המולדת שלא נולד בה | חבצלת פרבר

מהגרים ישראלים ואחרים מגיעים אל פריז כחזרה לכאורה אל כור מחצבתם המדומיין. תקוות ההתערות בעיר מתגלה כאשליה

14-3229fהמולדת הישנה

לילך נתנאל

כתר, 2014, 175 עמ'

כבר בשם הספר יש משהו חריג שעוצר אותנו, שמשהה את מגע ידנו הראשון. "המולדת הישנה"? מה לנו ולזה? "מולדת ישנה" שייכת למהגרים איטלקים ואירים. עבורם איטליה, אירלנד ואירופה הן "המולדת הישנה" ו"היבשת הישנה" ואמריקה היא ארץ החלומות "שהזהב מתגלגל ברחובותיה". גם בספרות היהודית הגלותית, אצל שלום עליכם ובשביס־זינגר לאחר שהיגרו לאמריקה, ואולי גם אצל ברנרד מלמוד ואחרים מבני הדור הראשון בארה"ב, יש "מולדת ישנה": פולין, ליטא, אוקראינה, "תחום המושב" ברוסיה הצארית. אצלם "המולדת הישנה" קשורה להגירה, לחיי מצוקה שהומרו בחיי רווחה, קידמה ובטחון פיזי במולדת חדשה, אמריקה. אבל לנו, הציונים, הישראלים, אין "מולדת ישנה". יש לנו "ארצות הגולה" ויש "מולדת עתיקה" שאליה שבנו אחרי גלות ארוכה. ויש לנו גם "מולדת" סתם, ללא שם תואר.

לילך נתנאל, חוקרת ומרצה במחלקה לספרות בבר־אילן, כתבה ספר מיוחד, בסגנון מיוחד, אישי ועשיר מאוד, על נושא שאינו שכיח במקומותינו. והיא אכן הופכת את היוצרות: הגיבור הראשי שלה, ניסן, "לא ישוב בחזרה אל המקום שממנו בא. אל בית ילדות, בית אבא־אמא… הצרורים בצרור חיי קוממיות… אל דירות מפולשות באור של צהריים, אל שטחי אימונים מגודרים בתיל… אל הפשטות הזוהרת, מכמירת הלב, שבה אדם עומד שם ואומר זאת המדינה שלי… הוא ברגע האחרון עזב. שב אל המולדת הישנה שלא נולד בה, והזמן החל סוף־סוף לשוב אל ההיסטוריה…" (עמ' 26־7).

כמוהו גם עוגן, חברו. אצל שניהם המילה "מולדת" אינה מופיעה ולו פעם אחת בהקשר של ישראל. יש רק "המולדת הישנה" – והם אפילו לא נולדו בה, לא הם ולא הוריהם. אבל "אם יש עוד אפשרות לזיכרון – אז שיהיה ניתן לבדות אותו מראשיתו". הם בודים מין "מולדת ישנה" שמנותקת מכל מה שהיה שלהם, ולכן בעלת פוטנציאל אינסופי והבטחות ללא שיעור, לכאורה. אליה הם באים ולא תהיה להם עוד דרך חזרה.

זהו סיפורם של ניסן ש"אומר שהוא סטודנט לפילוסופיה", ושל עוגן, שעובד בשטיפת כלים במסעדה בלילות. "כל חודשי החורף חיו עוגן וניסן בדירה אחת ובמיטה אחת", עד שיום אחד קם ניסן ומחפש לו חדר לעצמו. והוא מוצא אותו ברחוב הצלב (!), בעליית גג, מעל לדירתה של מדאם טיטי, צרפתייה אלמנה ובודדת בת תשעים.

החדר הזה הוא מיקרוקוסמוס של נדודים: עליית גג שפעם הייתה חדר המשרתת, עכשיו היא קורת־גג לצעירים תלושים, אבודים, שמחפשים ואינם מוצאים. כמו ניסן ועוגן, כך גם פיונה הרוסייה, שגרה אצל קרובת משפחה משרידי האצולה הרוסית שהיגרה לפריז. היא מטפלת בילדים של מארחיה, תופרת בלילות על מכונת "זינגר" ישנה וחולמת על ניסן שאת מעילו הטליאה, והוא לא בא לפגוש אותה ולקחת את המעיל המתוקן! ועל אהבה.

סיפור על עיר שירדה מגדולתה. פריז  צילום: שאטרסטוק

סיפור על עיר שירדה מגדולתה. פריז
צילום: שאטרסטוק

אחר הוא סיפורה של סופי, המתאהבת בניסן ללא תכלית ובסוף יוצאת לשקם את חייה בחיק משפחתה הפריזאית. וזה ההבדל: ניסן, עוגן ופיונה הם מהגרים ואילו סופי צרפתייה, בת למשפחה שורשית ואכפתית. משפחה שבחג המולד בולסת סעודה רבת־מנות בנוסח הצרפתי השמרני, סעודה שופעת עד גועל ושעמום וכרס תופחת, אבל בתוך משפחתיות ששומרת על אחדות ואינה מניחה לאיש מחבריה, כולל סופי המתפרפרת, להתנתק ולרדת מן הפסים.

בהדרגה משנה הספר את פניו, ומסיפור על ישראלים יורדים שמחפשים "מולדת ישנה" הוא הופך לסיפור על פריז בראשית המאה ה־21. פריז שירדה מגדולתה, איבדה את אורותיה ואת מגנט־המשיכה והקליטה שלה לזרים, אך נותרה בית נורמלי ומובן מאליו למי ששייכים אליה בזכות לידתם ושורשי משפחתם. דווקא הצרפתיות של אן טיטי בת התשעים, של סוכנת הבית או של סופי ומשפחתה, מזכירה את "הישראליות הטיפוסית" המיתולוגית, בזעיר־בורגניות הדביקה, המגוננת והשורשית שלה. ולעומתה שני הישראלים, ובעיקר משפחתו הישראלית של ניסן (ליתר דיוק: אמו הנוירוטית והמגוננת־מדי שמתייחסת אליו כאל ילד ומאהב גם יחד), מאופיינים בחריגוּת, חולניות והתפרקות.

הספר מרתק, כתוב היטב ומומלץ בחום. גם טיפולה של נתנאל במיניות של דמויות ספרה, שאולי אינו מתאים לכל אחד, הוא יפה, עדין ואמנותי מאוד. נתנאל מיטיבה לתאר את חוסר הסיכוי של גיבורי ספרה, הבודדים והמנותקים, להתערות בחיי העיר הזרה שבה הם סובבים כרוחות רפאים. התקווה שלהם מתגלה כאשליה מאכזבת ומסוכנת: "מי שעוזב את הארץ שבה נולד לא יוכל להיוולד שוב במקום אחר…". מצבו של ניסן חמור במיוחד: התלישות שלו, חוסר היכולת לנגוע, הרצון שאין מאחוריו כלום להשיב לאחור את ההיסטוריה ולהחיות איזו "מולדת ישנה" בדויה, עלולים להיחשף במלוא ריקנותם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

פורסם ב-13 בפברואר 2015,ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: