ללא מילים | אביבה זרקה

סיפור אהבה שקט נרקם בין צעירים איטלקים בימי מוסוליני. תחקיר מעמיק בוזבז על רומן שהרקע ההיסטורי שלו מתגלה כמיותר

973679גן המכתבים

אליסון ריצ'מן

מאנגלית: ניצה פלד

פן וידיעות ספרים, 2014, 381 עמ'

ריצ'מן, אמריקנית צעירה המוצגת בכריכת הספר כסופרת של רבי מכר שספריה נמכרים בכל העולם, טוותה רומן על צ'לנית צעירה ומוכשרת בשם אלודי ורופא צעיר בשם אנג'לו. הימים הם ימי הדיקטטורה הפשיסטית של מוסוליני, שחובר בזמן מלחמת העולם השנייה להיטלר ולכוחות הרוע. אלודי מצטרפת למחתרת האיטלקית, ובתחילה נתונה אהבתה למוכר ספרים צעיר בשם מרקו, הנושא במחתרת תפקיד מרכזי. היא מסייעת לו בהעברת מסרים סודיים המוצפנים בתווים. באותו הזמן מגויס אנג'לו לשירות צבאי בחבש כרופא צבאי. ביבשת הרחוקה הוא מקבל את הבשורה המרה על מות אשתו הצעירה דאליה בעת שכרעה ללדת את תינוקם המשותף.

דרכיהם של אלודי ואנג'לו מצטלבות ברומן כאשר אלודי, שאיבדה את אהבתה הראשונה, נמלטת מהפשיסטים התרים אחריה ומוצאת מחסה בכפר הולדתו של אנג'לו. שם, בחוף המקומי שאליו מגיעה סירתה, הוא מציל אותה מידיהם של חיילים גרמנים המפטרלים במקום. השניים מתאהבים זה בזו, ובאהבתם מוצאים נחמה על האובדן שחוו.

הצד הפנימי

כל זה יכול היה להיות טוב ויפה לולא התחקיר המעמיק שריצ'מן ביצעה, שמלמד על יומרותיה לכתוב רומן היסטורי ולא רומן רומנטי. באחרית הדבר לרומן היא מפרטת בהרחבה על הפעולות שביצעה במסגרת התחקיר: נסיעה לאיטליה, נבירה בארכיונים מקומיים, ראיונות עם מוסיקאים ועם צאצאים של אנשי המחתרת האיטלקית ועוד. כולן מצביעות על רצון להטמיע את עלילת הרומן בזמן ההיסטורי הייחודי לאיטליה של מלחמת העולם השנייה.

הנה כמה אפשרויות שיכלו לעמוד לנגד עיניה: לכתוב על זמן היסטורי שבו עבר מפואר מצוי בעימות עם הווה מדכא המטיל עליו צל כבד, או על זמן היסטורי שבו היופי מצוי בחיכוך מתמיד ובלתי נפסק עם ברוטליות ורוע. ועל תפיסות מעין אלו של זמן כבר כתבה אלזה מורנטה רומן גדול, "אלה תולדות".

כותב רומן היסטורי אמור להציג את "הצד הפנימי" – מושג בחקר ההיסטוריה והוראתה המתאר מה שחשה וחשבה דמות היסטורית במהלך אירוע היסטורי שבמרכזו היא עמדה. לצורך כך הוא או היא נדרשים להשלים פערי מידע ולנסות להיכנס למוחה. ובמובן זה לספר סיפור, סיפור היסטורי על אודות קורותיה האפשריים, שנסמך גם על הדמיון.

אבל תנאי אחד צריך שיישמר: שבהצגת תמונת עולמה הבדיוני ככל שיהיה של הדמות תהיה התייחסות ל"צייטגייסט", לרוח הזמן – לנפתולי הדמות וקורותיה בזמן ההיסטורי המסוים שבו פעלה. זה הדבר המעניק לרומן ההיסטורי את שמו ואת אמינותו.

באתגר הזה כבר עמדו בעבר רומנים היסטוריים ידועים, אך למרבה הצער לא "גן המכתבים" של אליסון ריצ'מן. כי אם "זיכרונות אדריאנוס" נכנס למוחו של אדריאנוס, שליט מורכב בקיסרות עתיקה הגדלה לממדי ענק, שמוצא מפלט בכל ההמולה הזאת באהבה לנער; ואם "אני קלאודיוס" שטח את יומניו של שוטה הקיסרות הזאת כביכול, שדווקא הוא מצליח לתאר את ימי הטרור הרצחניים של קיסריה; ואם "לבד בברלין" שרטט דיוקן מבעית ומיקרוקוסמי של דיירי בית דירות בברלין המנסים לשמור על צלם אנוש בימי האימה הנאצית, הרי ש"גן המכתבים" בוחר מנגד בזכות שלא לחפור – לא לתאר מחשבות ותודעה, אלא סף תודעה. ובעיקר להתעלם מהאופן שבו הזמן ההיסטורי של עלילתו אמור היה לעצב את רוח הרומן.

עם שתיקות לא בונים רומן היסטורי. זוג באיטליה צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

עם שתיקות לא בונים רומן היסטורי. זוג באיטליה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

גן השתיקות

הבעיה המרכזית היא שריצ'מן לא כתבה בסופו של דבר על זמן היסטורי, אלא על שתיקות. וגם על היעד הזה היא כותבת באחרית הרומן, ופחות או יותר באלו המילים: לחקור כיצד אוהבים מתקשרים ביניהם ללא מילים. כיצד אצה רצה ביניהם רכבת הרים של משמעויות, כשעל גבה מטען כבד של מסרים שמועברים דרך מחוות, תנועות ידיים ומבטים המשתהים זה בעיני זו ושיש לפענח. ובקיצור, דרך תקשורת לא מילולית.

אך עם מוקד תמטי כזה לא בונים רומן משמעותי. כי כמה כבר אפשר לשתוק. לא ברור על מה, מעבר לשתיקותיו, נסב הרומן הזה, שחסרונו של מחבר משתמע ניכר בו, ושאולי יכול היה לומר לנו משהו דרכן על ראשיתה של אהבה בין שני אנשים. ואולי חשוב יותר, עם זה לא בונים רומן היסטורי. כי תקשורת בלתי מילולית בין שני אוהבים יכולה להתרחש בכל מקום ואתר, ואין נפקא מינה אם תתרחש באיטליה של ימי מלחמת העולם השנייה או בכל מקום אחר.

וכך, למרות ש"גן המכתבים" מכיל בתוכו תיאורים מקסימים של ראשיתה של אהבה, שכל רומנטיקן יאהב להיזכר בהם, ולמרות שהוא משלב בתוכו פריטי חובה היסטוריים כמו "חולצות שחורות" וונציה לצד פסטה, פורטופינו, לימונצ'לו ועוד, הוא אחרי הכול תיאור ספרותי גדוש של ההתלבטות הזוגית הנצחית בשאלה אוהב־לא־אוהב ולא מסע במנהרת זמן.

הדבר מסביר את המציאות הרגשית הדחוסה המוצגת ברומן. את ריבויים של תיאורים כמו: אלודי מצטמררת, אלודי פוערת את פיה, אלודי מפחדת, אלודי מנגנת בעוצמה. או משפט כמו "גם הוא כמוה דיבר מעט מאוד […] ראשו לא היה שקט. עוצמת רגשותיו הייתה רבה מדי" (עמ' 29־30). שלא לדבר על סצנות פתטיות ומופרכות למדי, שבהן למשל אוהבים מכסים את קירות חדרי השינה במכתבי אהבה – עניין שהעניק לרומן את שמו. כי ככה זה כשחושבים שהורמון האהבה מסרס כליל את יכולתם של אוהבים לחשוב ולהפעיל בקרה עצמית. וככה זה ברומן שאין בו זכר לקיומו של מחבר שיכול היה לרדת לעומקם של רגשות אלו, להבינם או לעמתם עם המציאות, גם זו ההיסטורית, ולא רק להתבונן בהם בעיניים מצועפות ובשתיקה ספרותית המאפיינת אף אותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בפברואר 2015,ב-ביקורת ספרים, גיליון תצוה תשע"ה - 916, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: