אמת או חובה | צחי כהן

גיבור "בירדמן" – הסרט זוכה האוסקר – נאחז במדיום התיאטרון הגוסס במחאה כנגד תרבות שכל שאיפתה היא "to go viral". בתוך שלל סרטי גיבורי העל, טוב שיש מי שדן בשאלת האמת והזיוף בקולנוע

סופרמן, ספיידרמן ובאטמן. ארבעת המופלאים, חמשת הנוקמים, הרובוטריקים, השומרים ומגִני הגלקסיה. קפטן אמריקה, הצרעה הירוקה, איש הנמלה, איירון מן ורובוקופ. תעשיית הקולנוע התמכרה, השתגעה, איבדה את הצפון ואז טבעה בכסף. סרטי גיבורי העל מציפים את המסכים מדי קיץ, מהממים את חושינו, שואבים את תכולת הארנק ומותירים אותנו תוהים ובוהים. האם תם עידן הקולנוע האנושי? האם אין עוד מקום לסיפור, לדמות, לקונפליקט? אמנם ייתכנו עוד סרטים פולנים ואיראניים שיציגו סיפורים ודמויות, אבל מרבית התקציבים והכנסות הקולנוע, רוב רובם של הצופים, מצביעים ברגליהם ובכיסיהם אל עבר גיבורי העל.

דמות גיבור העל כהחצנה של עכבות פנימיות. מתוך "בירדמן" צילום: יח"צ

דמות גיבור העל כהחצנה של עכבות פנימיות. מתוך "בירדמן"
צילום: יח"צ

נשיא עם כוחות על

גיבורי העל הם המיתולוגיה של העידן המודרני. תחת אלים ואלילים, שוכני אולימפוס ושותי נקטר, אנו מעצבים את המוסר, ההתנהגות והאתוס אל מול המיתוס של הגיבורים עטויי המסכה והגלימה. אפשר למצוא גם רובד פסיכולוגי (רדוד ושטחי, בכל זאת מדובר בלהיט קיץ) כמעט בכל גיבור על; את מופעי גיבור העל ניתן לקרוא כפנטזיה של הדמות, הסובלת מעכבה אישיותית כזו או אחרת: קלארק קנט חסר היכולת ליצור קשר עין הופך לסופרמן בעל מבט הלייזר, ספיידרמן בעל יכולת טוויית הקורים הדביקים הוא פיצוי עבור פיטר פארקר שחסר את היכולת לקשור קשר אנושי, וברוס ויין המיליארדר המנותק והמוזר מפצה על אובדן הוריו בחסות ההורית שהוא פורש על עירו בדמות באטמן.

המיתולוגיה והפסיכולוגיה של גיבורי העל חלחלה לתרבות העוטפת אותם. בהצגת הבכורה של "עלייתו של האביר האפל", הסרט השלישי בטרילוגיית סרטי באטמן של כריסטופר נולאן, פתח פסיכופת באש על הצופים בהשראת הג'וקר – דמות נבל־הקומיקס החביבה עליו. נשיא ארה"ב רונלד רייגן, שחקן קולנוע בעברו, ראה עצמו כסוג של גיבור על עוד בהיותו בתפקיד: לתוכנית מיגור הרשע שלו קרא בשם סדרת סרטי פנטזיית־מיתלוגיית־החלל העתידנית "מלחמת הכוכבים", ואת מסע הבחירות שלו ליווה פס הקול של סרט האגרוף שבמרכזו מעין־גיבור־העל רוקי.

כנגד כל אלה עומדים כל הנגרפים בזרם וידיהם רפות: הפסה כל תקווה לתרבות עמוקה? האם נסתפק בתירוצי מיתולוגיה ונזנח כל שביב ביטוי אנושי עמוק יותר? בכל פעם שיוצא הצופה מסרט אנושי, עמוק, רגיש ומינורי (לרוב בשפה שאינה אנגלית) הוא שואל את עצמו: האם אכן זו אותה האמנות? האם באותם כלים ניתן ליצור סרטים כגון "פרֵדה" האיראני או "הפרֵדות" היפני? זו אותה מצלמה ואותם מחשבי עריכה?

כאן קולנוע דיווחי

ריגן תומסון (מייקל קיטון בתפקיד חייו. עובדת היותו השחקן שגילם את "באטמן" באחד מסרטי גיבורי העל המכוננים של שנות ה־80, וסירובו להמשיך בסדרה המצליחה לאחר שני סרטים, מהותיים להבנת האירוניה העצמית של הסרט) שיחק את גיבור העל בירדמן בסדרת סרטים מצליחה בשנות ה־80. כעת, כשלושים שנה מאוחר יותר, הוא מתעקש לחזור ולמצב עצמו כשחקן ויוצר רציני, ומעלה הצגה בברודווי, עיבוד לקובץ סיפוריו הקצרים של ריימונד קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" (סיפוריו של קארבר, גאון הסיפור הקצר האמריקני, עמדו גם בבסיס הסרט "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן מ־1993, ששינה את פני הנרטיב הקולנועי בשנות ה־90).

אולם כצפוי, הכול משתבש ב־48 השעות שלפני הבכורה. שחקן המשנה נפצע בתאונה־לא־תאונה, והשחקנית הראשית לזלי (נעמי ווטס, "מלהולנד דרייב") מציעה את בן זוגה מייק שיינר, שחקן גאוני אך אדם בעייתי (אדוארד נורטון, "מועדון קרב" ו"אמריקה X“, שחטא גם הוא בניסיון כושל להתברג בעולם גיבורי העל כ“ענק הירוק“) כמחליף. שיינר מסתבר כשחקן מעולה אך בלתי צפוי, המתעקש לאלתר על הבמה בטענה שהוא נאמן לאמנות בלבד. תחת מסכת לחצים של חברו מפיק ההצגה (זאק גאליפנאקיס, “בדרך לחתונה“), ושל מבקרת תיאטרון טהרנית המאיימת “לקבור“ אותו ואת ההצגה, נאבק ריגן גם במעלות ומורדות שביחסיו עם גרושתו ובתו סאם (אמה סטון, אף היא תוצר של סדרת סרטי גיבור־על שבהם גילמה את אהובתו של “ספיידרמן המופלא“).

מסכת הלחצים הפנימיים הללו מוצגת בדמות טכניקה קולנועית ייחודית מבית היוצר של הבמאי יליד מקסיקו אלחנדרו גונזלס איניאריטו (“אהבה נושכת“, “21 גרם“, “בבל“). הסרט כולו מצולם – בידיו של הצלם המקסיקאי־יהודי עמנואל לובוצקי (שעמד בעבר באתגרי צילום כגון “כח משיכה“ החדשני ו“סליפי הולו“ המסוגנן) – בטכניקת צילום ועריכה המכונה וואן־שוט, כלומר בצילום רצוף, ללא “מצמוץ“ של המצלמה, ללא חיתוך עריכה ניכר לעין וללא מעבר פתאומי בין זוויות או מרחקי צילום. טכניקה זו, ששימשה בעבר גאוני קולנוע כהיצ‘קוק, אורסון וולס ובראיין דה־פלמה לצילום סצנות מפתח מותחות במיוחד, מורחבת כאן לכדי סרט שלם.

כביכול כל הסרט הוצג ובוצע בפני המצלמה בבת אחת. מעברי הזמן מיוצגים על ידי המצלמה העוברת על פני שמים, בניין או קיר, ובבת אחת יורד ערב או עולה בוקר. המצלמה מלווה את גיבורי הסרט בין מסדרונות, הולכת בעקבותיהם ברחובות, מצטרפת להפסקות העישון שלהם וחושפת אותם בכל רגע, לפני הקלעים ומאחוריהם. התוצאה היא חוויה אינטנסיבית, ללא מנוחה או הפוגה, המשקפת את עולמו הפנימי של ריגן.

טכניקת הוואן שוט מעלה לדיון היבט נוסף שבו מבקש הסרט לדון, והוא האפשרות לייצוג “אמיתי“. הצידוק לקיומו של תיאטרון בעידן הקולנוע הוא הטענה לאותנטיות החוויה. האמנות בביצועה הייחודי, החד פעמי, החי, בפני קהל ולעיניו הבוחנות, האפשרות לשיבוש ומתן האפשרות לאלתור (וכל כך הרבה משתבש במהלך ההצגה), הם כולם מדד לאמינות, להבדיל מן הסרטים המהוקצעים, המוקפדים, הערוכים, המדקדקים בקוצו של פריט לבוש ומצב שיער. הוואן שוט של “בירדמן“ מבקש להדגיש: כאן קולנוע דיווחי, זו מפה בקנה מידה אחד לאחד – ראו, המצלמה לא ממצמצת לרגע!

טיעון דומה טוען גם השחקן הגאון והמשוגע מייק – הוא חי רק על הבמה. חוסר תפקודו מחוץ לבמה נובע מכך שאת כל כוחותיו הוא חוסך לרגע שבו יעלה על הקרשים וייתן את כל כולו. בפלרטוט מזדמן עם סאם הצעירה הוא משחק איתה “אמת או חובה“ במרומי מרפסת בניין התיאטרון שבו מתרחש רוב הסרט. שוב ושוב הוא בוחר באפשרות ה“אמת“ ומתחמק מאתגרי ה“חובה“, כשהוא מסביר שאת כל יכולותיו הוא שומר לרגעים שבהם הוא על הבמה, שם הוא כל יכול באמת.

סימפוניית תנועה וצבע

שאלת האמת והזיוף, הפנים והחוץ, העומק והשטחיות, מיוצגת גם על ידי עולמו הפנימי המסוכסך של ריגן עצמו. ביחידות חדר ההלבשה הפרטי שלו משוחח ריגן עם "בירדמן", הדמות שאותה גילם אי אז. "בירדמן" הוא טהרן קשוח התובע מריגן לחזור לתהילת העבר ולערכים שאותם ייצג עת עטה על עצמו את גלימת גיבור העל. בהיותו לבדו ניחן ריגן בכוחות העל של "בירדמן" – הוא מסוגל לרחף בתנוחת יוגה, להעיף חפצים בהינף אצבע ואף לעוף באוויר ממש. אותן מחשבות פסיכו־ייצוגיות בדבר היות דמות גיבור העל החצנה של עכבות פנימיות מוקצנת ומתהפכת כאן: דומה שריגן הוא המסכה שעוטה "בירדמן". כאשר הוא לבדו, ללא מגע עם אחרים, ריגן הוא למעשה גיבור על. דמות השחקן המזדקן אינה אלא תחליף לאישיות המבקשת להתפרץ מתוכו.

ריגן, ולמעשה גם מייק, מוחים בעצם היאחזותם במדיום התיאטרון הגוסס כנגד תרבות הצעירים ששאיפתה המרכזית היא "to go viral“, כלומר לפרסם סרטון שיזכה לצפיות ולשיתופים מרובים, כסוג של אישור לקיום, הנצחה ולו לרגע (15 דקות התהילה שהבטיח אנדי וורהול התקצרו מאוד). אך למרבה האירוניה שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד נתפסים כמי שבעצמם היוו יסודות לאותה תרבות עצמה: ריגן הוא אייקון העומד בבסיסו של עולם גיבורי העל, ומייק, שטוען בלהט ש“הפופולריות היא בת דודתה הזנותית של היוקרה“, הוא דמות שכל כולה ייצוגים, ללא אמת אישית פנימית.

ריגן, המתאבל על אובדן חייו האישיים שאותם החמיץ במהלך ניסיונותיו לפתח קריירה, רואה במחזה שבו השקיע את יתרת חסכונותיו הזדמנות אחרונה למעשה משמעותי. ה“משמעותי“ עבורו – האמנותי, הגבוה, המשמר את התרבות האמריקנית – הוא ניסיונו להתייצב לצידו של הסכר המתאמץ לבלום את תופעת הקליפיות, הסרטונים הוויראליים וההיאחזות ברגע. אך בסופו של דבר, בסצנה מרהיבה שבה הוא מוצא את עצמו רץ בתחתונים ברחבי הטיימס סקוור – הופך ריגן עצמו לגיבורו של סרטון ויראלי.

האמת הממשית והאמת האמנותית, מסחריות ואותנטיות, מקוריות וציטוט (הסרט כולו, שבלבו עומד עיבוד ליצירת ספרות, עמוס ציטוטים קולנועיים לעייפה), זקנה ונעורים, הקבוע והחולף – כל אלה מתלכדים לסימפוניה רועשת של תנועה וצבע. הסרט זכה השבוע באוסקר בקטגוריות המרכזיות (סרט, במאי, ולמרבה האירוניה – לא השחקן הראשי) אבל שכרו העיקרי כבר נגבה: עצם ההבאה למרכז התודעה של המטא־שאלות ההכרחיות להמשך התפתחותה של אמנות הקולנוע.

בירדמן / אלחנדרו גונזלס איניאריטו

ארה"ב, 2014

*

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בפברואר 2015,ב-גיליון תצוה תשע"ה - 916. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: