"הם כבר יוצאים מאפי" | שמואל אבנרי

עדוּת חדשה על ביקורו של ביאליק בחצר חסידית, מאירה את תפיסתו הביקורתית של המשורר ביחס לחסידות ולפולחן האדמו"רים שבה

לא חיים נחמן החסיד, המשכיל, המתמיד או האפיקורוס הנני היום,

רק ברִיָה משונה. 
ברִיָה בפני עצמה 
(ביאליק במכתב של חשבון נפש)

על נפשו השסועה ל"עשרה קרעים" מתוודה ביאליק בן השבע־עשרה באיגרת רחבת יריעה, אשר אותה שיגר מישיבת וולוז'ין אל חבריו בקיץ 1890, ומתוכה מובא לעיל משפט המוטו של מאמר זה (איגרות ביאליק, כרך א, תל אביב תרצ"ח, עמ' ב). בהמשכה של איגרת זו מרחיב ביאליק את הדיבור על תהפוכות יחסו אל החסידות וההשכלה גם יחד: "בבואי בקהל חסידים, אז נסתלקה ממני כרגע רוח החסידות ותנח עלי רוח ההתנגדות, או גם רוח ההשכלה החלה לפעמני […] ויהי כאשר באתי בסוד בחורים משכילים, ותחל רוח של יראת שמים ורוח חסידות לפעמני והפכתי את כל הקערה על פיה, והמגדל אשר בניתי הרסתי בידי" (שם, עמ' יב).

עדותו של שלמה ויליניץ, המתפרסמת כאן לראשונה, מתייחסת לפרק הזמן שבו התגורר ביאליק בקורוסטישוב (1896־1893), והיא מצביעה על המשך התגבשות תפיסתו הביקורתית של ביאליק ביחס לחסידות; וזאת לאחר שבמהלך לימודיו בישיבה (1891־1890) כבר הספיק לחבר את הסאטירה האנטי־חסידית "תענית ציבור לעצירת הצדיק" ואת השיר הפארודי "אכילת אשם" (ביאליק, שירים תר"ן־תרנ"ח, בעריכת דן מירון וחבר עורכי־משנה, תל אביב 1983, עמ' 98־94). לאחר כשמונה שנים הוסיף ביאליק וכתב שיר אנטי־חסידי ביידיש בשם "איך וועל אייך דערציילן" ["אספר לכם"], המלעיג אף הוא על הרבי המגוחך ועל חסידיו השוטים (תרגום עברי של השיר – ראו בנספח למאמרה של ז' שמיר "יחסו האמביוולנטי ורב התהפוכות של ביאליק אל החסידות", חוליות 10, סתיו 2006, עמ' 56).

"עגנון החיה את סגנון החסידים. זוהי מוזאיקה". חיים נחמן ביאליק, 1926 צילום: APIC גטי אימג'ס

"עגנון החיה את סגנון החסידים. זוהי מוזאיקה". חיים נחמן ביאליק, 1926
צילום: APIC גטי אימג'ס

ביקורת על הרבי

שלמה ויליניץ [חובב], 1948־1871, למד כמו ביאליק בישיבת וולוז'ין, והוא נמנה עם חבריו הקרובים בקורוסטישוב, שבה התגורר המשורר בשנים הראשונות שלאחר חתונתו, כשהוא סמוך על שולחן הורי אשתו, מאניה, ומתפרנס מעסקי היער של חותנו שבח אוורבוך. ויליניץ שימש כמורה בקייב, ופרסם מאמרים פובליציסטיים, סיפורים ופיליטונים בשורה של עיתונים עבריים; בכלל זאת גם זיכרונות על ביאליק, שאליהם עוד נשוב בהזדמנות אחרת.

בשנת 1914 עלה ויליניץ לארץ ישראל והשתקע ב"נחלת יהודה". במכתב המלצה מבקש ביאליק ממנחם שינקין לסייע בקליטת ידידו זה בארץ, ובתוך כך מונה את שבחיו:

אין בידו 12 אלפי רובל […] יש כנגד זה להמוכ"ז מידה אחת השקולה גם כנגד האלפים, והיא מידת העקשנות היהודית. וחוץ מזה יש לו מידת ההסתפקות במועט שבמועט. די לו בחצי קב של חרובים מערב ראש־חודש לערב ראש־חודש. הוא בוודאי יישאר בארץ ישראל כנגד כל חוקי הטבע וכללי החשבון שלכם. (איגרות ביאליק, כרך ב, תל אביב תרצ"ח, עמ' קנב).

על פי עדותו של ש' ויליניץ, מבליט הרבי בדרשתו לפרשת "ניצבים" את השוויון שבין כל אחד ואחד מקהל ישראל, אך למרבה האירוניה הוא מתעלם מהפער העצום שבינו לבין חסידיו־נתיניו הסוגדים לו כמי שמוּרם מעל. התבטלות החסידים בפני הרבי הפריעה לביאליק מאוד, והוא נתן לכך ביטוי חריף בהזדמנות אחרת: "לזרא לי כל הערצה נפרזה, סגידת אדם בפני אדם, מתוך התבטלות והשפלת הכבוד העצמי ומחיקת צלם האנוש. תמיד דיכאני מראה הערצה־הכנעה של חסידים (בתוכם גם לא שוטים כלל) בפני הרבי והאדמו"ר – וזה קיבל את הדבר כנתינה יפה וכשרה […] מה אנוש כי יתעלה על רעהו, ומה אדם כי ישפיל עצמו בפני אדם?" (מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק, תל אביב תש"ה, עמ' קי־קיא).

ועוד פגמים מצא ביאליק בחסידות:

את החסידותעם כל צדדי האור שבהמבקר אני בחריפות מחמת התִפלות שנטפלה לתורתה, ומשום חיי הבערות של המון החסידים, שעזבו בתיהם והיו סמוכים רוב הימים על 'שולחן' הרבי, ונשיהם נצטוו לעבוד בעדם בפרך. (שם, עמ' לח).

ביאליק ביקר בחריפות אף את מה שנראה בעיניו כאופנת התרפקות על הפולקלור והספרות החסידיים גם בקרב משכילים:

כל הטיפול והחיטוט הזה בספרות החסידית שרבים להוטים אחריו בימינו ועוסקים בזה ב'דחילו ורחימו', מתוך דבקות משונה […] אין ספק שזהו סימן ירידה למחשבתנו הלאומית" (שמעון ראבידוביץ, שיחותי עם ביאליק, בעריכת בנימין ח"י ראביד ויהודה פרידלנדר, ירושלים ותל אביב 1983, עמ' 102).

מסיבה זו גם גילה ביאליק את מורת רוחו בפני ראבידוביץ על שבחר להקדים ולהדפיס בהוצאה לאור שלו ("עינות") דווקא את ספרי החסידות "שבחי הבעש"ט" ו"סיפורי מעשיות לרבי נחמן מברצלב", והבהיר לו את דעתו בנדון: "צריך להקדיש לחזיון כחסידות קומפנדיום [תמצית, קיצור] גדול בארבעה חמישה כרכים, וזהו זה. לאחר מכן אין לדבר בזאת יותר, סוף לעניין" (שם, עמ' 66).

ברוח זו קבע ביאליק לחסידות את מקומה במסגרת תכניתו הפרוגרמטית לכינוס קנייני הרוח של היהדות, עוד בשנת 1913:

החסידות בשני חלקים. א. ליקוטי מאמרים, שיחות ופתגמים מטובי ספרי החסידות, מסודרים לפי העניינים, באופן שנעמוד מתוך כך על טיבה ומהותה של החסידות העיונית ונתיבותיה השונים. ב. סיפורי מעשיות ואגדות של חסידים, וכמובן, היפים והמצוינים שבהם, מסודרים לפי הזמנים והעניינים עם מבוא וכו'. ("הספר העברי", כל כתבי ח"נ ביאליק, תל אביב תשכ"ח, עמ' רי).

כותבים כעגנון

ביטוי מעשי לריחוק ולקירוב שנהג ביאליק בחומרים חסידיים מסוגים שונים ניתן ללמוד משתי הדוגמאות הבאות. לסופר ש' רובינשטיין שביקש לפרסם בבמה לאתנוגרפיה ופולקלור "רשומות", כתב ביאליק (בתור עורך): "סיפור המעשיות של חסידים תשאיר לעצמך. הם כבר יוצאים מאפי" (איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' לח). לעומת זאת, גמר ביאליק את ההלל על מחברות "משנה חב"ד" ששיגר אליו חיים יצחק בונין: "היה ברכה על עבודתך המועילה. לוּ מצאו הספרים היסודיים בספרותנו הישנה סדרנים ופרשנים כמוך – כי עתה היתה השפעתם מרובה ועמוקה על מחשבת הדור ועל סגנונו, ולא היתה ספרותנו החדשה מנותקת כל כך מכל שרשי הווייתנו הרוחנית […] והלוואי שתמצא ספרות־החסידות כולה את גואלה הנאמן כמוך" (שם, כרך ה, עמ' רמו).

ונסיים בדברי שבח שהשמיע ביאליק על סגנונו של ש"י עגנון, שבהם מובלעת מִנֵיה וּבֵיה ביקורת על הסגנון החסידי המקורי:

עגנון החיה את סגנון החסידים. זוהי מוזאיקה. כל חתיכה של שברי העבר חשובה. זהו חיקוי, אבל יחד עם זהיצירה. החסידים הרי לא כתבו מעולם כל כך יפה כמוהו. כשקוראים את עגנון אפשר להגיד שאלמלי היו החסידים כותבים כשם שהיו צריכים לכתוב, לפי רוחם והפילוסופיה שלהם ואש לבבם וההומור שלהםהיו כותבים כעגנון. (ביאליק, דברים שבעל־פה, כרך ב, תל אביב תרצ"ה, עמ' כא).

דומה, שעל יסוד הערכה זו ניתן לראות את פנייתו של ביאליק אל עגנון ומרטין בובר לפרסם תחת דגלו כמו"ל סִדרה בת כארבעה כרכים של מיטב סיפורי החסידים. מפעל כינוס זה נגדע באיבו בשל שרפת דירתו של עגנון בבאד־הומבורג שבגרמניה (6 ביוני 1924), אשר כילתה בין היתר גם את הכרך הראשון של ספר החסידים, שכבר היה מוכן להדפסה (ש"י עגנון, מסוד חכמים, ירושלים ותל אביב 2002, עמ' 50).

——————–

בשולחנו של הרבי | שלמה ויליניץ

בעיר קורוסטישוב היה מקום מגורו של האדמו"ר רבי מוטילה, נכד המגיד מצ'רנוביל. פעמים אחדות הביע ביאליק ז"ל את רצונו לבקר את החצר של הרבי ולהבחין את ההבדל בין עולם המתנגדים שבליטא, שהשפעתם ניכרת בישיבת וולוז'ין, מקום חיזוק ה"תורה", ובין עולם החסידות, מקום ה"עבודה".
פעם בשבת צהרים פרשת “ניצבים“ הלכנו לראות איך הרבי עורך עם מקורביו את השולחן. נכנסנו אל אולם האוכל, ולעינינו אטמוספרה מוזרה בלתי רגילה לנו: חסידים מצונפים שטריימליך ומאוזרים באבנטים רחבים, יושבים כנופיות כנופיות. אלה אומרים תהלים, אלה מזמזמים בין שיניהם איזה ניגון חסידי בלי מלים מתוך השתפכות הנפש היתרה של קדושת השבת, ואלה משיחים ומספרים בהתלהבות יתרה מעשיות ומופתים מ“היהודים־הטובים“.
עברו איזה רגעים והנה מבשרים שהרבי הולך. החסידים קמו לברך את הרבי ב“שבת שלום“ ועשרות ידיים מושטות אליו לקבל ממנו ברכות, והוא עונה בענוות חן, מרכין לכל אחד את הראש בסבר פנים יפות ובברכת “עליכם שלום“.
בראש השולחן ישב הרבי ועל ידו חמשת בניו, ומשני צדי השולחן הארוך ישבו החסידים. אחרי קידוש ואחרי אכילת הדגים, הבשר והפשטידה – פתח הרבי את פיו ורחש בקול אידיש ובניגון את הזמירות, והמסובין ענו אחריו פסוק בפסוק. בגמר הזמירות התחיל הרבי בנעימה של דבקות לומר תורה: “אתם ניצבים כולכם לפני ד‘ אלוקיכם, כלומר, כל עם ישראל יכול לעלות למדרגה גדולה ולהיות בבחינת ‘ניצבים‘, אלא רק אז, כשראשיכם, שופטיכם, זקניכם ושוטריכם יהיו בבחינת ‘כל איש ישראל‘. זאת אומרת, כולכם תהיו שווים, אין גדול ואין קטן, כולכם במדרגה אחת, וכל אחד יבטל את ה‘יש‘ שלו“, וכולי וכולי.
באותו זמן נדמה לנו מתוך ארשת פניהם של הרבי והחסידים מין התבטלות והתפשטות הגשמיות.
אחרי ברכת המזון רמז אחד החסידים הוותיקים להרבי, שבאולם נמצאים שני צעירים משכילים, רחמנא לצלן, והצהיר עלינו. הרבי ישב נשען בכתפיו על הכורסא, זרק עלינו מבט אירוני ואמר: “נו, אברכים, בשולחן ערוך שלכם כתוב שמחויבים דווקא להתלבש כמו ‘דייטשין‘ [גרמנים] ולגזור כליה על הזקן והפאות?“
כותב הטורים התחצף וענה: “רבי, לדעתי אין הלבוש קובע את מידת היהדות, כמדומני שיכולים להיות יהודי כשר גם בבגדי ה‘דייטשין‘“.
“מעניין לדעת את מטרתכם“, אמר הרבי, “החושבים אתם לתקן את היהדות על ידי החכמות החיצוניות שלכם?“
כאן ענה ביאליק: “לא עלינו מוטלת החובה ולא בידינו היא לתקן את היהדות, אלא שאנו שואפים שהיהדות תתוקן על בסיס מסורתי נכון, ולא על פרטים פעוטי ערך שאינם נותנים כלום ואינם מביאים [–] ליהדות“.
“ואתם חושבים להביא על ידי ההשכלה שלכם את משיח צדקנו?“, שאל שוב הרבי, “הלא משיח יבוא בהיסח הדעת, ומי נתן לכם הרשות לקרב את הקץ?“
“כן, רבי“, ענה ביאליק, “אמנם משיח יבוא בהיסח הדעת, אבל כל זמן שהעם לא יהיה מוכן ולא יקדיש את כוחותיו ואת מסירת נפשו למאמצים בשביל להשתחרר מהגלות – תהיה, חס וחלילה, הגאולה רחוקה מאיתנו. ‘היסח הדעת‘ בלי התעוררות של העם עצמו יכול להימשך, חס וחלילה, אלפי דורות.
“עט [אה]! אלה דעות של כופרים: ‘אם ד‘ לא ישמור עיר, שווא שקד שומר‘…“ [הגיב הרבי]
באותו זמן לחש חסיד אחד סוד באוזני הרבי.
“הגידו נא, אומרים שאחד מכם חורז חרוזים בלשון קודש“ [הוסיף ואמר הרבי], “איזה, למשל, כוונות גנוזות בחרוזים הללו?“
“לא חשוב“, סינן ביאליק בין שיניו, אמרנו שלום ויצאנו מהאולם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בפברואר 2015, ב-גיליון תרומה תשע"ה - 915 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: