תענית אסתר יסודה במנהג והיא אינה חובה הלכתית גמורה. רבנים שאינם מגלים זאת, ומתייחסים להלכה כמקשה אחת, רק גורמים נזק לשמירת המצוות ול"חיבת הדת"

מגיל צעיר הורגלנו לחשוב כי לבד מיום כיפור מאכלסות את לוח השנה חמש תעניות נוספות: בראשן צועד ה"מלך", תשעה באב, ולצדו ארבעה "נסיכים", שדרגת חומרתם פחותה מעט אך אף הם בגדר חובה. על אף ההבדלים ברקע ההיסטורי, לא היה ספק כי כולם שווי מעמד וחובה: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. אולי זהו הדמיון באורכם של צומות "קצרים" אלה, ואולי העובדה שבגדרם נכללים איסורי אכילה ושתייה גרידא, בשונה משני הצומות החמוּרים יותר. כך או כך, הם נדמו תמיד כ"חבילה אחת".

אך בדיקה נוספת של "מושכל ראשון" זה מעלה כי י"ג באדר ("תענית אסתר") משויך לקטגוריה אחרת: הוא יציר המנהג, יום עלוּם ושנוי במחלוקת, הן מבחינת עצם קיומו והן מבחינת טעמו. המנהג לצום בו אינו מוזכר בתנ"ך או בתלמוד, ובימי בית שני אף היה זה יום שמחה האסור בתענית ("יום ניקנור"); לראשונה הוא נזכר במדרש תנחומא ובשאילתות דרב אחאי גאון (מגאוני בבל), ובהמשך ברמב“ם. לעומתו הרי“ף, מאושיות הפסיקה, לא הזכיר מנהג זה כלל, ואם להיות כנים – הטעמים השונים שניתנו לו מקנים תחושה של אילוץ שבחיפוש טעם “בדיעבדי“.

פורים, בני ברק, תשע"ג
צילום: אי.פי.אי

לא כולם הגאון מווילנא

הפער התמוה בין הידיעה שקבעה לה מקום ללא עוררין לבין הגדרה זו הדליק נורת חשדנות שמא המידע חלקי או מגמתי. עד מהרה הוברר כי ההיפך הוא הנכון: לא זו בלבד שאכן מדובר במנהג, אלא שאף פוסקים "אחרונים" הנחשבים למיינסטרים ההלכתי ניסחו זאת בפירוש, אך משום מה הגולש המצוי לא יכול היה לדעת זאת. הרמ"א, הפוסק הקאנוני של בני אשכנז, כתב בפירוש: "ותענית זו אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך" (או"ח תרפו, ב). גם ספר "ערוֹך השולחן" (של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, שחיבורו היה המקובל ביותר בקהילות אירופה בעיקר עד לשואה) מגדיר זאת: "נהגו כל ישראל הבריאים להתענות בי"ג באדר". הוא חולק על העמדה הרואה בתענית "דברי קבלה", מבכר את העמדה הרואה בכך מנהג וכותב אף ביתר חריפות: "דקיימא לן ]שמקובל לנו] דאינו אלא מנהג בעלמא“. מי שמכיר קצת את הטרמינולוגיה הדתית־הלכתית שומע כאן היטב צליל של “שנמוּך“ מנהג הצום ביום זה.

האמנם מנהג בלבד? הייתכן? למה לא סיפרו לנו שום דבר? במחשבה נוספת, ההיעלמות המסתורית של עמדה זו, מצערת ככל שתהא, לא אמורה ממש להפליא. הרי בדורות האחרונים הפכו כל המצוות, המנהגים והחומרות למעין מִקשה אחת, והועלו לאותה דרגת חובה. מנהג תענית אסתר הוא רק דוגמה לעשרות רבות, אם לא יותר, של מקרים שבהם מנהג או חומרה הפכו במרוצת הדורות לנורמה דתית שהשתרשה והפכה בתודעה הקולקטיבית ל“מצווה“, קרי: חובה שאין לסטות ממנה אלא במצבי קיצון ולית בררה.

מצב לא בריא ולא סביר זה גורם נזק ישיר לקיום המצוות וההלכה, וכל מי ששימור עולם התורה והמסורת יקר ללבו חייב להזדעק נִכחוֹ. צא ולמד: בעוד שבדין הנוהֵג, המודרני, מכיר כל דרדק משפטי וכל אזרח בעל מוּדעות בסיסית את ההבחנה בין חוק־יסוד, חוק “רגיל“, תקנה והוראת שעה, המצב בזירה ההלכתית שונה בתכלית. כמעט אין מדרג ממשי: כמעט הכול “חמוּר“, כמעט הכול הוא בגדר “מצווה“, “איסור“ או למצער חיוּב שעולם הפסיקה דוחף אותך להשתדל מאוד לעמוד בו בתמריצים נוסח: “בעל נפש יצא ידי חובת כולם“, “ירא שמים יחמיר על עצמו“, או פשוט בסיומת: “וכן נהגו“ או “ונהגו להחמיר בזה“. נו, אחרי רמז כל כך עבה נראה את התלמיד או האברך שיעז שלא להקפיד.

אבל חשוב להכיר במציאות: לא כולם הם הגאון מווילנא, הרב קוק או הרב שלמה זלמן אוירבך, גם אם הם חוסים תחת ההגדרה הרחבה של “דתיים“. רובנו המוחלט איננו ספונים בבית המדרש ואיננו מסוגלים לשמר כל תג, חומרה ומנהג, גם אם אנו חפצים בכל מאודנו לקיים מסגרת של שמירת מצוות על פרטיהן.

רוב מניינו ובניינו של עולם הפסיקה העלה את פרטי העשייה הדתית לאותה דרגת חובה, שמא כדי למנוע זלזול בהלכות “קלות“; אך בכך עשה לעניין שירות דוב וגרם במו ידיו לנטישה, התרחקות ומיאוס של רבים וטובים. כינוסן של כל ההלכות והמנהגים תחת אותה כריכה בפונט אחיד שסביבו הרבה “נושאי כלים“ קיבע בעולם הישיבות (ובמערכת החינוך כולה) את ההבנה שמרגע שכולן חוסות תחת קורת גג ה“שולחן ערוך“ או ה“משנה ברורה“, אין כמעט הבחנה בין המחויבויות השונות. הניסיון מלמדנו כי זהו לא פחות מאסון לעולם הדתי.

מִדרג הכרחי

תאמרו: מה חשיבות יש ב"דירוג" הלכתי של מנהג דוגמת תענית אסתר? מי שרואה בו חובה הלא יוסיף להקפיד ולהתענות בו, ומי שאינו כזה – הדקדוק בדברי הפוסקים ממילא לא הוא שינחה אותו. אך זוהי כמובן רק אבן בוחן, מקרה אחד מנִי רבים. יש שהפיכת מנהג או חומרה לחובה מביאה גם לתקלות חמורות. מסגרת זו אינה מאפשרת לנו לעמוד, למשל, על נזקי התרחבותה והתבססותה של "חומרא דרבי זירא" בקשר לתוספת ימי טהרת האישה (עיינו בעניין זה בספרו של ד"ר דניאל רוזנק, "להחזיר טהרה ליושנה"). בגדר חובות ששודרגו (לעתים לבלי הכר) אפשר להזכיר תקנה כמו "שניים מקרא ואחד תרגום", את המנהגים בעניין כיבוס ורחצה בימי בין המְצָרים, את מנהג אכילת הקטניות בפסח על גלגוליו והתעצמותו, ואפילו את שאלת מעמד צומות החורבן (שעליהם נאמר לגבי זמננו: "רצו – מתענים…") ועוד היד נטויה.

הנזק העיקרי כתוצאה מהפיכת מנהג לחובה הוא העמקת תהליך הרחקתם של רבים וטובים מקיום מצוות, גם כאלו שהן בגדר חובה בדרגתה העליונה. ריבוי המנהגים והחומרות אינו מביא לחיבת יתר של העולם הדתי וההלכתי. ידועים דברי הרב קוק בדבר הצורך לקרב תחילה דרך "כבוד הדת" ו"חיבת הדת", אך כיום הפכו הללו למשֹוכות כמעט בלתי עבִירות, שכן התגברות מתמדת ובלתי פוסקת של חומרות והפיכת מנהגים לחובות לא רק עושות שירות גרוע לעולם הדתי למתעניינים בו "מבחוץ", אלא מבריחות גם רבים מתוכו בהיקף קבוע ומשמעותי, והדברים ידועים.

התחלת תיקון המצב תהיה בהצבת סכר, כ"תריס בפני הפורענות". מעשית נחוצה לנו שקיפות, מדרג שלא היה קיים עד כה של המנהגים, התקנות, ההחמרות, החובות מדרבנן והחובות מדאורייתא. בדומה לדירוג תעודות הכשרות למעוניינים ב"כשר" או "כשר למהדרין", יש להכיר דה־פקטו במציאות שבה מנעד מקיימי המצוות משתרע מחובבים, מסורתיים ו"לייטים" דרך דתיים קלאסיים ועד מחמירים ביותר. לא כולם רוצים לקיים כל תג וכל חומרה, והאמת היא שלא כולם גם צריכים; אף על פי כן, הם יכולים להישאר יהודים טובים ו"אפילו" דתיים טובים. הגיע הזמן שמישהו גם יאמר להם את זה.

*

עו"ד משה שטרן הוא יועץ תוכן וכותב נאומים ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015