לא כל חומרה היא מצווה | משה שטרן

תענית אסתר יסודה במנהג והיא אינה חובה הלכתית גמורה. רבנים שאינם מגלים זאת, ומתייחסים להלכה כמקשה אחת, רק גורמים נזק לשמירת המצוות ול"חיבת הדת"

מגיל צעיר הורגלנו לחשוב כי לבד מיום כיפור מאכלסות את לוח השנה חמש תעניות נוספות: בראשן צועד ה"מלך", תשעה באב, ולצדו ארבעה "נסיכים", שדרגת חומרתם פחותה מעט אך אף הם בגדר חובה. על אף ההבדלים ברקע ההיסטורי, לא היה ספק כי כולם שווי מעמד וחובה: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. אולי זהו הדמיון באורכם של צומות "קצרים" אלה, ואולי העובדה שבגדרם נכללים איסורי אכילה ושתייה גרידא, בשונה משני הצומות החמוּרים יותר. כך או כך, הם נדמו תמיד כ"חבילה אחת".

אך בדיקה נוספת של "מושכל ראשון" זה מעלה כי י"ג באדר ("תענית אסתר") משויך לקטגוריה אחרת: הוא יציר המנהג, יום עלוּם ושנוי במחלוקת, הן מבחינת עצם קיומו והן מבחינת טעמו. המנהג לצום בו אינו מוזכר בתנ"ך או בתלמוד, ובימי בית שני אף היה זה יום שמחה האסור בתענית ("יום ניקנור"); לראשונה הוא נזכר במדרש תנחומא ובשאילתות דרב אחאי גאון (מגאוני בבל), ובהמשך ברמב“ם. לעומתו הרי“ף, מאושיות הפסיקה, לא הזכיר מנהג זה כלל, ואם להיות כנים – הטעמים השונים שניתנו לו מקנים תחושה של אילוץ שבחיפוש טעם “בדיעבדי“.

 

פורים, בני ברק, תשע"ג צילום: אי.פי.אי

פורים, בני ברק, תשע"ג
צילום: אי.פי.אי

לא כולם הגאון מווילנא

הפער התמוה בין הידיעה שקבעה לה מקום ללא עוררין לבין הגדרה זו הדליק נורת חשדנות שמא המידע חלקי או מגמתי. עד מהרה הוברר כי ההיפך הוא הנכון: לא זו בלבד שאכן מדובר במנהג, אלא שאף פוסקים "אחרונים" הנחשבים למיינסטרים ההלכתי ניסחו זאת בפירוש, אך משום מה הגולש המצוי לא יכול היה לדעת זאת. הרמ"א, הפוסק הקאנוני של בני אשכנז, כתב בפירוש: "ותענית זו אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך" (או"ח תרפו, ב). גם ספר "ערוֹך השולחן" (של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, שחיבורו היה המקובל ביותר בקהילות אירופה בעיקר עד לשואה) מגדיר זאת: "נהגו כל ישראל הבריאים להתענות בי"ג באדר". הוא חולק על העמדה הרואה בתענית "דברי קבלה", מבכר את העמדה הרואה בכך מנהג וכותב אף ביתר חריפות: "דקיימא לן ]שמקובל לנו] דאינו אלא מנהג בעלמא“. מי שמכיר קצת את הטרמינולוגיה הדתית־הלכתית שומע כאן היטב צליל של “שנמוּך“ מנהג הצום ביום זה.

האמנם מנהג בלבד? הייתכן? למה לא סיפרו לנו שום דבר? במחשבה נוספת, ההיעלמות המסתורית של עמדה זו, מצערת ככל שתהא, לא אמורה ממש להפליא. הרי בדורות האחרונים הפכו כל המצוות, המנהגים והחומרות למעין מִקשה אחת, והועלו לאותה דרגת חובה. מנהג תענית אסתר הוא רק דוגמה לעשרות רבות, אם לא יותר, של מקרים שבהם מנהג או חומרה הפכו במרוצת הדורות לנורמה דתית שהשתרשה והפכה בתודעה הקולקטיבית ל“מצווה“, קרי: חובה שאין לסטות ממנה אלא במצבי קיצון ולית בררה.

מצב לא בריא ולא סביר זה גורם נזק ישיר לקיום המצוות וההלכה, וכל מי ששימור עולם התורה והמסורת יקר ללבו חייב להזדעק נִכחוֹ. צא ולמד: בעוד שבדין הנוהֵג, המודרני, מכיר כל דרדק משפטי וכל אזרח בעל מוּדעות בסיסית את ההבחנה בין חוק־יסוד, חוק “רגיל“, תקנה והוראת שעה, המצב בזירה ההלכתית שונה בתכלית. כמעט אין מדרג ממשי: כמעט הכול “חמוּר“, כמעט הכול הוא בגדר “מצווה“, “איסור“ או למצער חיוּב שעולם הפסיקה דוחף אותך להשתדל מאוד לעמוד בו בתמריצים נוסח: “בעל נפש יצא ידי חובת כולם“, “ירא שמים יחמיר על עצמו“, או פשוט בסיומת: “וכן נהגו“ או “ונהגו להחמיר בזה“. נו, אחרי רמז כל כך עבה נראה את התלמיד או האברך שיעז שלא להקפיד.

אבל חשוב להכיר במציאות: לא כולם הם הגאון מווילנא, הרב קוק או הרב שלמה זלמן אוירבך, גם אם הם חוסים תחת ההגדרה הרחבה של “דתיים“. רובנו המוחלט איננו ספונים בבית המדרש ואיננו מסוגלים לשמר כל תג, חומרה ומנהג, גם אם אנו חפצים בכל מאודנו לקיים מסגרת של שמירת מצוות על פרטיהן.

רוב מניינו ובניינו של עולם הפסיקה העלה את פרטי העשייה הדתית לאותה דרגת חובה, שמא כדי למנוע זלזול בהלכות “קלות“; אך בכך עשה לעניין שירות דוב וגרם במו ידיו לנטישה, התרחקות ומיאוס של רבים וטובים. כינוסן של כל ההלכות והמנהגים תחת אותה כריכה בפונט אחיד שסביבו הרבה “נושאי כלים“ קיבע בעולם הישיבות (ובמערכת החינוך כולה) את ההבנה שמרגע שכולן חוסות תחת קורת גג ה“שולחן ערוך“ או ה“משנה ברורה“, אין כמעט הבחנה בין המחויבויות השונות. הניסיון מלמדנו כי זהו לא פחות מאסון לעולם הדתי.

מִדרג הכרחי

תאמרו: מה חשיבות יש ב"דירוג" הלכתי של מנהג דוגמת תענית אסתר? מי שרואה בו חובה הלא יוסיף להקפיד ולהתענות בו, ומי שאינו כזה – הדקדוק בדברי הפוסקים ממילא לא הוא שינחה אותו. אך זוהי כמובן רק אבן בוחן, מקרה אחד מנִי רבים. יש שהפיכת מנהג או חומרה לחובה מביאה גם לתקלות חמורות. מסגרת זו אינה מאפשרת לנו לעמוד, למשל, על נזקי התרחבותה והתבססותה של "חומרא דרבי זירא" בקשר לתוספת ימי טהרת האישה (עיינו בעניין זה בספרו של ד"ר דניאל רוזנק, "להחזיר טהרה ליושנה"). בגדר חובות ששודרגו (לעתים לבלי הכר) אפשר להזכיר תקנה כמו "שניים מקרא ואחד תרגום", את המנהגים בעניין כיבוס ורחצה בימי בין המְצָרים, את מנהג אכילת הקטניות בפסח על גלגוליו והתעצמותו, ואפילו את שאלת מעמד צומות החורבן (שעליהם נאמר לגבי זמננו: "רצו – מתענים…") ועוד היד נטויה.

הנזק העיקרי כתוצאה מהפיכת מנהג לחובה הוא העמקת תהליך הרחקתם של רבים וטובים מקיום מצוות, גם כאלו שהן בגדר חובה בדרגתה העליונה. ריבוי המנהגים והחומרות אינו מביא לחיבת יתר של העולם הדתי וההלכתי. ידועים דברי הרב קוק בדבר הצורך לקרב תחילה דרך "כבוד הדת" ו"חיבת הדת", אך כיום הפכו הללו למשֹוכות כמעט בלתי עבִירות, שכן התגברות מתמדת ובלתי פוסקת של חומרות והפיכת מנהגים לחובות לא רק עושות שירות גרוע לעולם הדתי למתעניינים בו "מבחוץ", אלא מבריחות גם רבים מתוכו בהיקף קבוע ומשמעותי, והדברים ידועים.

התחלת תיקון המצב תהיה בהצבת סכר, כ"תריס בפני הפורענות". מעשית נחוצה לנו שקיפות, מדרג שלא היה קיים עד כה של המנהגים, התקנות, ההחמרות, החובות מדרבנן והחובות מדאורייתא. בדומה לדירוג תעודות הכשרות למעוניינים ב"כשר" או "כשר למהדרין", יש להכיר דה־פקטו במציאות שבה מנעד מקיימי המצוות משתרע מחובבים, מסורתיים ו"לייטים" דרך דתיים קלאסיים ועד מחמירים ביותר. לא כולם רוצים לקיים כל תג וכל חומרה, והאמת היא שלא כולם גם צריכים; אף על פי כן, הם יכולים להישאר יהודים טובים ו"אפילו" דתיים טובים. הגיע הזמן שמישהו גם יאמר להם את זה.

*

עו"ד משה שטרן הוא יועץ תוכן וכותב נאומים ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בפברואר 2015, ב-גיליון תצוה תשע"ה - 916 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 23 תגובות.

  1. חבל שכותב המאמר מוליך שולל את קוראי המוסף

    תענית אסתר היא לא חומרה של פרומערס ,לא מדובר בתעניות בה"ב שנוהגים בהם יחידי סגולה או תעניות המוזכרות בשו"ע שראוי לצום בהם

    מדובר במנהג קדום שקיבלו אותו כל ישראל עליהם ,למנהגים מסוג זה כלומר מנהגים שנהגו בהם כל קהילות ישראל או מנהגים [כמו קטניות בפסח] שנהגו בהם קהילות רבות מאוד מזה דורות יש משקל הלכתי גבוה

    זה נכון שעדיין יש הבדל במדרג בין דאורייתא לדרבנן למנהג וכו' וכו' ולכן יש גם קולות מפליגות יותר לפטור מתענית אסתר ביותר מצבים מתעניות רגילות אבל זה לא אומר שבאופן גורף מתבטלת התענית מכולם

    אגב גם תפילת ערבית נפסק בגמרא שהיא רשות אך הרמב"ם ושאר הראשונים מציינים שהואיל ובמהלך הדורות מאז כל קהילות ישראל קיבלו על עצמם את תפילת ערבית כחובה זה נפסק להלכה שתפילת ערבית חובה -אז מה ימליץ לנו הכותב? להכריז שלא חייבים להתפלל ערבית?

    חוץ מזה מה בדיוק הרבנים הסתירו? כל מי שמעיין בפוסקים רואה מה מעמדה של תענית אסתר לעומת שאר התעניות לא מדובר באיזה סוד מדינה ,מה רוצה הכותב שהרבנים יגידו?

    חבל, מדובר במאמר פסוודו הלכתי שמוליך שולל את ציבור הקוראים

    נ.ב

    לכותב המאמר-אנשים שלא רוצים לקיים מצוות ולשמור על אורח חיים דתי לא יחליטו לשמור מצוות גם אם הרבנים יכריזו על ביטול תענית אסתר וחומרת ר' זירא ועוד ועוד ,זה לא שברמת הדאורייתא נטו הם כן מעוניינים

    • אני מעדיף להגיד על את התחלת על הניסים של חנוכה ביום ניקנור לזכר ולא לצום.

    • המנהג מכניס אותנו לאוירת החג: איך השבת היתה נראית ללא 'קבלת שבת'?

      בס"ד י"א באדר ע"ה

      מעיקר הדין אפשר אחרי הדלקת הנרות, לשבת ישר לאכול. תפילת ערבית הרי רשות (ששודרגה לחובה…). קבלת שבת ו'לכה דודי', מנהג מהמאה ה16; 'שלום עליכם' ו'אשת חיל', מהמאה ה-17. למה להלאות אותנו במנהגים מאוחרים, ועוד מאריכים בניגוני קרליבך. אנחנו רעבים. יאללה לאכול!

      אף שמחת הפורים נראית אחרת כשבאים אליה מתוך הכנה. כשנזכרים בסכנה הנוראה שריחפה על עם ישראל. כשחוזרים על החווייה של בני שושן שהתאחדו בצום ותפילה להצלחת שליחותה הגורלית של אסתר.

      השנה תהיה 'תענית אסתר' שלנו הרבה יותר מהמחשה חווייתית של אירוע היסטורי. שוב עומד במלכות פרס 'המינאי' השואף לפתח נשק השמדה שבו יוכל רח"ל 'להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד'. היה לא תהיה!

      שוב יעמוד איש ימיני כנציג היהודים לפני מנהיגי המעצמה החזקה ויטיח: 'איש צר ואוייב המינאי הרע הזה'. ושוב ילווהו ישראל בתשובה, תפילה וצדקה, בתקווה שה'זכר למחצית השקל' שניתן לצדקה, יקדם למיליארדי דולרי הנפט בהם מנסה המן של דורנו לקנות את העולם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אמיר שכטר

        ש.צ שלום רב

        כוונת לדעת גדולים וכדבריך הנכוחים מסביר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל את עניין תענית אסתר המשלימה את פורים ומכינה אליו במאמר שלו "למשמעותו המטאפיזית של חג הפורים" הנמצא בספר מאמריו "דברי השקפה"

        כדאי לקרוא -מאמר יפה ומאיר עיניים לימי הפורים שמחתם וזעקתם

    • מנהג ארצישראלי קדום: שלושה ימי צום מרדכי ואסתר!

      אנחנו עושים רק זכר סמלי לתעניתה של אסתר שבמגילה שהיה 'שלושה ימים לילה ויום' בעיצומו של חג הפסח, בעוד שאנחנו מסתפקים ביום חורפי קצר אחד..

      לא כך היה מנהג בני ארץ ישראל הנזכר במסכת סופרים, פרק כא,א: 'כמנהג רבותינו שבמערב להתענות שלושה ימי צום מרדכי ואסתר פרודות {שני חמישי ושני. ש.צ.} ולאחר פורים שני וחמישי ושני'.

      בני ארץ ישראל ליוו את חג הפורים בששה ימי צום, שלושה ימים לפני פורים ושלושה אחריו. בני בבל (ובעקבותיהם שאר העולם) הסתפקו ביום אחד. ואנחנו מתבכיינים…

      [אף המנהג לומר ב'קבלת שבת' את מזמור צב-צג ('משמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך') מיוסד על המנהג הארצישראלי הקדום לפתוח את תפילות ערבית של השבתות והחגים במזמורי תהלים המיוחדים לשבת ולחג. ראו בספרו של פרופ' עזרא פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 213. המנהג לפתוח את תפילות ערבית של החגים וראשי חדשים במזמור מעניינו של היום, נשתמר בקהילות הספרדים].

    • ולרעבים אחרי הצום: זרעונים בליל פורים זכר לדניאל ואסתר

      הרמ"א כותב באו"ח סי' תרצה,ב: 'יש אומרים שצריך לאכול מאכל זרעונים בפורים, זכר לזרעונים שאכל דניאל בבבל (כל בו)'. וביאר במשנה-ברורה: 'מאכל זרעונים – בלילה הראשונה; דניאל וחבריו – וגם אסתר אכלה זרעונים, כדאמרינן פרק קמא דמגילה: "וישנה לטוב" – שהאכילה זרעונין'.

      ראיתי בספר אחד, שרבי משה סופר (בעל 'ח"ם סופר') נהג לאכול אורז בליל פורים, שהרי סיפור המגילה התרחש בפרס, שבה המאכל הנפוץ הוא האורז, ומן הסתם אלו היו הזרעונים שאכלו אסתר ודניאל.

      בבבל הוסיפו לזרעונים כהנה וכהנה, וכן כותב רבי יוסף חיים:
      'מצוה להרבות בסעודת פורים, ועיקר הסעודה ביום. ואם עשאה בלילה לא יצא ידי חובה. ומנהג יפה לאכול זרעונים בפורים זכר לזרעונים שאכלו דניאל וחבריו ועשה להם הקב"ה נס בזה. ולכן פה עירנו {בגדאד} מנהגם לטגן מולייתא בקטניות ובשר ביחד, שקורין זה בערבית: סמבוס"ך' (בן איש חי, פרשת תצוה – הלכות פורים יט).

      [אמנם נהגו בני אוסטרייך להימנע מאכילת קטניות בכל יום שאין בו נפילת אפים משום שקטניות הם סמל לאבילות שהיא כגלגל החוזר בעולם (באר היטב או"ח סימן קלא, אות יז בשם מהרי"ל, על פי בבא בתרא טז,ב שמנחמים אבלים בעדשים משום שגלגל החוזר בעולם או משום שאבל אין לו פה), אך נראה שמנהג ה'כלבו' דחה את מנהג בני אוסטרייך].

      ומרוב מנהגים לא נשכח את העיקר, נשתה יין יותר מלימודנו, שגדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים, ונלווהו במלפפונים חמוצים, כאמור 'חוברות היריעות אשה אל אחותה' ותרגם אונקלוס: 'מלפפן יריעתא חדא לקבל חדא', וכך נתחבר ונתקרב זה לזה באהבה רבה.

      אכלו רעים שתו מיין הרקח, ויהי ה' בעזרנו להינצל מרצין ומפקח!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בפיסקה 2, שורה 1:

      …שרבי משה סופר [בעל חת"ם סופר]…

    • מנהג המחייב לדורות

      על מנהג מקומי המחייב את הדורות הבאים שומעים אנו בגמרא:
      'בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן' {תרגום: בני בית-שאן נהגו שלא לנסוע בספינה מצור לצידון בערב שבת. באו בניהם לפני רבי יוחנן, אמרו לו: אבותינו יכלו [לעמוד במנהגם] אנכלו לא יכולים}. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר: שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך' (פסחים נ,ב)

      חומר הלכתי בסוגיא ימצא המעיין בשיעור 'מנהגים (ג) – מנהגי אבות', באתר 'בית המדרש הוירטולי' של ישיבת הר-עציון. וכן בספרו של הרב אליהו מאיר לפשיץ 'תורת אמך – ביאורי סוגיות והדרכה לימודית' על 'הלכות המנהגים' שבמס' פסחים פרק ד, סוגיא יב: 'תוקפו של מניין רבים' (אף הוא ניתן לצפייה ברשת).

    • גם פורים החל כמנהג?

      כך משתמע מפשוטה של המגילה, שחג הפורים החל כמנהג: 'על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב' (אסתר ט,יט).

      בהמשך כותב מרדכי ספרים אל היהודים ומקבע את המנהג כהלכה מחייבת לדורות, תוך עיצוב מחודש:, בו מתווספים: עשיית יום חמישה עשר כזכר לנס של שושן; ו'מתנות לאביונים'.

      הוספות אלה נותנות לחג מימד חדש: לא רק הודאה על ההצלה האישית, אלא גם הודאה על מפלת הקבוצה המאורגנת של שונאי ישראל, ביטול מוקד השנאה וההסתה שפעל בשושן; ולא רק שמחה עם השכנים והחברים, אלא מתן תשומת לב גם ל'שקופים', העניים והאביונים.

      תקנת מרדכי ואסתר נתקבלה על ידי העם כולו: 'וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי עליהם' (ט,כג). מ'עם מפוזר ומפורד' הופך עם ישראל לעם מגובש, ששום גלות ורדיפה לא תוכל לו!

      בברכת 'פורים שמח', ש.צ. לוינגר

  2. אגב מעניין מה יגיד הכותב הנכבד לגבי מנהגים מושרשים שהם דווקא לקולא?

    כידוע לכל מי שלמד הלכות עירובין ההיתר הרווח שמגדיר רשות הרבים רק שיש 60 ריבוא איש ולכן כמעט כל מקומות מושבותינו הם "כרמלית" שלפיכך יותר קל לעשות בהם עירוב הוא היתר שביסוסו בגמרא ובראשונים הוא דחוק יש עליו הרבה קושיות אך בעקבות חלק מגדולי הראשונים שהתירו זאת ומנהג ישראל שמימים ימימה התקבל להתיר הפוסקים בימינו לא מדריכים את הציבור הרחב להחמיר בכך

    ערוך השולחן כבר כתב שלמרות שההיתר הזה אינו מרווח "כאילו יצאה בת קול ואמרה הלכה כמתירין"

    ולכן הוא מתאמץ ללמד זכות על ישראל שהתירו זאת מימים ימימה

    אם משה שטרן הכותב ישר עם עצמו הוא צריך גם לצאת נגד המנהג הזה ולעודד את כלל הציבור לא לטלטל איפה שאין גדר עם שערים סגורים כנדרש ברשות הרבים בשביל לערב

    או שמא במקרה זה זה לא פופולארי מספיק?

  3. אריאל זנג

    יישר כוח למשה שטרן כותב המאמר,

    דורנו מאבד יותר ויותר את הפרופורציות בקיום המצוות עד שלפעמים שוכחים את הבסיס….
    האם חכמים התכוונו בתקנת איסור אכילת קטניות (שבסיסה מתחיל בכלל מדעה של ר' יוחנן בן נורי שלא התקבלה להלכה) לידי מצב שבני משפחה לא יתארחו אחד אצל האחר בחג מחשש כשרות?

    האם חכמינו התכוונו שעקב גדר מדרבנן שאנשים קיימו או לא, ישפכו נהרות של לשון הרע והלבנת פנים?

    רבותיי, קצת פרופורציות, בל נשכח את אחד הדברים הכי בסיסיים בתורתינו "וחי בהם….."

    • מדוע אתה קובע בפסקנות כזו שמנהג איסור אכילת הקטניות יסודו בדעת ר' יוחנן בן נורי? אתה מוזמן להציץ במאמרו של פרופ' ישראל תא שמע בנושא (נדפס בספרו "מנהג אשכנז הקדמון"), ולגלות דברים חדשים ומעניינים.

      • אריאל זנג

        . מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי, דאמר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת. דתניא: רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן, מפני שקרוב להחמיץ. (מסכת פסחים דף לה עמוד א)

        • אני יודע שכך סבר רבי יוחנן בן נורי, אבל זה לא אומר שהמנהג נבע דווקא מדבריו… אתה שוב מוזמן לעיין במאמרו הנ"ל של פרופ' תא שמע.

    • עין הקורא

      חומר נוסף על מקור מנהג ההימנעות מאכילת קטניות בפסח – בתגובותיי בראשית הדיון על מאמרו של הרב פרופ' דניאל שפרבר, 'על הינדואיזם וקטניות', באתר זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. אמיר שכטר

    אריאל, בעניין הקטניות ומשפחות "מעורבות" לא חסר מענה הלכתי הולם. וכדאי לך להיכנס לפרופורציות. אם יש בעיות מוצאים להן מענה נקודתי ולא שוברים את הכלים ומבטלים הלכות ומנהגים באופן גורף

    המאמר הזה של משה שטרן במחילת כבוד תורתו הוא פשוט נאמר זאת בעדינות חוסר מקצועיות רציני בכתיבת מאמר הלכתי

  5. אריאל זנג

    חולק עליך אמיר, לדעתי המאמר המבורך של משה שטרן, מכניס קצת שפיות להלכה בכלל ולמרוץ החומרות שבו אנו חיים בפרט , אבל כנראה שלא נסכים לעולם, (לפחות אנחנו מסכימים שמותר קטניות בפורים …) צום מועיל ופורים שמח לך ולכל בית ישראל.

  6. אמיר שכטר

    אריאל, לא מדובר כאן בחומרות של יחידים או חומרות שמומלצות על ידי הפוסקים ל"בעלי נפש" וייחודי סגולה

    תענית אסתר היא מנהג שהתקבל על כל קהילות ישראל מימים ימימה ושהפוסקים בהתאם למנהגים מסוג זה מתייחסים אליו בכובד ראש

    משה שטרן הביא חלקי ציטוטים מהרמ"א וערוך השולחן שהציגו את יחסם לתכנית אסתר באופן מוטעה, אתה מוזמן לפתוח את המקורות שהביא ולראות בעצמך את הטייס המלא של הרמ"א וערוה"ש על הנושא

    בברכת פורים שמח ושנזכה לקבל קדושת פורים באמת

  7. מכירים את המושג "חומרה המביאה לידי קולא.."

    לאותם המתנגדים למאמר ויוצאים חוצץ, כאילו הכותב הוא איש חיצוני הרוצה לקעקע את עולם התורה ח"ו, ברצוני להאיר לכם נקודה שאולי היתה קצת חשוכה לכם.

    תגובתכם מאוד צרה, ושטחית, עוד בזמן שאתם יושבים על המדוכה לדון אם זה בה"ב, ומה דעת הפוסקים, ראו את הקווים לאורם הצבור הולך, ראו עשרות אלפי יהודים שרואים כל מצווה (מנהג,מצוווה,חובה, דאו' דרבנן) כדבר אחד, ולא יודעים לחלק, ומבחינתם אח"כ לא יהיה הבדל בין שמירת שבת, לבין אכילת סופגניות בפסח.

    לענ"ד הצבור צריך לדעת את חומרות ודרגות הדברים, איני מצליח לראות במאמר זלזול, ולוּ הקטן ביותר בתוקף דברי חז"ל, אלא אדרבה אם נדע להיכן הם משתייכים, נוכל לדעת היכן להשקיע את מירב כוחותינו, ולפעול בע"ה להתקדמות ודביקות בה' יתברך.. ומי ייתן ונזכה להקפיד על קלה כבחמורה..

  8. אמיר שכטר

    יהונתן שלום וברכה

    לא צריך להיות גאון הדור בכדי להכיר את החילוקים בין דאורייתא לדרבנן ובין חובה לבין "עניין" , לא מדובר ברזא דרזין אלא בדברים הידועים לכל יהודי שמר מצוות

    כותב המאמר משה שטרן לא מגלה את אמריקה בנושא הזה ולעומת זאת הוא עושה דבר לא נכון בעליל והוא מצטט פוסקים חשובים באופן סלקטיבי ומגיע למסקנות נמהרות – בעוד הוא מצטט את הרמ"א שכותב שיש להקל בעת הצורך בתענית אסתר[=משמע יותר משאר הצומות] הרמ"א כותב שם בהמשך שאנשים בריאים לא יפרשו מן הציבור ויחליטו "להחליק" את הצום

    הכותב מאשים את כלל הרבנים כאילו יש להם חומר סודי השמור בכספת שמוסתר מעיני הציבור הרחב וזו האשמת שטות

    השו"ע שם מובאים דברי הרמ"א וערוה"ש אותם ספרים מהם מצטט משה שטרן הם ספרים המצויים בכל בית דתי כמעט ובכל בית כנסת מצוי והכל לומדים אותם ואותם פוסקים גם מבארים את ההשלכות ההלכתיות של היות תענית אסתר מנהג מאוחר יותר וזה גם המסר המועבר בידי הרבנים כיום

    אף רב לא משקר לתלמידיו וקהילתו שתענית אסתר היא מצווה מדאורייתא ומדרבנן ואין כאן איזה "קשר סודי" של "הרבנים"

    כך שהמאמר הזה עצבן בצדק גמור -נאמרו בו דברים נודעים שהוצגו כתגליות מדהימות והדברים הידועים הנ"ל עוותו לחלוטין וצוטטו חלקית וגובלים מאוד בגילוי פנים בתורה שלא כהלכה

    עכשיו הבנת מה כל כך עצבן במאמר הזה?

  9. הבעיה המרכזית במאמר שהוא נופל במה שהוא יוצא נגדו. במאמר הוא יוצא נגד הכריכה יחדיו של דאורייתא, דרבנן ומנהגים, חומרות ועוד (טענה שמצד עצמה אמת היא) אבל הוא כורך יחדיו דרבנן, מנהגים וחומרות כאילו הכל שווה באפי נפשא.

    מי שכורך יחדיו חומרת ר' זירא, מנהג הקטניות ותענית אסתר מלמד רק על עצמו, ועם כל הכבוד לד"ר דניאל רוזנק…

    (רק לדוג', הרש"ז אויערבך שלא ידוע בהחמרותיו הגדולות, ומן הסתם לא "נופל" מד"ר רוזנק, פסק "שפשוט הוא [!] שא"א להקל כלל אפילו במקום צער גדול" ומציין שזה אפילו במקום פו"ר ואפילו במקום של הוצאת אישה מבעלה! ראה מנחת שלמה ח"ב עמ' רס"ה.

    אמנם יש חולקים, כולל הרב קוק, שסובר שייתכן שזה קל מדרבנן ורק מנהג-ראה דעת כהן עמ' קפ"ט,

    אבל עדיין א"א להתייחס לזה כאילו זה סתם חומרא שניתקענו איתה ואנשים לא יודעים את ההבדל בין דאורייתא לחומרא בעלמא…).

    וזה חוץ משאר הטענות כלפיו, כמו ציטוט חלקי, התייחסות לזה כ"גילוי" המדהים (כמו הגילוי המדהים של דין פילגש…) וכו'.

    וחבל שכך משום שיש אמת בדברי הכותב, אם כי לא הייתי בוחר בדוגמה גרועה כמו תענית אסתר…

  10. אמיר שכטר

    נ.ה, על העניין שעורר ד"ר רוזנק על חומרת ר' זירא אפילו לא התייחסתי מרוב שנכתב ודובר על כך כל הרבה

    ובהחלט הדוגמה הזו רק הראתה את התסכול הלא ברור של הכותב על "הרבנים" ותו לא מידי

    על כל פנים לטענות של ד"ר רוזנק נכתבו כמה וכמה תשובות ממתנגדיו שמסבירות את הכשלים שבדבריו בעניין והמעוניין ימצא בגוגל את מבוקשו

    חבל מאוד שמאמרים כמו המאמר הזה כאן שמהווים עמארצות גמורה במסווה למדני מתפרסמים כאילו היו תגלית השנה אבל יש לציין שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה בבמה זו ,במה שאני ורבים אחרים נהנים לקרוא בה הרבה מאמרים אבל לפעמים יש בה פרסומים תמוהים

    כמו אותו מאמר על "ישיבת הדר" בניו יורק שהכותבת שם מתארת בית מדרש שלמעשה אין הבדל גדול אם בכלל בינו לבין דרכה של היהדות הקונסרבטיבית כאילו מדובר באיזה בית מדרש עם בשורה חדשה שלא שמענוה מעולם וכדאי לנו הקוראים להטות אליה אוזן ולשמוע אותה

  1. פינגבק: איך הפכו המנהגים לחובות דתיות (ומה רע בזה)? | moshestern

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: