דמותו האנטי־רוחנית | שלמה ספיבק

הרב מנחם פרומן היה איש רוח מלא אקסטזה, שביקש שהדברים לא יישארו בעולם הדיבורים אלא יגיעו לעולם ההלכה, הריאליה והמעשה. שנתיים לפטירתו

כאשר אנו מספרים סיפורי צדיקים אנו מבקשים ללמוד מחייהם לא רק את הממד האינטלקטואלי, אלא בעיקר את הממד הרוחני. דמות הצדיק היא זו שתמצא את הרוחניות באזורים הטריוויאליים, במרחבים שלכאורה הם חסרי כל משמעות. שהרי כמו דמויות המקרא וחכמי התלמוד, גם על סיפורי הצדיקים של ימינו מוטל להציג דמויות מורכבות ורבות פנים: לא דמויות מלאכים מרוחקות מהמציאות, אלא בני אדם כמונו שחיו חיים משמעותיים ומלאים יותר.

תורת הדרכים

מי שפגש ברב מנחם פרומן ראה קודם כול אדם מתפלל. התפילה הייתה תמיד מלאת רגש, נפנוף ידיים, הרמת קול ושירה. כדרכם של חסידים, נדמה היה שהרב מתבודד ומשוחח עם קונו ללא הפסקה, מבקש התעלות. אך צד נוסף היה לתפילתו, שלרבים נראה יבש. ראשית במישור ההלכתי: הרב הקפיד להתפלל שלוש תפילות במניין עד ימיו האחרונים ובהקפדה לקרוא מילה במילה מתוך הסידור. הוא עצמו תיאר את הקפדתו כמאבק פנימי המתחולל בתוכו, מאבק שבו המחויבות למסגרת התפילה הביסה את ההתמסרות לתפילה הספונטנית שלו. על כך היה נוהג לומר שחשוב לו יותר שלא לשכוח "יעלה ויבוא", גם אם לשם כך הוא נזקק לסידור, מאשר להתמסר לתפילה בעיניים עצומות, ופסיקה זו הייתה חד משמעית.

הרב היה נוהג לומר לפני הלימוד תפילה קצרה בקול. פעמים רבות ציפיתי שיתפלל תפילה רוחנית, שיבקש להתחבר לכוח האדיר של התורה, אך תפילתו תמיד הייתה בקשה שהלימוד יפעל בעולם הממשי שלנו: תחילה נהג לצרף רשימת חולים, אשר הלימוד יהיה עבורם, ואז היה עשוי להוסיף בקשה להצלחת החיילים במשימה או לקידום עניינים פוליטיים. מדי פעם היה מוסיף משפט בסגנון – "שהלימוד יקרב אותנו לה' יתברך", או: "שה' יאיר עינינו בתורתו", אך מטרת רוב התפילות הייתה לכוון את הפעולה הרוחנית של לימוד התורה להשפעה על העולם הזה.

אמנם התפילה המיוחדת של הרב נעשתה לסימן זיהוי דומיננטי לאישיותו, אך אפשר לומר שמרכז חייו היה דווקא לימוד התורה, ובוודאי שהיה זה מרכז המפגש איתו עבורנו, התלמידים. לימוד התורה נתפס אצל הרב כדרך להשתמש בכל זמן נתון לחיבור ישיר עם אלוהים, אך הלימוד תמיד היה קשור לחיים ואף פעם לא היה מנותק מהם. הרב היה מקפיד מאוד ללמוד בדרכים. לא רק מחשש ביטול תורה, או מהצורך לקיים את מצוות "ובלכתך בדרך", אלא בעיקר בשל תפיסתו שהתורה היא דינמית, ש"הלכה היא לשון הליכה" וצריך "ללכת עם התורה".

לימוד התורה בדרך יוצר חיבור דינמי בין התורה שלמעלה לבין החיים שלמטה. פסקאות רבות בספר הזוהר נאמרות על ידי חכמי הזוהר בשעת הליכתם בדרך. יתרה מזו, הסודות הגדולים ביותר בזוהר נאמרים דווקא על ידי אנשים שנקרו על דרך החכמים, אנשים פשוטים למראית עין, כגון סבא זקן, ילד או מוביל חמורים. הרב הגדיר את הזוהר כתורת ארץ ישראל משום שהיא נלמדת בדרכים, זאת בניגוד לתורת חוץ לארץ שנלמדת בישיבה – באופן סטטי.

המחויבות למסגרת התפילה הביסה את ההתמסרות לתפילה הספונטנית. 
הרב פרומן איור: שחר גזונדהייט

המחויבות למסגרת התפילה הביסה את ההתמסרות לתפילה הספונטנית. 
הרב פרומן
איור: שחר גזונדהייט

זוהר חדש בלימוד

בשיעורים היה ניכר תמיד כי התלמידים הם המנסים להתרומם מעלה מעלה, ואילו הרב מנחם כאילו הקפיד למשוך מטה מטה. "זוהר חדש", היה הרב מכנה את מי ששיתף בהבנות עמוקות או בהרהורים מופלאים שאינם קשורים מספיק לגוף הטקסט הנלמד. הרב ניסה קודם כול להבין מה כתוב, ורק אחר־כך ניסה להבין מה זה אומר לחיים שלנו, מה היא המשמעות הקיומית. השלב השני אולי היה העיקר, ובהגיעו אליו היה הרב נוהג לומר בהברה אשכנזית: "העיקר למעיישה" (כדברי ר' נחמן), אך הוא תמיד התבסס על השלב הראשון.

בתקופה מסוימת, שיעורי הזוהר בביתו היו מתחילים בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר וממשיכים עד תפילת הנץ. באחד מהשיעורים הללו הגיע בחור חדש ששמע נפלאות על השיעור. הבחור קם בחצות ואחרי טבילה במקווה הגיע בחיל ורעדה לשמוע שיעור זוהר. בשיעור, אחרי משפט אחד בזוהר הרב ביקש לעיין בפשט אחד הפסוקים המובאים, פתח כמנהגו קונקורדנציה וחקר במשך ארבעים וחמש דקות את משמעותה הלשונית של אחת המילים. ממראהו של הבחור היה ניתן להבין שהוא חווה חוויה שונה מכפי שציפה…

אז התחדדה לי דרכו של הרב בלימוד: הדייקנות הלשונית הייתה דרך להגיע למשמעות העמוקה של הדברים. פעם הסביר כך הרב את משמעות המושג ייחוד קוב"ה ושכינתיה: השכינה היא הארץ, ובלימוד היא מתבטאת בתביעה מהלומד לתת "דין וחשבון טקסטואלי" (כלשונו). מידת קוב"ה היא המידה האלוהית שבשמים, והיא מתבטאת בחופש מחשבתו של הלומד. דווקא החיבור בין שתי התכונות הללו הוא שיוביל להבנה והתקשורת אמיתית ביותר עם התורה.

את אופן הלימוד הזה זכיתי להכיר בצורה הברורה ביותר דווקא בלימוד גמרא. כשייסדתי את שיעור הגמרא עם הרב בישיבת תקוע שאלתי את הרב איך לפרסם את השיעור. "לימוד גמרא בעומק הפשט", הגדיר הרב, על פי ביטוי של הרשב"ם. הבחירה בביטוי הזה היא הבחירה לשלב בין ה"עומק" המעניק חופש לבין ה"פשט" המבטא מחויבות לטקסט.

בשנת השמיטה תשס"ח למדנו יחד ירושלמי שביעית. הרב התרגש מאוד ללמוד מתוך הפירוש המדעי של פרופ' יהודה פליקס, משום שהפירוש נסמך על מחקר מקיף של המציאות האגרונומית בתקופת המשנה והתלמוד. אגב, מאותה סיבה הרב גם אהב להשתמש במהדורת שטיינזלץ של הגמרא, שבצידה מובאות הערות היסטוריות או מדעיות על פרטים בסוגיות התלמודיות. אחרי לימוד של כמה חודשים במסכת שביעית, שבהם הרב התעכב מאוד גם על הערות השוליים, נתקענו בסוגיה שלמדנו שוב ושוב והרב לא הסתפק בהבנה. "קשה לי להבין את המציאות האגרונומית של אותה תקופה ולכן אני לא מבין את הגמרא", אמר. לאחר מספר שבועות רמזתי לרב שאנו לא ממש מתקדמים, ואולי… הרב הסכים איתי, ושקל מה לעשות תוך כדי שהוא מדפדף הלאה ומציין שבעוד כמה דפים מופיעה סוגיה שלטעמו מאוד חשוב ללמוד, אך, כדבריו: "אבל, זה לא נראה לי נכון מבחינת עבודת ה' לדלג!".

הרב היה "הולך עם תורות", עוד ביטוי שהביא מתורת ברסלב. התורות נבחרו במטרה להעמיק בהבנת אירועי הזמן. שיא דרכו ניכר בזמן מחלתו, כאשר בחר ללמד מהזוהר בפרשת ויחי במשך חודשים רבים, משום שהזוהר שם עוסק במוות. הרב מנחם גם היה קשור מאוד לזמן, והקפיד ללמוד בכל חג את הלכותיו, כמו גם את הלימוד הפנימי של ענייני החג או השבת. סעודת שבת תמיד התחילה בלימוד הלכה מתוך המשנה או ספר הלכה אחר כמו ערוך השולחן, "הלכה היא מלשון הליכה והיא הרגליים שלנו, לכן ממנה צריך להתחיל", היה אומר בכל סעודה.

הרב קוק לאיסלאם

העניינים הפוליטיים שבהם היה הרב עסוק היו תמיד נוכחים בדמותו, וברקע של כמעט כל מפגש יום־יומי איתו, אך כתלמידיו לא שמענו עליהם הרבה, ובוודאי שלא באופן ישיר. הוא לא נתן לנושאים אלו להשתלט על השיעורים שלו.

לאחרונה יצא קובץ ממאמרי הרב בשם "שחקי ארץ", ובו הצצה למעורבותו האינטנסיבית בענייני החברה והפוליטיקה בארץ. מהספר אפשר ללמוד רבות באמצעות התבוננות בתגובותיו של הרב לעניינים שונים, בכושר הראייה למרחוק וביכולת לחזות את התגלגלותם של עניינים שונים. מספר שורות מאחד המאמרים שבקובץ מגלות לנו טפח לגבי מקומו של העיסוק הפוליטי בחייו של הרב:

לא מזמן, לאחר אחד משיעוריי, ניגשה אליי אישה צעירה נסערת כולה, ובהתרגשות עצומה שאלה אותי: "ואיך הרב חושב לפתור את בעיית יהודה ושומרון?". אני מעז להציג את המחשבה שעלתה אז בראשי. רציתי לומר להאולי במקום להיות נסערת משאלת יהודה ושומרון, מוטב שתחשבי איך לאהוב את בעלך, איך לגדל את ילדייך.

בהמשך אומר הרב במפורש:

תכליתו של דבר: צריך לתת לפוליטיקה את מיקומה הריאלי. אסור להניח להמכוח הדינמיקה של כשרון ההתבלטות של עניינים חיצונייםלהשתלט על חיינו ולהפוך אותם, במידה רבה, לחיצוניים ומנוכרים (שחקי ארץ, 38־39).

הרב מנחם אהב מאוד לצטט דברים שאמר לו השייח' אחמד יאסין באחד ממפגשיהם: "כבוד החכם פרומן, אני ואתה יכולים לעשות שלום בחמש דקות, אך הבעיה היא לא אתה אלא הממשלה שלך!". לעתים היה הרב מוסיף ואומר: "בואו לא נשלה את עצמנו, בואו נעשה שלום לא בחמש דקות אלא בחמש מאות שנה!". בכך הוא לא התכוון לומר שאי אפשר לעשות שלום, אלא להפך, שאפשר לעשות שלום אמיתי, ושלום אמיתי הוא תהליך ארוך.

פעם אמר – "אני מייחל שדת האסלאם תזכה לדמות 'הרב קוק' של עצמה, שתעשה סובלימציה לדת, תגאל אותה מהפרימיטיביות ומהאלימות הקשה שיש בקוראן ותהפוך אותה לדת מוסרית שוחרת שלום ברמה הגלובלית ביותר". הרב הכיר את כוחה של דת האסלאם, ולא התכחש לשום צד שלה. הבסיס הרוחני לפעילות השלום שלו, כפי שנהג ללמד דרך הזוהר ורבי נחמן, היה עניין ייחוד ההפכים בין ימין ושמאל, הכרת מקום הרע בעולם וניסיון הפיכת המר למתוק שהיא מטרתה העילאית של תורת הסוד. בבסיס עמדותיו הפוליטיות עמדה ההבנה העמוקה שאנו צריכים לחקות את האל ואת מעשיו. הוא הרבה לבטא זאת באומרו ש"שלום" הוא אחד השמות של אלוהים הן בערבית והן בעברית, "שמו היפה ביותר" כפי שהיה מצטט את חבריו המוסלמים.

שלום עם השכנים

בניגוד למה שנהוג לחשוב עליו, בדרך כלל פעילותו התבססה דווקא על ההסתכלות הריאלית על הדברים. הרב התייחס למציאות ונהג ללמוד אותה היטב, להפוך ולהפוך בה לפני שהגיע למסקנות. הרב הבין את הרחוב הפלשתיני, כמו גם את ההנהגה ואת משמעות מקומה של הדת, זאת עוד מראשית הסכסוך.

"באותו יום שבו עלינו לסבסטיה", סיפר הרב ממרחק של שלושים וחמש שנה, "אמרתי לחנן (פורת) שצריך להתחיל לעשות שלום עם השכנים, משום שאם לא נעשה איתם שלום לא נשרוד כאן זמן רב". המכנה המשותף הדתי־רוחני היה בעיניו האפשרות הריאלית היחידה לקדם את מערכת היחסים עם הפלשתינים ולהביא לשלום. מי שעוקב אחר פעילותו, מי שמעיין במאמרים שפרסם בעיתונים או בסרטונים המתעדים אותו במפגשים כאלה, יראה שהרב הצליח לחדור את המסך הראשוני שמפריד בין שני העמים ולהגיע לנקודה פוטנציאלית של קשר ושל שלום. נדמה לי שפעמים רבות הרב הצליח לעבור את נקודת הפוטנציאל וליצור קשרי שלום אמיתיים; ויתכן שהיו גם פעמים שבהן נכשל במימוש האפשרות שזיהה.

פעם זרק הרב הכללה חריפה, שחריפותה נועדה אולי לחדד עניין חשוב: "מי שחושב שהרמב"ם עסק בפילוסופיה מפני שהוא אהב את זה, או מי שחושב שהרב קוק עסק בעולם החילוני מפני שהוא התחבר לרעיונות האלה, טועה. גם הרמב"ם וגם הרב קוק עסקו בעולמות שחיצוניים אליהם מפני שהם הבינו שזאת המציאות ושהקב"ה נמצא שם ושצריך למצוא אותו דווקא שם, במקום שנראה מרוחק, ודווקא שם להאיר את קיומו". יכולתי לומר פרפרזה לכך על הרב מנחם – הרב פרומן עסק בשלום לא בגלל שהוא נהנה מזה אלא משום שהוא הבין שבמציאות שלנו היום צריך למצוא דווקא שם את אלוהים.

יישום מידת המלכות

ביום השנה לפטירת הרב התאספנו יחד, משפחה, חברים ותלמידים, בקברו שבתקוע. בעמדנו מול הקבר, אשתו של הרב – הדסה – אמרה כמה מילים שמלוות אותי. הדסה קראה שורה אחרי שורה את הניסוח שהרב כתב בעצמו למצבה:

ביקש לרוץ אל רבנו/ ולטבול בזוהר דבוצינא קדישא/ וללכת בעקבות הרב/ ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ.

וכך פירשה הדסה את העניין בפנותה בגוף ראשון אל הרב:

כתבת כאן את הנו"ן צדי"קים של המסע של החיים שלך, המסע דרך הצדיקים הגדולים האלה שאליהם רמזתרבנו נחמן, רבי שמעון בר יוחאי והרב קוק. אך כל המסע שלך הוביל אותך תמיד למשפט האחרון, ל"עמך" ולארץ. יכולת לבחור במוטו אחר, גם הוא לקוח מהזוהר – "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע", יכולת בקלות להתחבר לזוהר הרקיע ולהתעלות בחייך למעלה למעלה, אך תמיד בחרת להוריד הכול למטה, לארץ.

כשסיפרתי להדסה שאני רוצה לכתוב מאמר על היסוד הזה באישיותו של הרב אמרתי לה שאקרא למאמר "דמותו הבלתי רוחנית של הרב פרומן". הדסה הסכימה עם התיאור שלי אך תיקנה אותי ואמרה – "דמותו האנטי־רוחנית" של הרב פרומן, שהרי הרב לא היה בלתי רוחני, אלא התנגד למה שאנשים מכנים "רוחניות", לא סבל את הבקשה להתעלות מהעולם ולשכוח ממנו, מתוך הבנה שכל משימתנו היא להיות כאן.

בשיחה עם הרב דוב זינגר הוא ביקש לדייק את הנקודה. לדעתו הרב היה מונח למעלה והכריח את עצמו להתקשר אלינו, למטה. הוא חיזר אחר המציאות משום שהוא האמין בה, הרוחניות שלו הייתה ממשית והמציאות שלו הייתה רוחנית.

אינני יכול לקבוע אם הרב ירד מלמעלה למטה יותר משטיפס מלמטה למעלה, אך אני בטוח שהייתה שם תנועה תמידית, מתח בלתי פוסק. בין כך ובין כך אני רואה כאן משימה שאנו יכולים לקחת מהרב ולהמשיך בחיינו, המשימה למצוא את השילוב הבלתי מתפשר בין העלייה למעלה לבין ההיאחזות למטה, בין הריצה אחר התורות הגדולות והנסתרות ביותר לבין המימוש התמידי שלהן במציאות. רובנו אנשים פשוטים, כוחנו דווקא בכך שאנו ה"עמך", אלה שממילא כאן למטה. תפקידנו להגביה את עצמנו טפח למעלה, ולו כדי שנוכל להתקשר שוב לכאן.

זהו היישום של מידת המלכות, שאותה הרב ראה כמרכזית ביותר בתורת הסוד של הזוהר, מידת המלכות שנקראת גם ארץ, שמחברת את הנשגב ביותר אל האדמה, אל הקרקע. זהו השילוב בין ארץ ישראל השלמה לבין השלום, בין התפילה לבין התורה. שילוב שהרב פרומן התחיל, ואנו יכולים להמשיך.

*

שלמה ספיבק הוא מורה בבית הספר אח"י בתקוע ולומד בישיבת מחניים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2015, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: