם שתי תינוקות בבית, לא יכולתי פיזית וכלכלית להגיע לשם. הייתי צריכה לנסוע מגבעת נשר לחיפה ומחיפה לירושלים, והכול באוטובוסים.

"המשכתי לכתוב ואחרי שנה או שנתיים הייתה סדנה של הליקון בזכרון יעקב. זה כבר היה אפשרי. הילדות טיפה גדלו. איתי בקבוצה היו גלעד מאירי, אורית גידלי, יואב איתמר. אנשים שנמצאים היום בתחום השירה. אחרי כן כתבתי קצת באתר במה חדשה, והיה לי בלוג באתר בננות. קוראים של הבלוג אהבו את השירים שהעליתי וכתבו לי שאוציא ספר. התחלתי לשלוח שירים לכתבי עת, וב־2007 התפרסם השיר הראשון ב'מטעם'".

העורך שלך מאז הוא יצחק לאור. מה את חושבת על הפרשה סביבו בפרס לנדאו?

"הוא חבר טוב ועורך מצוין, והוא תמיד נהג בי בשיא העדינות, הכבוד והמקצועיות. אני חושבת שהפייסבוק הוא לא בית משפט, ואבוי לנו שהגענו למצב כזה, שבו דמו של כל אחד מותר. יש בית משפט והוא שצריך לשפוט. מי שיש לו תלונה צריך לגשת לבית המשפט. לא היו צריכים לקחת ממנו את הפרס, כל עוד הדברים לא נידונו בבית המשפט אין לכך הצדקה. צר לי וכואב לי שכך קרה".

מערכת חינוך משפילה

בדף הפייסבוק של בן יאיר מופיע צילום של מכתב שנשלח אליה מבית הספר של בתה הצעירה, שמודיע לה באריכות על חיסורים והיעדרויות של הבת. על המכתב, שלו נתנה סיגל את השם "חסתי עליה ורחמתי, 2015", מופיעים קשקושים וציורים שלה. "זו אחת הדרכים שלי להתמודד עם המכתבים הנוראיים האלו. אני עושה מהם עבודת אמנות ומעלה לפייסבוק. הביטוי 'חסתי עליה ורחמתי' מופיע במכתב מפי המורה. ביטוי מתנשא ומרגיז".

נושא מערכת החינוך מעסיק את בן יאיר לא מעט וגם לוקח חלק בספר. בשיר "פיקציה דיקטטורה" למשל, היא לוקחת משפטים נבחרים מאחד מהמכתבים שקיבלה מבתי הספר במהלך השנים, וקובלת על המונוטוניות והבירוקרטיה הקרה. "יש לי הרבה ביקורת כלפי מערכת החינוך, ובפרט על ההתמודדות שלה עם לקויי למידה. היא כביכול אומרת שהיא עוזרת ומסייעת, ובפועל אין מספיק מורים שהוכשרו בצורה נכונה לטפל בהם. הבת הצעירה שלי חמוטל היא לקוית למידה. דיסלקטית, רגילה, לא משהו קיצוני. השיר מתייחס לכך שהיא לא הגיעה לבית הספר בתלבושת אחידה, אבל במשך השנים קיבלתי המון מכתבים על שלל נושאים – ציונים, היעדרויות, חוסר הקשבה בשיעור, קשקושים במחברת. אני לא מקבלת את זה. אני חושבת שמשפיל לקבל מכתבים כאלו, גם בתור תלמיד וגם בתור הורה. זה דקדנטי ולא מתאים ל־2015, צריך למצוא שיטה חדשה".

את משתמשת בשירים שלך בשפה הבירוקרטית, הפורמלית הזו, ומפרקת אותה.

"אני משתדלת להשתמש בזה במשורה, לא לחזור על עצמי. אבל זה מגיע מהחיים. המכתבים מבית הספר, הטפסים ובקשות התשלומים. יש בהם קצב מאוד אלים. השימוש בלשון זכר למשל, לא מהבחינה הפמיניסטית, אלא המחיקה הזאת של הפרסונה, של האדם. זו סוג של אלימות בעיניי. לא שיש לי הצעות לשיטה חלופית במכתבים הרשמיים. אני מבקרת אותם אבל גם את עצמי. אבל בבית הספר צריך למצוא פתרון, בייחוד לתלמידים לקויי למידה. אני לוקחת את המכתבים האלו אישית, זה כואב".

לימודי הספרות והשירה בבתי הספר חשובים לה במיוחד והיא מדברת על כך בלהט. "לבת הגדולה שלי היה מורה מדהים ונערץ לספרות. הלוואי שהוא היה המורה שלי. הוא פתח אותם ליצירות אחרות, למחשבה חופשית, זה מאוד לא מובן מאליו. היום היא יושבת וקוראת מישל וולבק, קפקא. היא לא הייתה מגיעה לזה בלעדיו. אבל ברוב המקרים המורים נוראיים ומערך הלימודים מיושן ודקדנטי. למה כשיש שירה חדשה כל כך טובה, כמו רון דהן, רועי חסון, נעם פרתום, אפרת מישורי ומאיר ויזלטיר, מלמדים כל כך הרבה שירת ימי הביניים? התלמידים בכלל לא מבינים את השפה. ראיתי רק את ארז ביטון מהמשוררים החדשים יותר. ביאליק מעולה, באמת שהוא נהדר, אבל יש עוד דברים. הם קוראים טשרניחובסקי והם לא מבינים מילה. זו שפה שלא מדברים אותה. למה לא ללמד את מה שכותבים היום? ואני לא מדברת על מה שמלמדים בפרוזה, סיפורים על קברנים מימי העיירה. למה? אין רונית מטלון? אין סופרים נהדרים שכותבים סיפורים קצרים? לא קרה פה כלום בשלושים השנים האחרונות?"

"החלומות שלי תמיד מוזיקליים" הארקטיק מאנקיז בהופעה, 2014 צילום: אי. פי. איי

"החלומות שלי תמיד מוזיקליים" הארקטיק מאנקיז בהופעה, 2014
צילום: אי. פי. איי

תסמונת מדאם בובארי

את כותבת לא מעט על אהבה ונשיות, לעתים כנועה. בשיר "In situאת כותבתאני אישה מורכבת פס יצור“, “זו מסכת האישה שלי“, “רובוטישה“, “אני אהיה האישה הטובה ביותר“. מילים קשות.

"השיר מדבר על החלום ושברו. על התכתיב ועל הרצון להיות אישה אידיאלית, זו שעליה להיות סוג של הכלאה בין כל מיני זנים של נשים ארכיטיפיות. כמובן שזה נידון לכישלון, או מייצר מעין רובוט הפועל לפי פקודות שתוכנתו עבורו, כמו, נניח, דמות המזכירה הסייברית בספר הראשון שלי.

"אני קוראת הרבה קלאסיקות, ועושה גם שימוש בגיבורות הקלאסיות בשירים. גיבורות פטאליות, מתאבדות. אני עם תסמונת מדאם בובארי מובהקת; עומדת בחלון, חלומות רומנטיים, מתעלפת, הגברת עם הקמליות. דרמה. בשיר 'מכתב לרופא נפש' אני כותבת מכתב לרופא רגיל שאני מתייחסת אליו כרופא נפש, כמו מישהי שחיה באיזו הזיה של אהבה שמתרחשת במאה ה־19, ופתאום, בכתב שונה, מופיעה בשיר אהבה אחרת – במשרד הרגיל, עם דפי המרשם והמנהלים. זה הפער שבין האישה הפאם פאטאל לאישה של היום. או הפער בין האישה האידיאלית במירכאות לבין מי שאני.

"הייתה לי סבתא שהייתי מסתובבת איתה ברחוב והיא הייתה עוצרת ליד חנות של שמלות כלה ואומרת לי – זו תהייה השמלה שלך", היא צוחקת. "גדלתי על כל הדרמה הזו. זו תסמונת מדאם בובארי. הרי מה היא? אישה שחיה באיזה כפר נידח וקוראת רומנים רומנטיים וחולמת על אהבה נורא גדולה".

ואת שם.

"לי כבר יש את האהבה הגדולה. זה אומר שיש אמת מאחורי הסיפורים הגדולים. כנראה שאני מדאם בובארי שרצה בשלג, אבל כבר הגעתי".

האהבה הזו היא בן זוגה, המשורר אלפרד כהן. אני שואלת אותה על הזוגיות המשוררית הזו. "זה מדהים. זה מישהו שמבין אותי, יודע לדבר בתוך עולם הדימויים שלי. הוא זרם התודעה שלי. אנחנו קוראים ביחד שירה, וקוראים לוויכוחים על שירה 'פולג'ון', כי הוא מעריץ של פול מקרטני ואני מעריצה של ג'ון לנון. זה הוויכוח הנצחי – מי מביניהם יותר טוב. כמובן שאני צודקת. נפגשנו באחד מערבי השירה. הוא יותר צעיר ממני באופן משמעותי, ב־11 שנים. הוא היה לא מזמן בן 34, ואני עוד מעט אהיה בת 45, אז בחודשיים האלה הצטמצמנו לעשר שנים. אנחנו צוחקים על זה. הפער לא מפריע לנו. בשבוע הדופלגנגר בפייסבוק אמרתי לו שנשים בפרופיל את אשטון קוצ'ר ודמי מור, כי בגיל ובגובה אנחנו דומים".

לשבור את ההגמוניה

כמה שאלות על שירה. מתי את כותבת?

"תמיד בתנועה. כשאני יושבת מאוד קשה לי לכתוב. אני כותבת כשאני באמצע משהו, ברכבת, בנסיעות, כשאני מטיילת עם הכלבים שלי. כשיש גירוי צלילי או חזותי, וזה יכול להיות מילה או שורה, אני אכתוב אותה בפלאפון. אני זזה כל היום, עובדת, אני אוהבת את זה, אני לא יכולה לשבת כל היום מול הטלוויזיה כמו עוף קפוא".

את כותבת בפלאפון? מה עם דימוי המשורר שמסתובב תמיד עם פנקס זמין או מחברת?

"אין לי פנקס, אני כבר לא כותבת כמעט בעט. תמיד בסלולרי. זה הכי זמין, ועד שאוציא את הדף והעט. אני גם לא מבינה את הכתב שלי. בסלולרי זה גם מסתנכרן עם הג'ימייל, אז אני מעתיקה אחר כך לקובץ וורד. תחשבי מה זה לפתוח פנקס כשאת מטיילת עם כלבים, אחד מהם שובב במיוחד".

את כותבת על הכלבים שלך, מכנה את אחד מהם "מטר רבוע של אהבה".

"כלבים זו אהבה מאוד עמוקה שלי. תמיד היו לי כלבים, מינקות. היום יש לי שניים, שנראים כמו צעצועים. טריירים מעורבים. צ'יפופו, הזכר, נראה כמו צעצוע אבל חושב שהוא אמסטף. נובח על כלבים גדולים ממנו פי ארבעה, הוא נובח ואני עפה איתו, ובדרך כותבת כמה מילים. מטר מרובע של אהבה זה צ'יפופו. הוא יושב לידי, קטן כזה, מפיץ אהבה סביבו".

למה את כותבת שירה?

"זו בשבילי פעולה כמו כל פעולה, כמו לשבת ולשתות איתך עכשיו קפה. הכתיבה היא פעולה טבעית אצלי. אני לא יכולה בלעדיה. היא לא משהו רצוני שאני שולטת בו. כשאני צריכה לכתוב אני כותבת, כמו שכשאני צריכה ללכת לשירותים אני הולכת לשירותים. זה ארצי, אין בזה שום דבר רוחני. זה לא שאני יושבת ונחה עליי הרוח".

מה מפעיל אותך לכתיבה?

"בעיקר מוזיקה, צלילים. כל מוזיקה, לא משנה מה. כל צליל שאני אשמע הוא טריגר בשבילי. אני באה מעולם של מוזיקה, התחלתי מקלאסית, אבל התרחבתי להרבה כיוונים. אני פתוחה לכל סגנון, חוץ ממוזיקה לטינית שאני לא אוהבת. אני תמיד פתוחה לקבל דברים חדשים במוזיקה, זה נורא מעניין אותי. אלפרד ואני מתכוונים לנסוע השנה לפסטיבל פרימוורה בברצלונה. יש המון להקות אינדי שהולכות להיות שם. רק תנו לי לשמוע עוד ועוד".

אילו משוררים השפיעו עליך?

“ש‘ שפרה מאוד מעניינת אותי. גם רעיונית וגם במוזיקליות שבכתיבה שלה. יותר מיונה וולך, שתמיד נמצאת ברקע. חוץ ממנה יש את דוד אבידן, נתן זך ויצחק לאור, וגם שולמית אפפל, משוררת מדהימה. כשאני קוראת אותה אני יכולה מיד לכתוב שיר. אני מדברת רק על משוררים ישראלים, כי שירה מתורגמת זה אחרת. אם לא קראתי את השיר בשפת המקור, איך הוא יכול להשפיע על המוזיקה של השירה שלי?“

את מאמינה ששירה בכוחה לשנות עולם?

"זו שאלה גדולה. לצערי קשה לי להאמין בזה. אני לא מכירה היום שירה שגרמה להפיכה. אולי בדורות קודמים, בעולם הישן יותר, בשלהי המאה העשרים. היום אנחנו ציניים מדי, אנחנו יודעים יותר מדי. ויש ריבוי קולות, וזה מדהים בעיניי. אתה לא כפוף יותר לאף אחד, כל אחד יכול להשמיע את קולו. אני יכולה להגיע לאנשים שלפני ארבעים שנה אף אחד לא היה מפרסם אותם. בכל פן של יצירה. פותחים יוטיוב ומגיעים לאמנים ששוברים את ההגמוניה שהייתה קיימת בחברות התקליטים והמפיקים לפני שלושים שנה. יש פייסבוק, יש אתרי יצירה".

ריבוי הקולות הזה, לדעת בן יאיר, גורם לשירה הישראלית להיות במקום מצוין. "קורים דברים כל כך גדולים. חבורת ארספואטיקה למשל, או הוצאת רעב, השירה השחורה, המעמדית. יש הרבה אמירה, הרבה עבודה. הגשה של השירה בלי פחד. קולות חדשים, בולטים ונהדרים. וזה מה שמושך אותי בשירה – דומיננטיות, חוסר פחד. רועי חסן ושלומי חתוכה שמים את השירה על השולחן. ספר הביכורים של תהילה חכימי, משוררת מרגשת, הוא ספר מדהים, בעיניי הכי טוב שיצא בשנה האחרונה".

מה החלום שלך?

"לראות את להקת הקיור בהופעה חיה", היא עונה בלי להתבלבל. "זו להקת פאנק משנות השמונים. זה חלום אובססיבי שלי מגיל 14, לראות אותם. לפני כמה חודשים לקחתי את הבנות שלי לאנגליה לטיול לפני גיוס, נסענו וגיליתי שהם הופיעו שם שלושה ימים לפני שנחתנו. כל כך התאכזבתי. הייתי מוכנה להקדים את הטיסה בשביל זה. נסעתי עד לניו יורק לפני שנה כדי לראות את הארקטיק מאנקיז. אני חושבת שאלכס טרנר הוא משורר גאון. במינוס תשע מעלות עמדתי שעתיים עם הבת שלי במדיסון סקוור גארדן וקפאו לי הרגליים ולא הרגשתי את הידיים, נכנסנו והיו לנו כרטיסים ליד הבמה, עם חמישים אלף איש. וזה היה שווה את זה. הייתה הופעה מדהימה. החלומות שלי תמיד מוזיקליים. עוד חלום? חלומות פרטיים ומשותפים לי ולאלפרד. והם גם יתגשמו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2015, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. שגרירה של מטריד מינית, אחרת לא הייתה מקבלת שום התייחסות. חלשה, מיושנת, עלובה, בובה על חוט, כנועה, מובסת. לפחות כאן הריאיון מדבר בכנות על הטיפוס

  2. לא הייתה מקבלת השירה הבינונית והזקנה הזו ראיון אלמלא התפקיד של סיגל בן יאיר: שגרירת אנס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: