מעשיות ישראליות | אמרי סדן

 לכאורה זהו קובץ סיפורים שבמרכזו אישה המתמודדת עם סביבתה הגברית. למעשה זהו תמהיל מיסטי ופסיכולוגי מורכב, שמפתח אפשרי להבנתו טמון בסיפורי ר' נחמן מברסלב

image_imprints_master

חותמות

חביבה פדיה

ידיעות ספרים, 2014, 190 עמ'

די לקרוא את "חותמות", ספרה החדש של חביבה פדיה, יש צורך במפתח או במקרא מפה. למי שינסה לקרוא אותו כ"יצירתה השנייה בפרוזה" (מתוך התיאור שבגב הספר) של ה"סופרת, משוררת, חוקרת הדת היהודית ומבקרת תרבות", צפויה אכזבה. ב"עדות", הקטע הפותח את הספר, מציגה פדיה את המוטיבציה להליך הכתיבה שלה: "בסיפורים האלה החנקתי את כאב העריפה של אשליית הזיקות בין הדברים ובין השמות". ניסוח שיש בו כדי להבטיח כי היצירה שמונחת לפני הקורא לא תספק בקלות את ציפיותיו הפרוזאיות, וייתכן שאף לא נועדה לעשות זאת. יתרה מכך, פדיה מתייחסת לכתיבתה שלה באנדרסטייטמנט פסימי, הרואה בסיפור עוגן המשמש אותה לצורך ההתמודדות עם גורל החיים המר: "הסיפורים רק ייתנו לי את פסק הזמן בין הבעתה מהאסון העתיד להתרחש ובין ההבנה שהאסון כבר התרחש".

ריאליזם ומיסטיקה

רוח עולמה העשיר של פדיה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במפעלה התרבותי והספרותי הענף, מרחפת מעל דפי הספר ולעתים נדמה שרעש נשיבתה מסיח את הדעת מהטקסט עצמו. רשימת הקרדיטים שבה בחרו עורכי הספר לתאר את סופרת "חותמות" מלמדת על עולמה הרוחני העשיר של פדיה: "מהאינטלקטואלים המשפיעים והבולטים בישראל, ראש בית המדרש אלישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן גוריון, מנהלת בית הספר לכתיבה יוצרת של הליקון, מלמדת קבלה, חסידות ומיסטיקה יהודית, אקטיביסטית בנושאי מזרחיות, שלום, סביבה אורבנית וזכויות בעלי חיים".

גם בספרה הקודם, "בעין החתול", נחשפו הקוראים למרחב שממנו הגיעה יצירתה של פדיה – העיר באר שבע, על אנשיה, מצוקותיה ושיגיונותיה הקסומים. גם קריאתה של יצירה זו, שבה נשזרו יחד ריאליזם קיצוני שמובע דרך עיני החיה לצד תפיסת עולם המבוססת על תורת הסוד היהודית, לא הייתה חוויה של קריאת פרוזה קלאסית. אלא שהעוגנים המציאותיים, הבאים לידי ביטוי גם בכריכת הספר – צילום של שוק בבאר שבע – אפשרו לקורא לצעוד עם פדיה גם כשהיא חשפה לפניו את מבטה הייחודי, הפנימי והעמוק על חיי היומיום.

ב"חותמות" מיטשטשים ההבדלים בין שני הקטבים שעליהם נעה יצירתה של פדיה – הריאליזם והמיסטיקה. בחלק מהסיפורים מוזכרים מקומות ממשיים: שוק מחנה יהודה בירושלים, רמת גן, בגדד, פאבים, מוסדות השכלה ישראליים והנגב. אולם מוצקותם מיטשטשת ונעלמת בתוך הרצף הסיפורי שבו מתערבבים פשט, דרש, רמז וסוד.

עטיפת הספר, פרט מתוך היצירה "כלה בלהבות" של מרב סודאי, מהווה סימן ראשון לסוג החוויה המצפה לקורא שייטול לידיו את "חותמות": ציור של אישה צעירה, כלה, שערה אסוף, וכל דמותה מטושטשת מאש, דם ודמעות שניגרות עליה ומתוכה. ואכן, נקודת המבט של מרבית הסיפורים בספר היא זו של אישה, המנסה להתמודד עם הסביבה הגברית שבה היא חיה, ועם שיגיונותיהם של הסב, האב, האהוב והילד שלצדם היא חיה, כשעל כולם מרחפת דמותו של הגבר העליון: הא־ל.

סוד כמוס הגנוז בתוך חפץ פיזי קטן. התערוכה "מלאכים ושדים" במוזיאון ארצות המקרא, ירושלים 2010  צילום: אי.אפ.פי

סוד כמוס הגנוז בתוך חפץ פיזי קטן. התערוכה "מלאכים ושדים" במוזיאון ארצות המקרא, ירושלים 2010 צילום: אי.אפ.פי

כתיבה נשית פסימית

כמפתח אפשרי ליצירה מורכבת שכזו ניתן להציע את "סיפורי מעשיות" של ר' נחמן מברסלב, שלו גם מוקדש הסיפור הלפני אחרון ב"חותמות", "מעשה מבת". סיפוריו של ר' נחמן, כמו ספרה של פדיה, לא מצייתים לחוקי הפרוזה. הערך העלילתי שבהם הוא שולי ביחס לתהודה הסימבולית, המיסטית והנפשית שניתן למצוא בין השורות. בדומה לאגדות העמים שמהן שאב השראה, מלאים סיפוריו הקצרים של ר' נחמן בדמויות ארכיטיפיות: מלך ומלכה, נסיך ונסיכה ושבעה קבצנים, הפועלות במרחב פנטסטי מעורפל.

כמו מדרש עתיק, גם סיפורי המעשיות משנים קדמוניות מצריכים לימוד ועיון מעמיקים כדי להצליח להיחשף למלוא השפעתו של הספקטרום הסימבולי והאלגורי הקיים בהם. בחלק ניכר מהסיפורים גוברת עוצמתו של הנמשל על המשל, בדמותם של "חורים" בעלילה, שמהווים גם "חור מנעול" לממד עמוק יותר. ביקורת ספרותית טהורה שהייתה בוחנת את יצירתו של ר' נחמן מברסלב לא הייתה מהללת את דיוקנו של האמן הצעיר מאוקראינה, ואולי משום כך חנויות הספרים מניחות את סיפוריו של ר' נחמן בעמודת ספרי ה"יהדות", ולא במדפי הפרוזה.

באופן דומה יש לגשת ל"חותמות", שמהווה מעין גרסה מודרנית וישראלית של סיפורי מעשיות. שישה עשר הקטעים שמהם מורכב ספרה של פדיה הם תמהיל של כתיבה נשית, אוטוביוגרפית, פסימית, מיסטית ופסיכולוגית. כדי לצלוח את המסע בין כריכה לכריכה צריך הקורא ללכת בעקבותיה של פדיה, ולנוע תמידית בתווך שבין המקור לבין ההשתקפויות שלו, ובשפה ברורה יותר, בתווך שבין התודעה השוכנת בדפי הספר לבין ההתרחשויות העלילתיות שבו. כל ניסיון לאחוז את הספר בקצהו האחד נידון לכישלון, כיוון שלספר אין נקודת עוגן ברורה, והוא נע ברצוא ושוב בין המעורפל לממשי.

כדי להמחיש את האופן שבו בנויים הסיפורים ב"חותמות" ניתן להתבונן בפתיחות לחלק מהסיפורים. המחקר כבר עמד על חשיבות משפטי הפתיחה התמציתיים בסיפוריו של עגנון, שמצליח להכניס את הקורא לליבה של התרחשות סוערת באמצעות שימוש במילים בודדות בלבד. באותו אופן מעניין לעמוד על השימוש שעושה פדיה בגוף שלישי בפתיחות של מרבית מהסיפורים, אמצעי פואטי שיוצר תחושת היכרות מיידית בין הקורא לבין "הוא" נעלם ונסתר.

הנה מספר דוגמאות: "היא רצה ורצה, נכנסה לתוך תמונות חייה שבאות לקראתה במהופך" ("אהבה עד כלות"); "הם עמדו שעונים מעט על המעקה והשתהו לרגע מהפעלת הבובות האחוזות בחוטים" ("המפעילים"); "הוא מת ביום השלג הגדול" ("איש תם"); "כשהכירו הייתה אצל האותיות והוא אצל החיות" ("איש החיות"); "היא לא עמדה עוד בחוסר האהבה שלו" ("הרוצחת"). כתיבה שכזו משרה אווירה של פמיליאריות לצד שימור תחושת מסתורין, הנובעת גם מנוכחותו של אחד מגיבורי הספר – אלוהים.

סוד כמוס בקמע

מי שנחשף בעבר לכתיבתה של פדיה, ובייחוד למסות הרבות שפרסמה ולספרי המחקר שלה, לא יופתע מהשותפות המורכבת והאינטימית של הא־ל בקובץ הסיפורים "חותמות". שמו של הספר, מונח המופיע גם בספרות הסוד והמדרש, מאיר את תהליך הכתיבה של פדיה: "אנו כותבים כי אנו נכתבים. יש יד שמריצה אותנו בתזזית על פני הדף, אנחנו קולמוס בעל שתי רגליים וידיים וראש קטן. והדיו זורם… טלטלות אוחזות בבני אדם באמצע החיים בגלל התהפכות החותם".

מלאכת הכתיבה מוצגת כפעולה דטרמיניסטית, שבה האדם משמש עט הנוצה של דחף קמאי שמניע אותו. הסופר, וגיבורי עלילתו, הם רק החותם של אותו כוח עליון; רובוטים המהווים את השלב האחרון במגעו של היוצר האידאי עם המציאות. תיאורים ארס־פואטיים אלו קשורים גם לאחת הדמויות הגבריות המופיעה בספר – הסב. כבת לשושלת מקובלים וכחוקרת קבלה פדיה מכירה היטב את הפרקטיקה המאגית של הענקת קמעות, ורואה בה ביטוי נוסף לתחושת "החותם", סוד כמוס הגנוז בתוך חפץ פיזי קטן.

בסיפור אחר מופיע הקמע כחפץ בעל מטען נוסטלגי רגשי, המשמש להעצמת הפער בין דמות ה"אהוב" ל"אהובה". במקרה זה תחושת האותנטיות של הפריט הקטן שעונדת האישה בסיפור היא סמל לעליונותה של האישה, מבחינה רגשית ואונטולוגית, על פני נחיתותו הנפשית של הגבר, המוצג לעתים בגוונים מיזוגניים וכאטום בכל הנוגע למערכות יחסים.

"חותמות" אינו ספר קל לקריאה. צריך לגשת אליו בהלך הרוח הנכון, בסבלנות ובפתיחות. מי שיבחר להיכנס לתוך עולמה העשיר של פדיה ימצא, לצד ההיחשפות לעולם הפרוזה הייחודי שבנתה, גם משפטים יפהפיים בעלי ערך פסוקי ופתגמי, פניני חוכמה של אחת היוצרות המעניינות ביותר בישראל כיום. בחלקם ניתן למצוא תובנות מרתקות על הקשר בין היצירה, היוצרת, יוצר העולם והחיים עצמם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בפברואר 2015,ב-ביקורת ספרים, גיליון תצוה תשע"ה - 916, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: