אפלה ופחד | יונתן דה שליט

קונרד, הזכור מספרו "לב המאפליה", מתבונן על העולם בעיני צייר שצבעיו הם מילים המחוללות תחושות ואווירה. שניים מסיפוריו הקצרים מיטיבים להמחיש זאת

 64האידיוטים

אנרכיסט

ג'וזף קונרד

תרגום: רוני אמיר (האידיוטים) וניצה פלד (האנרכיסט)

נהר ספרים, 2014, 
124 עמ'

 

המנהג להכין רשימות של עשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר, עשרת אלבומי המוזיקה החשובים ביותר, עשרת הספרים שתיקח איתך לאי בודד וכיוצא בזה רשימות הוא מנהג די שטחי, קצת ילדותי, שכמובן גם אני חוטא בו. ניסיתי לערוך לעצמי רשימה של עשרת הספרים הטובים ביותר, והתברר לי שהמלאכה אינה פשוטה כפי שדימיתי. ההתלבטויות רבות ומגוונות: האם לבחור ספרים חשובים, קנוניים, האם לבחור ספרים שקריאתם מהנה, האם לבחור ספרים שהיו ועודם בני לוויה נאמנים, האם יש מגבלות של ז'אנר, האם מותר לכלול ברשימה ספרי ילדות.

כך או כך, ברשימה שבסופו של דבר גיבשתי לעצמי, ואם יש לה משמעות וערך כלשהם הרי הם עבורי בלבד, נכלל גם ספרו של ג'וזף קונרד, "לב המאפליה". אני חייב להודות שהספר הקודר והאפל הזה, שקראתי לראשונה לפני שנים רבות מאוד, קיבל בעיניי עומק ומשמעות נוספים בזכות העיבוד הקולנועי המרהיב של פרנסיס פורד קופולה בסרטו "אפוקליפסה עכשיו". איך אפשר לשכוח את בלט המסוקים ואת להבות הנפלאם על רקע המוזיקה המפוארת של ואגנר ואת דמותו האניגמטית של קולונל קורץ בגילומו של מרלון ברנדו?

יפה עשתה הוצאת נהר כשהוציאה בימים אלה לאור שניים מסיפוריו של קונרד. מדובר בפנינים יפות ונדירות, בסיפורים קצרים יחסית, אך יש בהם כדי ללמד על גדולתו ועל ייחודו של הסופר שכתב אותם.

דמותו של קונרד עצמו מרתקת וייחודית. הוא נולד ב־1857 בברדיצ'ב, בפולין שבשליטת רוסיה, בן לאציל שהיה סופר ומתרגם מאנגלית ומצרפתית. בגיל 11 התייתם. בגיל 17 הצטרף לצי הסוחר הצרפתי והפך ליורד ים. בהמשך עבר להפליג בספינות בריטיות וכשהיה בן 29 כבר פיקד כרב חובל על אונייה משלו. בגיל 36 הפסיק את מסעותיו בים והתיישב באנגליה, בשאיפה להפוך לסופר. שליטתו באנגלית מעוררת פליאה. מעטים הסופרים שאימצו בגיל מבוגר שפה חדשה והצליחו להפוך אותה לכלי ביטוי אמנותי עילאי. יוצאי דופן הם סופרים יהודים רבים, שהפליאו לכתוב בעברית למרות שלא הייתה זו שפת אמם. אך במקרה של הסופרים העברים ניתן לומר שהעברית הייתה טבועה בנשמתם, בדנ"א העתיק שלהם. אך זה נושא לרשימה אחרת.

בלט מסוקים ולהבות נפלאם על רקע מוזיקה מפוארת של ואגנר. מתוך "אפוקליפסה עכשיו" צילום:  גטי אימג'ס

בלט מסוקים ולהבות נפלאם על רקע מוזיקה מפוארת של ואגנר. מתוך "אפוקליפסה עכשיו"
צילום: גטי אימג'ס

רפיון שכל

"האידיוטים" הוא הסיפור הראשון שפרסם קונרד, סיפור שפתח ב־1896 את הגיליון השישי של כתב העת הלונדוני "סבוי". הוא מתרחש בחבל ברטאן בצפון מערב צרפת, ועוסק באיכר צרפתי ששב מהצבא כדי לעבד את אדמת אבותיו. הוא רוצה שייוולד לו יורש, שיוכל להמשיך לשלוט באדמה ולעבדה לאחר מותו. התאכזר הגורל, ונולדו לאשתו ולו בזה אחר זה ילדים רפי שכל, שאינם כשירים חוקית ומעשית לרשת את החווה.

הם היו ארבעה ילדים פגועים. אמם כבר התייאשה ולא רצתה להביא ילדים נוספים לעולם. אך בעלה, הבעלים של הקרקע, בנחישותו, או ליתר דיוק – בטירופו להביא יורש כשיר לעולם, אונס אותה כדי לנסות פעם ועוד פעם. הילדים האומללים, מבלי דעת, הם הגורם לשרשרת האירועים האלימה והטרגית שמגולל הסיפור.

בהתייחסו לילדים הפגועים, עושה קונרד שימוש במונח מיושן הצורם לאוזנינו בחוסר תקינותו הפוליטית: אידיוטים. "הזמן שוכח יצורים אלה, החיים את חייהם מבלי שהשנים יותירו בהם את רישומן עד שהמוות אוסף אותם אל חיקו הרחום, המוות הנאמן שבלחץ חובותיו אינו שוכח לעולם את הפחות שבילדיו… בשני צעדים דשדש האידיוט קדימה לתוך השביל והביט בנו מעבר לכתפו כשחלפנו בסמוך. המבט הרואה־לא־רואה שנעץ בנו היה ריק, אם כי הוא לא הסתובב ללוותנו בעיניו. ככל הנראה חלפה התמונה לנגד עיניו בלי להותיר חותם על מוחו המעוות של היצור. כשהגענו לקצה השיפוע התבוננתי מעל קצה הברדס. הוא עמד בדרך בדיוק במקום שהשארנו אותו" (עמ' 12־14). באחרית דבר קצרה משתפת אותנו המתרגמת רוני אמיר בהתלבטויות שלה לגבי השימוש במונח הבוטה הזה, אידיוטים.

אלימות שאננה

הסיפור השני, "האנרכיסט", מתרחש באי פראי בגינאה הצרפתית, בדרום אמריקה. האי הוא בית הגידול היחיד בעולם של פרפר נדיר ויפהפה. המספר, אספן פרפרים, מגיע למקום הנידח והאלים הזה בחיפושיו אחר יופי הגלום ביצור עדין ומיוחד. במהלך שהותו באי הוא נתקל במכונאי ספינות, המכונה על ידי מנהל החווה שבאי "האנרכיסט מברצלונה". האיש לא היה מברצלונה אלא מפריס, והשאלה האם הוא באמת אנרכיסט מלווה את הסיפור כולו.

בתמימות מעוררת חלחלה, בשכרות, תוך היסחפות אחרי אנשים חזקים ממנו, נקלע המכונאי לחבורת מהפכנים, ולשוד בנק בצרפת המביא להגלייתו למושבת עונשין בקצה העולם. בכלא הוא משתתף באופן כמעט פסיבי במרד אסירים, ואחר כך מבצע, כמעט בלי להתכוון, רצח כפול, מתועב. כמו שהאנרכיסט מספר את סיפורו בשאננות עוכרת שלווה, גם המספר מעביר את הדברים באופן אדיש.

ובכל זאת, קונרד מצליח להעביר אלינו, הקוראים, את תחושת החלחלה ואת הקיצוניות המאפיינת את ההתרחשויות: "השענתי את היד עם האקדח דרוכה על הברך וניווטתי ביד השנייה. הפרצופים שלהם החלו להעלות שלפוחיות. השמים והים סביבנו נראו בוערים באש, והים העלה אדים בשמש. הסירה השמיעה קולות רתיחה כשפילחה את המים. מאפיל הוציא לפעמים קצף מהפה ולפעמים גנח. אבל הוא חתר. לא העז להפסיק. העיניים שלו נהיו אדומות, והוא נשך את שפתו התחתונה עד זוב דם. סימון נהיה צרוד כמו עורב" (עמ' 113־114).

להבות קולנועיות

קונרד מתבונן על העולם לא רק בעיניים של סופר אלא גם בעיניים של צייר. באמצעות תיאורים חזותיים הוא מצליח לייצר הקשר, לחולל תחושות ואווירה, למסוך פחד ואפלה. משהו בתיאורים שלו גורם לי לחשוב על מיזוג בלתי אפשרי בין ציוריהם של גוגן ומונק.

בהקשר זה אביא תיאור קצר ורב עוצמה בדימוי החזותי שהוא יוצר, מתוך "האידיוטים": "החשכה הגיחה מהגבעות, גולשת מעל החוף, מכבה את להבות השקיעה האדומות וממשיכה בדרכה אל הים, במרדף אחרי הגאות הנסוגה. הרוח שככה עם השמש השוקעת, מותירה מאחור ים אחוז תזזית ושמים חרבים. הרקיע מעל הבית נראה כעוטה בלואים שחורים המחוזקים פה ושם במחטי אש" (עמ' 40). קל לראות איך הפסקה הנפלאה הזו הופכת לסצנה מהפנטת בסרט של קופולה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בפברואר 2015, ב-גיליון תרומה תשע"ה - 915, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: