שוב נעשים צעדיו צעדי ענק | רוני אלדד־שאשא

את סבי, ישראל אלדד, אני זוכרת מילדות כדמות היוקדת אמונה וביטחון. ספר חדש המכנס מבחר ממכתביו מאפשר לי כעת, 19 שנים למותו, להישיר אליו מבט כאדם וכאיש משפחה

שלום לבתיה בת א"ל שלי.

בת א"ל את היום, כלומר בת שלושים ואחת. ובאמת את בת אל שלי. א־להים נתן אותך לי להיות לי לנחמה בכל הרע. אינני יודע אם גם את מודה לא־ל על זאת כי הרי מנת הצרות שהיו לך אצלי רבו ממנת הנחת (אוי, מה מעט!). אבל אכזריות החיים מסביב, האסון שם, כל אלה ודאי חישלו אותך… את נולדת עם פריחת האביב ולולא אני שנולדתי בימי הסתו, לולא הכנסתי לחייך מהסתו שלי, לולא הכנסתי אותך לקדרות החיים הסתויים, יכול להיות שחייך היו מתגלגלים אחרת, היו אביביים, צוהלים, רוננים, כפי שודאי תארת לעצמך… והנה באתי אני בסתוי. ראיתי את האביב שלך ואהבתי אותו, אהבתי כאשר רק הסתו יכול לאהוב את האביב. אוהב ואינו יכול עצמו ליהפך להיות אביב, אוהב ומחשיך את אורות האביב, אוהב והורג את פרחי האביב. כך עשיתי אני, בן הנובמבר, לך בת המאי, כי אין עצה. אין החיים מורכבים מאביב נצחי. גם אני חלק מהחיים בתיה, אני כמות שאני… אני הייתי לריאליזם לעולם החלומות שלך. אני הייתי ל"ארץ" ל"שמים" שלך. והארץ קשה, שחורה. כאלה הם החיים. יש לראות אותם כמו שהם… פה בארץ נפגשים אביב וסתו. מאי ונובמבר. אין מפלט. ולא רק זאת. אלא פה יותר מאשר בחוץ לארץ לומדים אנו לדעת כי יש גם צדדים טובים בסתו. אמנם חושך, אמנם גשום. אך יש פירות גם לזה. ואם כן, אולי יהיו גם פירות לסתו שלי־שלך… (לטרון. 15.5.46)

ישראל ובתיה אלדד, סבא וסבתא שלי, גרו ברחביה, בבית ברחוב אברבנאל מס' 30, שהיה לנו בילדותנו להר געש חם, מבעבע באיזה צירוף נדיר של אש, אהבה, שוקולד, צחוק ולהט אמונה יוקד.

אני גרה היום מרחק חמש דקות הליכה מהבית ההוא. ולמרות שכבר שכחתי את צורת ההליכה של סבא, עשיתי לי מנהג בהיסח הדעת, וכשאני צועדת על המדרכות הישנות של רחביה (שלא מופרך להניח שלא תוקנו בעשרים השנה האחרונות) אני מנסה לנחש איפה אני מניחה את צעדיי בדיוק על עקבות נעליו, ועל אף שאין בזה שום היגיון, אני מנסה להתחקות אחריהן. אני מדמיינת: הוא וצעדיו, גדולים ומהירים, אני וצעדיי קטנים, ממהרים להדביק את השטף שלו, הדוהר ונוהר ברחובות.

אלדד עם בתו נעמה (לצידו) ובנו אריה (בעגלה), 1951

אלדד עם בתו נעמה (לצידו) ובנו אריה (בעגלה), 1951

לא ידעתי לדמיין

סבא היה באמת הר געש פעיל מאוד. למרגלותיו גדלנו, לאור־האש שלו אנחנו מגדלים את ילדינו, ניניו. בתמונת הזיכרון החי שלו שאני נושאת בלב הוא צוחק ומניף ידיים בהתלהבות, תמיד עולה עד גדותיו אהבה, וחום, וכיסופים אינסופיים, יומיומיים, לגאולה ולמלכות. סבא וראשו בשמים ואנחנו ורגלינו בארץ. המבט אליו תמיד מלמטה למעלה, כטבע מי שעומד למרגלות ההר ומנסה למצוא בעיניו את הפסגה.

לפני כמה שבועות קיבלנו לידינו ספר חדש שערך זאב גולן, הנקרא בשם הפשוט "ישראל אלדד – מכתבים נבחרים". יחד עם הדפדוף בין מכתביו, התמלא הלב הכרת תודה על הזדמנות הפז הזאת, הבלתי מובנת מאליה, תשע עשרה שנים אחרי שהלך מאיתנו, לטפס לרגע במעלה ההר ולהישיר מבט לאיש החי והאמיתי כל כך שהיה. לאיש ממש, לא רק לאש שלו.

את המכתב הזה שלח סבא מהכלא, כשנתיים אחרי שנעצר על ידי הבריטים ונאסר ללא משפט באשמת פעילותו כחבר מרכז לח"י. הוא כתב רוב הזמן בעודו נתון בתוך גבס שכיסה את גופו עד צוואר, כיון שבעת מעצרו ניסה לברוח מהחלון, וצנח ארצה מגובה שלוש קומות. הותר לו לשלוח משם מכתב אחד מדי שבועיים. רובם ככולם היו ממוענים לבתיה, סבתא שלי, שכל כובד החיים שבחוץ, הטיפול בנעמה בתם הבכורה, פרנסתם, תחזוקת הבית וניסיונות ההידברות עם השלטונות הבריטיים לקידום שחרורו של סבא הוטלו באחת על כתפיה.

את העובדות האלה הכרתי. כך גם תאריכים ושמות, ואת השתלשלות האירועים מהמאסר ועד הבריחה. אבל לא ידעתי לדמיין שני יתומים טריים, שכל משפחתם אבדה בעשן הגדול של אירופה, מלמדים את עצמם מחדש מדוע ואיך יש לחיות מעתה, מחפשים נואשות אחרי הבהובי חיים משם, מחזיקים חזק חזק זה בזו. כשביניהם תיל. שני יתומים בגילי, בדיוק בגילי, שכל עולמם הצטמצם להווה מתמשך אחד. העבר נטרף כולו בתוך רעידת האדמה הגדולה, העתיד לוט בערפל.

ממש באותו לילה אחרי הביקור שלך חלמתי שוב חלום מוזר ומעניין: אני נמצאים באיזה בית באיזו עיר גדולה מאוד ופתאום הבית מתחיל לזוז, הרהיטים זזים, דרך החלון אנחנו רואים שכל הרחוב זז. מישהו צועק: רעידת אדמה. אנחנו מחזיקים אחד את השני בידיים ויורדים. כשאנו באים לרחוב כבר אחרי הכל. העיר כולה חרבה ואנו שניים הולכים בין הרחובות והבתים האלה יד ביד ומשתוממים על ההצלה (לטרון 8.3.45)

לא ידעתי לדמיין את ההשתוממות הזאת. על המוות ועל החיים כאחד. את החיים על פרטיהם הקטנים, שמתוך הקריאה במכתביו מקבלים איזו ממשות, וחיות. את הגעגועים מתוך הכלא לנעמה, בתו הקטנה, שהייתה בעיניו תקוות החיות בתמציתה: ניצן על עץ חרב. ולא ידעתי לדמיין את הביקורים החטופים מדי, הנדירים מדי, שהותרו להם, ואת הנצח שבין ביקור לביקור.

בסוף אחד המכתבים שרבט סבא תווים למילים פשוטות מאוד שכתב לנעמה ליום הולדתה השני. התווים היו תוויו של שיר ערש שאבא של סבא נהג לשיר לו בילדותו: "רוצה הלב לנוע לנוע אל הבת, נופל הלב פצוע על גדר תיל חד, נופל הלב פצוע על גדר תיל חד".

עם בתיה רעייתו על מרפסת ביתם ברחביה, שנות ה־70 צילומים: באדיבות המשפחה

עם בתיה רעייתו על מרפסת ביתם ברחביה, שנות ה־70
צילומים: באדיבות המשפחה

שמיכת טלאים רחבה

כמה שבועות אחרי כתיבת המכתב ליום הולדתה השלושים ואחד של סבתא בתיה, הוברח סבא מהמרפאה של ד"ר טרוי בירושלים שאליה זומן מהכלא לבדיקה תקופתית, בפעולה אמיצה של אנשי הלח"י. הסיפור ידוע ופרטיו מצויים, ובזאת תמה תקופת הכלא וסבא ירד למחתרת.

אחרי פרק המכתבים מהכלא מופיעים מכתבים רבים של סבא, מתקופות שונות, אל נמענים רבים: מכתבים לעגנון, ואל הרבי מלובביץ', שבהם הוא מתפלמס עמו בכאב על בחירתו להישאר באמריקה עם חסידיו. מכתבים מלאי תודה ואהבה לרבו, "רב האסירים", ר' אריה לוין (שעליו הוא הרבה לכתוב במכתביו לסבתא שלי עוד מכלא לטרון, על האור הגדול שהוא מביא עמו, על החום, על התקווה שהוא מעורר בלבו). וכמובן, מכתבים רבים לאורי צבי גרינברג, שסבא ראה בו נביא ומורה, ואשר לצידו הוא נקבר, בהר הזיתים. סבא ראה בשירתו קול אלוהים חיים, וחש עצמו מחויב להשמיע אותו ברבים.

במכתב שבו הוא מנסה לשכך את כעסו של אצ"ג על חוברת שהוציא להוראת שירתו הוא כותב:

אורי, נביאילרגע נתהססתי אם לא למחוק מלה זו שלא תחשידנו שאני בא לקנות סליחתך, אך לא. זה שייך לענייןאתה גם השליח וגם השולח ואני אינני אלא נושא־מכתבים והשאלה היא: אחרי ששלחת את המכתב שהוכתב לך ע"י שולחך אל עם ישראל, האם ואיך אתה יכול למנוע את מסירתו למען? ויודע אני ומבין שישנן שעות שאתה מיואש מכל העניין, בעיקר מהמען. אך על סמך העבר וניסיוני האישיאינני סבור שאתה צודק בהחלטיות זו שביאוש. יש קרקע, אורי, ישנן נפשות רבות שהזריעה בהן מניבה פרי מפואר והן צמאות לשירתך על מנת לעשותוכל שיר שלך שאני מלמדו על פי דרכי שקול הוא בעיני כנגד פרקי נבואה קדומים שאני מלמדם ואין בהם חיוב להיום הזהאינני רוצה כעס ורוגז עליהם כי אינם מוצדקים אובייקטיבית, ופגעים בבריאותך סובייקטיבית. אולי לא הועלתי אך גם לא מעלתי, וגם לא אמעל, על כן לא אחדל.

מכתבים אלה הם יריעות היסטוריה הנתפרות יחד לשמיכת טלאים רחבה. הן מלמדות על מה שפעם כאן בארץ בין גדולי הרוח שבדור הקודם ומפיחות בהם חיים, הרבה הודות לעמל הרב ולחכמתו של עורך הספר, שארג את המכתבים זה בזה, שתי וערב.

עם קריאת המכתבים פתאום שוב נעשים צעדיו של סבא על המדרכה צעדי ענק, עיניו רואות למרחקים רבים, ומיטיבות לספר את שהן רואות. כך, על מדרכה אחת: צעדי ענק וצעדי איש משפחה צעיר, שבור גוף, גדול נפש; צעדי יתום מוקף והלום מוות קרוב, וצעדי לוחם חירות ישראל, צעדי תלמיד וצעדי מורה, והכול בספר אחד, בגוף אחד. ממש כפי שהיה צועד ברגליו על מדרכות רחביה.

*

את הספר חותם מכתב שהוא מעין־צוואה שסבא כתב בתאריך עלום. המכתב לא נכתב ערב מותו, ולמרות שלפיכך היה אמור להיגנז, כפי שכותב סבא, הוא נמצא בכל זאת בעיזבונו וכך הגיע לידינו. במכתב הזה מקופלת כל חיותו בתמצית. אהבת החכמה עם אהבת הצחוק, כמיהתו ורוחו העולה גבוה גבוה, עם אהבתו לחול ולאדמת הארץ, ולילדיו החיים בה:

אני מרגיש קצת לא טוב. קצת דקירות בסביבות הלב. אינני רוצה להזעיק את אריה. גם אמש היה כך וזה עבראינני רוצה להזעיקכי אינני רוצה ליהפך לחולה. אם תבוא חלילה התקפת פגע־ ממיתה, מילא, בשבילי ודאי לא אסון. חייתי מספיק, נהניתי מחיי, מה אכפת לי עוד שנה ועוד שנה? […]

ביום מותי מדי שנהשיתאספו האוהבים ויקראובנוסף לתהלים, קטעים מ"הגיונות מקרא" או מזכרונות "מעשר ראשון". ככל האפשר לא קטעים פולטיים, וטעמי עמי, והיודע ידע וישתוק.

ייתכן שמן הראוי היה להוסיף כמה מלים על "ירושתי" לאהובי נפשי שבביתי אך אין לי זמן. עוד מעט הסרט בטלביזיה "לא יאומן כי יסופר" שאני אוהב מאד

אני מפסיק. אם אקום בבוקר אקרע "פרידה" זו. ולאניחאאני באמת רוצה שכל אהובי לא ירבו ספוד ויחייכו גם על קברי. ייזכרו בבדיחהויצחקו. כך יאה לי ולחיים.

לחיי החיים יקיריי!"

——–

ישראל אלדד מכתבים נבחרים 1995-1944

בעריכת זאב גולן / בית יאיר, 2015

———-

* רוני אלדד־שאשא היא בוגרת בצלאל, תלמידת החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומלמדת אמנות במדרשת 
עין פרת‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

פורסמה ב-13 בפברואר 2015, ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תודה רוני על תחושותיך והמילים היפות שחלקת עמנו.

    ישראל אלדד עבורי הוא כעמוד האש שלאורו וחומו אני הולך ועל כן אני משתוקק כבר לקרוא את הספר החדש.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: