אני רופאה 
ללא גבולות | אורין מוריס

אורלי קסטל־בלום מוציאה ספר שעוסק בתולדות משפחתה המצרית. בשיחה על שורשים מזרחיים, פערים חברתיים והנצחה, היא מספרת על טראומות ילדות, על ההכרעה להיות סופרת ועל סיפור הבגידה של הקיבוץ בעולי יציאת מצרים החדשה

אני פוגש את הסופרת ברחוב די סואן בתל אביב. היא במרחק כמה עשרות מטרים ממני עדיין. מי שמתקרבת אליי עכשיו היא לא פחות ממחוללת ההפיכה הגדולה האחרונה בפרוזה העברית. תרומתה של קסטל-בלום למה שמוגדר ונתפס כסיפור שווה למהפכה שחולל זך בשירת שנות השישים. אלא שקסטל־בלום עשתה זאת ללא קבוצת תמיכה ויצירה מובהקת, אלא פשוט בפרץ גאונות שנמשך כעשור שבו חיברה שמונה ספרים, ושבתומו השתנה עולם הספרות העברית ללא הכר.

לטעמי אין כותבת מרכזית ממנה בספרות העברית היום, אלא שגם אין שולית ממנה. כי מתקפתה של קסטל־בלום הייתה מתקפה של השוליים על המרכז. בינתיים, בעשור האחרון, נדמה שאותו מרכז שוב התייצב, וקו שבר נוסף פקד את הזירה – זרם השירה המזרחית. בספרה האחרון, שלרגל צאתו לאור אנחנו נפגשים, עושה קסטל־בלום מעין איחוי שבין מהפכת "השפה הרזה", כפי שכונתה פרוזת שנות התשעים, לבין מרד השירה המזרחית הגאה.

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

מי את, האזרחית אורלי קסטל־בלום?

“נולדתי בתל אביב, התחתנתי בגיל 25, ואז גם ילדתי את בתי הראשונה. את בני בגיל 32. בגיל 38 התגרשתי. ולמעשה, אני גרושה כבר יותר שנים מאשר הייתי נשואה. עד לא מזמן גרתי בפרברים, ועכשיו בשאול המלך. מקום הומה. לא יכולה לפתוח את החלון. כשעובר אוטובוס מתחת, הבית קופץ“.

ולגבי הסופרת

"את הספר הראשון שלי, 'לא רחוק ממרכז העיר', הוצאתי בעם עובד ב־1987. מסרתי אותו לתחרות של כתבי יד, והסתבר שהגיעו בדיוק שבעים כאלה, והוא היה האחרון, מספר 70. חיים פסח 'גילה' את כתב היד, אלא שהוא עזב את ההוצאה, והספר יצא בעריכת אילנה המרמן. גרנו אז בבת ים. וכמו באגדה, חיים מצא מספר טלפון של המשפחה, ושאל איך אפשר למצוא את המחברת. אז לא היו פלאפונים, ולא היה טלפון קווי בדירה בבת ים. אז אמא שלי התקשרה לשכנים והם עדכנו אותי, ואני חזרתי אליו מציבורי. הכול נעשה באסימונים. הוא שאל אותי אם נתתי לעוד הוצאה, וביקש שלא אעביר לאחרים. זה היה שלושה ימים אחרי שמסרתי את כתב־היד".

כשהתיישבת לכתוב את הספר הראשון, הייתה לך איזו מחשבה איפה הוא עומד ביחס לספרות המקומית?

“עשיתי את זה כאילו ‘מנגד‘. מנגד של הסופרים המכובדים. בתור סופרת צעירה חשבתי שהספרים של הסופרים האלה מלאי מליצות, ושהמילים שלהם לא ממש נדבקות על הדף. הם נראו לי מעט לא אמינים, אולי לא מספרים את הסיפור האמיתי. השפה שאני כתבתי בה הייתה שפה רגילה. שפה שמדברים. נורא ניסו לשכנע אותי להרים את השפה. אבל בסוף נמאס להם, ואמרו לי תעשי מה שאת רוצה. את המשפט הראשון כתבתי יומיים לפני מותו של אבי. ואחרי המוות, הרגשתי שעף לי הגג. הבסיס, הקירות. אז אמרתי לעצמי, ‘עכשיו ברצינות‘. גדי, בעלי, נתן לי מחברת ואמר תתחילי לכתוב. והתחלתי בשבעה שלא הייתה, כי היה חג סוכות. כתבתי בכתב יד, זה מה שעשה את זה. בעט בצבע ירוק, כמו ילדה, על דף שורות. דפים כאלה מצטברים. מרשרשים“.

ואיך התקבל הספר?

“התקבלות פנומנלית. היו כאלה שקרעו אותו לגזרים. אמרו קורה פה משהו חדש. חלק אמרו שזה ‘שפה רזה‘ ואני נורא נעלבתי. חלק אמרו ‘דלות החומר‘, ואני גם נורא נעלבתי. שאלו איפה הצופה לבית ישראל? כי אני רציתי לכתוב ספרות אישית, בניגוד לאלה שכתבו כל הזמן עם הפאתוס המדיני. רציתי להשתמש רק במילים שאני מבינה אותן ממש.

“אני זוכרת שראיתי תכנית עם ז‘אק ברל, והוא אמר שיש מילים שחור לבן, ויש מילים שהוא רואה אותן בצבע, אז אני רציתי להשתמש רק במילים שאני רואה בצבע, אם ללכת עם הדימוי הזה. הוא משך המון אש גם, הספר הזה. כרגיל בספר הבא, ‘סביבה עוינת‘, כבר די חיפשו אותי. למשל, הייתה כותרת לביקורת ‘די רחוק ממרכז העיר‘. האמת היא שחיים פסח הוא שהמציא את השם הזה לספר השני. כי הוא שאל אותי איך קוראים לו, ואני אמרתי, ‘אני לא יכולה לענות, אני בסביבה עוינת‘, כי הייתי בעבודה. והוא אמר, זה השם. זה השם של הספר“.

נכון יהיה לומר ש"דולי סיטי" היה השיא של תקופת הכתיבה המוקדמת שלך?

“כן. זה די רדף אותי, שנים. המשכתי עם חיים פסח לעבוד עד הספר הזה, שהיה הרביעי שלי. כל הספרים האלה, הראשונים, הם כולם עסקו במרחב. וגם השמות שלהם כאלה. ‘היכן אני נמצאת‘, היה השלישי. ידעתי שאני עדיין לא מסוגלת לכתוב על הזמן, אז אכתוב על המקום, הסביבה, המרחב. וכשאהיה בת ארבעים אכתוב רומן כמו שצריך. אכתוב על הזמן. אני חושבת שעשיתי את זה. עמדתי בהחלטה הזאת. זה לקח לי המון זמן. ואמרו עליי כאלה דברים קשים. אמרו ‘נגמר לה הסוס‘. ‘דולי סיטי‘ הטיל עלי צל. אפילו עם הספר החדש. לא מזמן מישהי אמרה לי: זה ספר יפה, אבל לא ‘דולי סיטי‘. אלה היו שנים קשות. כי זה באמת היה שיא של התקופה ההיא. אבל עם ‘חיי חורף‘ נכנסתי לתקופה אחרת. יש מי שקרא לזה ‘אורלי קסטל־בלום המאוחרת‘. אני בסדר עם האמירה הזו“.

לא מקופחת

אנחנו מגיעים לתקופה החדשה שלך, עם הספר הזה שבו בפעם הראשונה את עוסקת באופן מובהק וגלוי גם במזרחיות שלך. את מרגישה שזה שטף מבפנים, או שהאקלים של השיח המזרחי פתאום מצא אותך?

“אני אגיד לך, בשנת 96‘, נדמה לי, זכיתי בפרס על מפעל חיים בבר־אילן. נכנסתי כמובן אחרי זה למשבר, בגיל 36 לקבל פרס על מפעל חיים? היו לי אחר כך שלוש שנים של בלוק, כי חשבתי שעשיתי כבר הכול. אחד הנואמים שם נתן איזה נאום על חשיבות הפרס, ואז הוא פנה ואמר: “אורלי, חזרי אל השורשים הספרדיים שלך“. זה היה נורא מצחיק אז. קיבלתי את זה כמשהו תלוש, אבל זה הדהד לי כל השנים. אבל יותר מזה, זו ההזדקנות, ההתבגרות. של האמא, של הדודים. וכל מיני מיתות שהיו במשפחה. אולי הכי כואב היה זה של בת דודתי הקרובה, מי שנקראת בספר ‘הבת היחידה‘. וגם הדוד שלי ויטה, אבא של ‘הבת היחידה‘, שהוא היחיד ברומן שקראתי לו בשם האמיתי. אבל לפני שהוא נפטר כבר עליתי על העניין הזה שאני צריכה לכתוב על זה ספר. ובאמת תחקרתי אותו כהוגן על הגרעין המצרי שעלה יחד לקיבוץ“.

צריך להסביר למי שטרם קראו שהספר מציג סאגה משפחתית המערבת עובדות, בדיון והגזמות, ואת סיפורו של "הגרעין המצרי". משפחה שיש לה שורשים מצריים הן מימי גירוש ספרד והן מימים קדמונים, כנצר לבית־האב היחיד שלא מסופר עליו בתולדות ישראל – אלה שסירבו למשה רבנו ונשארו במצרים. בשנות החמישים העלה השומר הצעיר את בני המשפחה ממצרים. הם היו מאנשי הגרעין המצרי, שנקלט בקיבוץ עין שמר ועד מהרה גורש משם בעוון סטליניזם.

אז בעצם התעוררת לכתוב עליהם לפני שהם לגמרי נעלמים?

“כן, רציתי להנציח. הייתה שם קהילה של 70 אלף יהודי מצרים, היום יש שם ארבעה, או אולי שבעה. אין להם מניין אפילו. כשהם רוצים לעשות תפילה, הם צריכים להביא יהודים ממרוקו. וגם נסעתי למצרים. זה היה ביקור מאוד חשוב בשבילי. ראיתי מאיפה הם באו בעצם. כמה זה ממשי. כל הזמן זה היה כמו איזו אגדה. הדודה שלי, למשל, גרה על כיכר תחריר. צלצלתי אליה והיא אמרה לי, תסתכלי על בניין זה וזה, ואני מרימה את הראש, מסתכלת. שם גרנו, היא אומרת“.

מאיפה באה התפיסה כאילו המצרים הם שונים משאר המזרחים ואיפה את בעניין?

“מהאשכנזים. אבל אמא שלי תמיד התגאתה בזה שפונים אליה ביידיש, ושהיא נהנית לענות בערבית. בשוק הכרמל, למשל, היא הייתה מדברת ערבית עם הרוכלים. אז היא הייתה חוזרת באמת לילדוּת שלה במצרים. היא בעצם ברחה ממצרים. היא ממש נכחה בסצנה שבה הוטלה אבן גדולה על חבורת יהודים ומישהו נהרג. היא פשוט לקחה את הרגליים וברחה, לפני המהפכה של נאצר. היה גם איזה מקרה שכל הרחוב רץ לבית שלהם כדי לטבוח בהם, והשכנה מלמטה הצילה אותם. רצו לפרוע בהם. היא היחידה מחמישה אחים ואחיות שהגיעה לישראל. כל השאר היגרו לצרפת וגם התבוללו שם.

“אני לא הולכת עם המזרחיות כדגל ולא הרגשתי בכלל מקופחת. חונכתי גם לא ללכת עם זה. חלק מזה זה הציונות, כלומר, להיטמע. זה גם מה שעשו ההורים, כמה שהם יכלו. זה מה שעשו כל חברי הגרעין המצרי, שרובם דרך אגב קבורים בקיבוץ עינת, אתיאיסטים גאים כאלה. ההורים שלי ידעו יפה לחמוק מזה בזה שישבו בנורדאו. דוד שלי ישב ביהודה המכבי. כל הסביבה הייתה סביבה אשכנזית. האוכל שלהם היה שונה. לנו היו המאכלים האלה, המצריים. אבא שלי היה מבשל בבית. הוא הביא הביתה את הממולאים“.

"הייתה במצרים קהילה של 70 אלף יהודים, היום יש שם ארבעה, אולי שבעה". 
בית הכנסת "שער השמיים" בקהיר, 2007 צילום: אי.אפ.פי

"הייתה במצרים קהילה של 70 אלף יהודים, היום יש שם ארבעה, אולי שבעה". 
בית הכנסת "שער השמיים" בקהיר, 2007
צילום: אי.אפ.פי

להשתלט על העברית

הייתה לך ילדות טובה?

“כן, כן, ילדות נהדרת. ההורים נתנו ביטחון אולטימטיבי. חוויתי את האופוריה של מלחמת ששת הימים. נסענו לירושלים בפיאט 600 עם החבר‘ה מהגרעין. זה היה ההיילייט של הפליטים מהגרעין, הנסיעות האלה לירושלים. וגם נסענו לעזה, אבא שלי כל כך רצה לנסוע לעזה כדי לדבר את הערבית שלו וקנינו סלים כאלה גדולים מנצרים. אבל אני לא הייתי בת טובה כל כך. לא הייתי משתתפת. לא הסכמתי לנסוע לירושלים לאף טיול. כל הזמן הרגשתי איתם איזו בדלנות וניסיתי להסית את אחותי נגד ההורים, אבל לא כל כך הצלחתי. היא השתגעה על הקניות במזרח ירושלים“.

חייב להגיד לך שיש איזו חוסר הלימה בין מה שאת מספרת לי לבין מה שמשתמע מתיאורי הילדות שבספר. את מספרת על ביטחון, אבל בספר דווקא מורגש חוסר קואורדינציה פנימית, וחוסר שייכות גם מבחוץ.

“תראה, הדברים האלה הם באמת לא חד־משמעיים. האופי שלי לא התאים. האופי שלי לא היה בסדר. ילדה מתנגדת, מתמרדת, עצובה. את כל הצילומים המשפחתיים הייתי הורסת בבכי. הרגשתי שיש בעייתיות, שאין חפיפה. ההורים דיברו איתי צרפתית עד גיל שלוש. רק צרפתית. וכשבאתי לגן חטפתי שוק גדול מאוד. והמטפלת התעללה בי. הייתי כבר שונה מאוד. לא ידעתי עברית, אפילו שנולדתי בישראל. וכשהלכתי לגן הבנתי פתאום שאני לא קשורה. אמא שלי הוציאה אותי משם אחרי שסיפרתי לה שמרביצים לי. אני זוכרת את המטרה הזאת שהגדרתי לעצמי: להשתלט על העברית. להגיע לספציאליטה. אני חושבת שזה סוד כל הספרות שלי: להשתלט על העברית“.

נדמה שזה הצליח לך לא רע.

“אני זוכרת שבכיתה ד‘, הייתה בבית ספר א“ד גורדון הכתבה. וכל הישראלים, הצברים (גם אני צברית), כולם טעו במילה “צוואר“, ואני לא. ואז אמרתי, הנה, גמרתי את השתלטות. כמובן לא במונחים כאלה מדויקים, אבל אמרתי את זה בגיל עשר, אחת־עשרה. וגם אמרתי לעצמי כשבדיוק מלאו לי עשר שנים: ‘הסתיים העשור הראשון של חיי‘. זה לא משפט שילדה אומרת. שכבר מתגעגעת אל דברים מגיל ארבע, חמש. מבינה את החלופיות, הארעיות. זה עשה אותי מאוד עצובה. עצובה ורזה, אנורקטית כזאת, וככה גם נלחמתי בהורים על האוכל. הבעתי איזה כעס כלפיהם, מסכנים. עשו כל מה שיכולים“.

ואיך את היום? הרי יש משהו חינני כזה, של פיזור נפש, אבל לצד זה יש גם משהו פחות חמוד, התמודדות רצינית יותר. את סובלת היום מדיכאון?

“דיכאון ליווה אותי הרבה זמן. ‘רק האבק ליווה אותי‘, כפי שכתבה דליה רביקוביץ‘. הזדהיתי עם השירים שלה בגיל העשרה. זה היה בשבילי כאילו אני כותבת. אני אגיד לך מה, היום אני כבר לא סובלת. לא נאבקת, אבל לפעמים יש לי דמעות. כאילו באופן טבעי, חלק מההוויה שלי זה שיורדות לי דמעות לפעמים. או שאני רועדת. ואז אני שותה עוד איזה קפה. משום מה, זה איכשהו מרגיע אותי. אבל אין לי שום משאלת מוות. אני מאוד רוצה לחיות“.

מהספר הזה, שמלא עוולות ועלבונות, עולה תחושה של אדם פגוע. כמה זה מדויק?

“תראה, זה לא שהיה איזה פיצוץ איום בחיים. אבל כבר בגילי יש כמה דברים שאתה יכול להגיד איפה לא הצלחת. אנשים יש להם אהבה. הם חיים בתוך מערכת מתקתקת. עבודה. כל זה לא קיים אצלי. אין עבודה. עבודה זה בראש. אני קמה והולכת מהמיטה אל השולחן. זה כאילו תוצר של פגיעה. הספרות זה הבריחה שלי מהיומיום. הדא והא. ביום שהייתי כותבת, הייתי מרגישה שיש לי זכות לא לעשות כלום.

“היום אני לא זוכרת למה כשהייתי בת עשרים הלכתי ללמוד קולנוע. זאת תעלומה. כי הייתי במסלול לרפואה. למדתי ביולוגיה, כימיה, אהבתי נורא צמחים וחיות, מדע. אבא שלי חלם שאהיה רופאה. פה יש לי תסביך מאוד קשה. עד היום אני אומרת ‘חבל שאני לא רופאה‘ מכל מיני סיבות. אם הייתי רופאה לא הייתה לי בעיה של משמעות החיים. גם לא הייתה לי בעיה של עבודה. וגם לא הייתה לי בעיה מוסרית, כי הייתי מצילה אנשים. במקום זה אני עוסקת במשהו מאוד מופשט. למרות שיש בזה אלמנט גם תרפויטי כלפיי וגם משהו מנחם לקורא. אני חושבת שגם בספר הזה יש משהו מנחם“.

התחושה שלי שתביעת העלבון היא ממש העיקרון המאחד של הספר הזה. ממי את תובעת את עלבונך, ועל מה?

“מהחברים בכיתה. מבני המחזור. מגימנסיה הרצליה. מכל המפקדים בצה“ל שהתייחסו אליי כמו זבל. שלא ראו כמה אני טובה, גם ערכית וגם מוצלחת מבחינה שכלית. המורים אולי ראו, פה ושם, נצנוצים.

“אה, הנה טראומה. בכיתה ד‘ היה יום התלמיד. בוחרים שני ילדים מן הכיתה שהם יהיו המורים באותו יום. זה נורא חשוב. המורה שאלה מי מהילדים רוצה להיות מורה, והצביעה בתה של השדרית ב‘גל הקל‘, כך זה נקרא, רשת ב‘. וגם בתה של השופטת המחוזית הידועה. אז הצביעה נ‘ והצביעה מ‘, והצביעה גם אני, א‘, בתם של הפקידים מהבנק ומאל־על. והמורה עשתה לי ככה (הסופרת א‘ מנופפת ידה בתנועה של ביטול). ואני לא אשכח לה את זה. כל החיים השתנו מהרגע הזה. ואמרתי לעצמי, מה הולך פה? למה היא עושה לי ככה, ולבת השדרית ולבת השופטת היא מציעה להיות מורים, שזה הדבר הכי נחשב שהציעו באותם ימים. למה היא מבטלת אותי ככה? אז אמרתי לעצמי, צריך להיות פה בת של מישהו בשביל שיתייחסו אליך בחברה הזאת. וזה גם עוד דבר שדרבן אותי להיות משהו ומישהו בשביל הילדים שלי. אבל מה, הם לא שמים על זה. זה לא עובד יותר ככה. היום הם מתנערים ממני. רצה הגורל שהם אפילו מתביישים בזה, קצת“.

מתקהלים בכיכר תחריר, 2011 צילום: Jonathan Rashad

מתקהלים בכיכר תחריר, 2011
צילום: Jonathan Rashad

הוכחה שאני טובה

בשביל ספר אוטוביוגרפי, יש כאן פער עצום. לא מסופר כאן איך הופך אדם להיות סופר. מלבד הסיפור על רועת החזירים, שממוקם הרחק מאוד בזמן ומרחב. המרחק הזה היה הכרחי לך?

“קודם כול אתה מחדש לי. אבל זה נכון. התפקיד שמגלמת רועת החזירים ביחס למשפחתה קשור לתפקיד שלי כסופרת. אבל לא ידעתי שזה מה שאני עושה, כלומר כל זה לא היה לגמרי מודע. לקח לי שנתיים רק להגיע לסוף הזה. כמה התמזמזתי עם החזירים האלה. מה לא עשיתי בדרך. למדתי על גירוש ספרד. קראתי ספרים על האנוסים. על גידול חזירים, והחזיר האיברי בפרט. איך שהבנתי שהגיבורה שלי בסיפור הזה היא רועת חזירים, הרגשתי נכונות. איך המצאתי את זה? טוב, זאת ההתגלות. ‘הסופרת כרועת חזירים‘.

“לקח לי המון זמן לסיים את הספר הזה. ארבע שנים עבדתי עליו. וכמו איזה בלש שמנסה לפתור מה שפעם קראו תעלומה, ניסיתי לארגן את הפרקים על מין לוח כזה, שאפשר לשנות עליו את הסדר. וידעתי כל הזמן שהמפתח נמצא בסיפור אחד. ברועת החזירים. זו, שמגִנה באמצעות הטומאה על הכשרים. וכמה שברתי על זה את הראש. לא ידעתי למצוא לזה סוף. והעורך, מנחם פרי, הוא עזר לי לחלץ את זה“.

אולי אסביר בכמה מילים. הסיפור “שנת החזיר“, שהוא סיפור מפתח של הקובץ הזה, ובכלל מציע מפתח פרשני לגוף היצירה של קסטל־בלום, עוסק בגירוש ספרד. ובמשפחה יהודית שמנסה להקדים ולברוח, אך מוסרת לבסוף את בתם לכנסייה. זו מתגלגלת כאסופית ונטבלת לנצרות כמה פעמים, עד שהיא שבה בחזרה אל אדמות משפחתה. היא מגנה על משפחתה מעצם עיסוקה בגידול חזירים, דבר שמרחיק מעליהם את אימת האינקוויזיטורים ואת חשדנותם כלפי משפחות המומרים. אני לא יכול שלא לקרוא את זה ככתב הגנה של הסופרת שמנסה להוכיח למשפחתה שהיא בת טובה. שאינה רק פגע רע ובעיה, אלא שהיא עדיין נאמנה עד כלות.

“בנעוריי, כשלמדנו על גירוש ספרד והאינקוויזיציה, זה נראה לי גדול למות על קידוש השם. אפילו שגדלתי בבית ספר סוציאליסטי וחילוני, זה נראה לי גדול לא להסכים להמיר את הדת, להישאר יהודי למרות כל הסביבה. למרות שזה חיים או מוות. זה נטבע בי עוד אז. וזה יצא בסיפור הזה. כי בסך הכול הרועה מתה על קידוש השם. היא שמרה ולא נכנסה לבתי קברות עם חזירים.

“אני מנסה להגיד שאני נאמנה אמיתית להורים. שאני בת טובה מאוד. אם כך אתה מתרגם את זה, בפשטות הזאת. שעשיתי טוב, שאני עושה טוב, שאני סופרת, שלא יזלזלו בי. אמנם אני לא מרוויחה מיליונים ואפילו משכורת אין לי. אבל אני עושה פה משהו חשוב עבורכם. אני גם מצילה את עצמי, כי אם לא הייתי סופרת לא יודעת אם היו לי חיים ארוכים. אם הייתי עובדת בבנק או נאלצת להתחכך יותר מדי עם אנשים, הדיכאון הכבד היה משתלט עליי. יש כזה ספר של תורנטון ויילדר, ספר שאני מעריצה, והוא אומר שם משפט שאני מדקלמת לעצמי: ‘כשהייתה יוצאת מהבית, היא הייתה עושה זאת כדי ללקט את הגיחוך שבחברה‘. אז גם אני יוצאת כדי ללקט את הגיחוך של החברה“.

באיזה אופן הסופרת מגִנה על המשפחה, איך הצלת את המשפחה בזה שנהיית סופרת?

"הצלתי אותה, בחיי. אם אני ממשיכה במגלומניות שהצעת, אז לא רק את המשפחה הצלתי אלא את כל הילדים של הגרעין המצרי. בזה שהנצחתי את הטיולים ואת העמידות ראש האלה. אני גם הרגשתי שאני צועקת עבורם צעקות שהם בכלל לא ידעו שהם צריכים לצעוק. למשל, מה שעשו להם בעין שמר. או ההיטמעות המוחלטת שלהם בחברה הישראלית, בבנקים. הרבה מהם בבנקים, כי רקנאטי הוא ממצרים, אז הוא הכניס הרבה מהם לבנק דיסקונט. ככה הם היו אומרים, במלעיל, בנק־דיסקנט. ככה גם אומרים יהודים־מצרים.

"במובן הזה, לפעמים נדמה לי שגם אני רופאה. בתוכי אני מרגישה רופאה לא פחות, ולפעמים אפילו רופאה מסדר אחר, יותר משמעותי. רופאה שמנסה לרפא, את עצמי קודם כול, אבל גם את הסביבה שלי, ואת המקום שממנו באתי. כאילו המוזרות שלי הייתה בשביל לרפא אותם. והזרות שלי בשביל לאפשר לעצמי את כל זה. אפשר להגיד שאני רופאה ללא גבולות. אני חושבת שהתיקון שאני עושה הוא גם עם הילדים. וגם היחסים שלי עם אמא שלי הם בשיא הפריחה בארבע שנים האחרונות, מאז שהצלחתי לשחרר את הספר הזה.

"בקרב המשפחה להיות סופרת זה להיות פארש. זה לא מכניס כסף. בגלל זה אני לא מצליחה ממש להתאחד עם הזהות הזאת של הסופרת. בגלל זה אולי רועת החזירים. הפיגורה הזאת, שעוזרת לי להיות חשובה ושייכת, שמוכיחה את התועלת".

נקמה ספרותית

כשאת כותבת, כשפרסמת את הספר הראשון שלך, מישהו בכלל הבין במשפחה מה את עושה, יש מי שיכול לקרוא אותך שם?

"אחותי. אני לא מעבירה לה לקרוא, כי היא הייתה מצנזרת לי. אם הייתי מביאה לה את 'דולי סיטי' לקרוא היא הייתה עוצרת אותי. היא עובדת סוציאלית, אני בצד השני של המתרס. ב'דולי סיטי' הם נורא התביישו. הם שמעו מאנשים. מה זה 'עם אורז לא מתווכחים'? הם התביישו באלמנטים הלא ריאליסטיים. זה נשמע להם סוריאליסטי ומופרע. אפילו כשתורגמו הספרים לצרפתית היא לא קראה אותם. אבל את הספר הזה אני מאמינה שהיא תקרא".

אני רוצה לסכם. ספר שמתחיל באנשים שיצאו לשחזר את יציאת מצרים ונבגדו. האנשים שהזמינו אותם לבוא הם אלה שאחר כך אמרו להם זה לא הבית שלכם. ואז זה מסתיים בעוד מישהי שבאה הנה כמהגרת מארגנטינה, אבל לא שרדה. בסוף כל המבנה הזה לובש פנים חמורים, מבהילים. פתאום זה לא רק עלבון, אלא מוות.

"ועוד איך. זה הסיפור הזה של 'לוסיה', פביאנה חפץ, שהספר הוקדש לה. החיים שלה לא היו קלים. היא ממש נאכלה. אי אפשר לדבר על זה, כי יש פה אנשים שעדיין חיים. אבל היה לי חשוב לתבוע את עלבונה של פביאנה־לוסיה ולהקדיש לה את הספר. אני הבטחתי לה את זה על ערש דווי. וקיימתי. זה מסוג ההבטחות שאני כן יכולה לקיים. זה דבר שאני מסוגלת לעשות, לכתוב ספר ולהקדיש אותו".

אז בסוף יוצא שהספר הזה, שמהללים אותו כמפויס, הוא אולי ספר יותר כועס מהראשונים?

“כן. זה ספר שהכעס בו באמת מאוד מוסווה, מתורבת. במקרה של ‘לוסיה‘ אפשר בהחלט לומר שהחברה רצחה אותה, החברה הישראלית. אני מספרת בספר על האנשים האלה, הנשים האלה, שמנסים לעשות טוב, תוך כדי כל הרע, ועל האנשים שנותנים להם למות. יש פה רצון לנקום בסיפור הזה. רצון לנקום ולהעניש את אלה שהביאו למותה בטרם עת. היה לה כישרון ספרותי גדול. הוא לא התממש לגמרי. לא בגללה. בגלל נסיבות חייה, שלא אפרט.

“המון פעמים כתבתי מתוך נקמה, כי זה דרייב מאוד טוב. המון פעמים כשמישהו פגע בי, הייתי אומרת לעצמי הוא עוד יופיע. אפילו אם הוא לא ידע שזה הוא. עצם זה שאני אקח משהו מן האירוע הזה ושאני אשים אותו על הגיליון, שאכניס את זה לספרות, די לי בזה. זו נקמה בלי דם. נקמה בדיו. תחושת הנקמה בספר התחדדה מאוד ובסיפור של ‘לוסיה‘ היא חשופה לגמרי“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בפברואר 2015,ב-גיליון תצוה תשע"ה - 916. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: