נקמה מפוארת | גילית חומסקי

הרופא שנבגד על ידי אשתו חותר לנקמה שתשלח זרועות לרוחב יבשות ולאורך שנים, מרוסיה אל ההימלאיה ובחזרה דרך תל אביב, ביצירה קלאסית, חד־פעמית, "כמו שכתבו פעם"

750512036קו המלח

יובל שמעוני

עם עובד, תשע"ד 2014, 969 עמ' בשני כרכים

משהו קרה לספרים. או לי. כבר למעלה משנה אני נודדת בחנויות, הופכת כריכות ולא מתאהבת. אפשר להאשים את הקפיטליזם. את המצב. את ים הספרים המודפסים שהטביע את הדיון הספרותי. כולם בהחלט אשמים. אבל האמת שכבר כמה חודשים אני תוהה אם בלי קשר לכל הצדק הזה, פשוט הפסקתי לאהוב ספרים.

 או, לחלופין, שפיתחתי יכולות מיסטיות. אני יכולה להחזיק ספר סגור ולדעת מראש שברז יטפטף, שחלון יחרוק. שמשהו יסמל משהו אחר. שמישהו יתייסר בקונפליקט. כל זה נהדר מאוד. אבל אני כבר קראתי את זה. למעלה משנה אני הופכת כריכות ומחפשת את אבדתי.

מול "קו המלח" של יובל שמעוני קרה פתאום הנס. וולקנו הקריאה התפרץ כבר בחנות. עוד בטרם קריאה, הרכיבים כולם חברו לתמהיל מדויק: ספר של סופר מסקרן, שדומם כבר למעלה מעשור, בהוצאה שאני יודעת שמקפידה על זוטות כמו עריכה, הגהה, דיוק וגימור. כל זה עטוף בכריכה יפה ומדויקת. פריט מידע מפתה נוסף: כבר בשלב הכריכה האחורית אפשר לדעת שזהו ספר רחב בשני מובנים: הן במובן הפיזי (שני כרכים; מאות עמודים) והן מבחינת רוחב היריעה. ברוך הבא, דגדוג מוכר של סקרנות. היה שלום, כסף. העובדה הפשוטה היא שלא הצלחתי לכבוש את סקרנותי ולחכות שהספר יתגלגל אליי באחת הדרכים המקובלות. פתאום, בבת אחת, רציתי לקרוא.

כותב מתוך זהותו

ההימור לא הכזיב. מעבר להנאה הבסיסית מקריאת ספר טוב, חשיבותו של "קו המלח" גדולה מסך המאות הרבות של עמודיו. הוא חשוב בגלל הז'אנר שהוא מחיה, ויותר מכך, בגלל האופן שבו הוא מחיה אותו.

הז'אנר המחודש הוא ז'אנר הרומן ההיסטורי־ריאליסטי, שנראה שלאחרונה נשכח מלב. תחילת העלילה ב־1904, בעיר לֶה הנידחת אשר בהודו. סשה הרוסי הפצוע מגיע לבית החולים, המנוהל על ידי אדוארד מקנזי. בחייו הקודמים היה ד"ר מקנזי וטרינר הנשוי לאישה בשם קייט. לאחר שנת נישואים אומללה אחת הם יוצאים לטיול הרה גורל לרומא, שם אשתו פוגשת חוקר בשם מניאני. הנישואים מגיעים אל קיצם ומקנזי עושה את הטעות האנושית הידועה והאומללה מכולן: הוא לא משחרר. חייו מוקדשים מכאן ואילך לתכנון נקמה במניאני. המלכודת המשורטטת לפרטים מעניקה טעם לחייו. כשאתה מתכנן נקמה, אומר הפתגם, הכן מראש שני קברים, לננקם ולעצמך. מקנזי, בעזרת שותפו לקנוניה, מקדיש זמן ניכר להמחשת הפתגם. הנקמה שלו שולחת גרורות לאורך ולרוחב, ומגיעה, בסופו של דבר, גם לתל אביב, בעלילה שנפרשת על פני כמאה שנים.

 הדבר המשמח ביותר בספר הוא התנועה הבטוחה במרחב. זה לא סיפורה של חברה. זה לא הסיפור של כולנו. מקנזי הוא איש אחד, עם פצע אחד ונקמה אחת. מה שקורה לו הוא לחלוטין שלו. גם הקו הנמתח מבגידה ברומא לתל אביב העיר לא מנסה להיות סיפורה של הציונות בזעיר אנפין. הלאה חלונות חורקים בסמליות. זה סיפור על נקמה ספציפית אחת ועל תוצאותיה ההרסניות. ומתוך חוסר היומרה, הסימבולית או הדידקטית, נחצבת אמת בוהקת על חומרי הגלם שמהם עשוי העולם. אהבה ובגידה, נדודים ולב שבור. האם "קו המלח" נטול הקשר מקומי או מנותק מזהות הכותב? לחלוטין לא. הללו ממוקמים בטבעיות ברוחב היריעה.

 ומתוך היש בולט הקול החסר. ונובטת הבנה על קלסטרופוביה ספרותית מסוימת שלקינו בה. גיבורים ישראלים אמנם נוטים להרחיק לפעמים אל מעבר ים, בורחים בריחות ומתמודדים עם עברם וכל היתר. אבל איכשהו, זה כבר יותר מדי זמן מרגיש צפוף ודחוק. יש משהו משורטט בבריחה הגורפת מהלאומי אל הפרטי, או להיפך, בניסיון לספר סיפור שמתמודד עם הנרטיב.

כותב ישראלי לא חייב לדברר את האתוס הציוני. הוא גם לא חייב למרוד בו. אבל דמויות ספרותיות קשורות ליוצרן בקשר גנטי. גם כשסופר מספר סיפור פרטי, הוא אמור להכיר את קווי המתאר שהפכו אותו למי שהוא. גשם סימבולי יכול לנקוש בכל החלונות. אבל כשהכותב לא מתעלם מזהותו בעולם הזה, וגם לא הופך אותה למטרה מסומנת, אלא פשוט כותב מתוכה, נוצרת יצירה משמעותית. שמעוני מצליח ליצור מרחב גדול דיו, של סיפור פרטי, שבדי־אן־איי שלו זורמים כל הזרמים התת קרקעיים שהופכים את יצירתו לחד פעמית.

סיפור על נקמה אחת, שעוברת גם דרך נופיה של 
לֶה הנידחת צילום: שאטרסטוק

סיפור על נקמה אחת, שעוברת גם דרך נופיה של 
לֶה הנידחת
צילום: שאטרסטוק

דלת הסתרים נפתחת

נדמה לי שהתיאור הכי מדויק ל"קו המלח" הוא "ספר כמו שכתבו פעם". כזה ששם במרכזו את העלילה. שלא מלהטט בסימבולים ומטפורות וכופה על הגשם לגשום בשעה הראויה. איש מקצוע, אתם יודעים, כמו פעם. שמכבד את מלאכתו ומדייק בה ומקפיד על הפרטים הכי קטנים. בספרים כאלה מתרחש הקסם. דלת הסתרים נפתחת והקורא נשאב למקום אחר.

לדיוק בפרטים יש גם מחיר – שמעוני לא מזייף. בשום דבר. גם לא כשהוא מתאר את חוסר החמלה. ביותר מסצנה אחת בספר מתוארת לפרטיה חוויה של רוע צרוף. הילדים הרוסים מתעללים בגיבור היהודי ובאחיו. בבגרותם הסצנה חוזרת, הפעם בפשיטת הפורעים על בתי היהודים. כל זה נחוץ ספרותית ומדויק היסטורית, אבל אני מודה שאני מתקשה לקרוא תיאורי הכנסת יד אדם למכונת תפירה, למשל. גם כאן אפשר להחמיא לרוחב היריעה – ספרות טובה היא החיים עצמם. וכמו בחיים עצמם, גם כאן חוויות קשות מדוללות ברכיביו האחרים של העולם.

 לפעמים יש מחיר גם לבחירה המתפרשת. תיאורי אומללותו של סשה, למשל, קורעי לב בהתחלה. סשה הוא ילד פצוע, עובדה המתוארת בתחילת הספר ושזורה לכל אורכו. "איך התייפח עליו איזו, איך ניגב לו את שריטותיו בעדינות, איך גהר עליו בפרצופו הקטן וקרא לו לקום, שוב ושוב קרא לו, עד שקם. כבר נשכח ממנו התיש, ועדיין לא כעס עליו בגלל השנים הבאות: עדיין לא התאכזב ממנו ללא תקנה, ועדיין לא הטיח בו את כל חולשותיו: כאח, כבן, כאדם" (עמ' 87). בהתחלה הלב יוצא אל סשה, ומבקש לחמול עליו בסצנה המדויקת שבה יתוארו סוף סוף הדברים שהובטחו. אלא שבהדרגה ההבטחות החוזרות ונשנות על עתידו של סשה, שטרם התרחש, מטשטשות את הציפייה. דמותו מורכבת מצלליו, וכשרגעי השיא מתוארים סוף סוף הם כבר איבדו הרבה מטעמם.

כאן אולי המקום לדבר על ההצדקה לשני כרכים עבי כרס. המדיום הוא המסר. והמסר של ימים אלו הוא קצר. האופן שבו אנו צורכים טקסטים משתנה. וממילא הדיבור על נצחיות האמנות הוא מופרז. אמנות היא מוגבלת מעצם טיבה. אנחנו סוחבים על גבנו רשימת יצירות קלאסיות ש"חובה להכיר", אבל לפחות חלקן חשובות היום בעיקר מכוח האינרציה. בעוד שנים הן כבר לא תהיינה רלוונטיות.

כבר היום הקוראת הפנימית, האינטואיטיבית, חציה נמשך קדימה אל משהו אחר, אל היצירה שתתהווה מתוך התקופה המשתנה. וחציה מתרפק עדיין על ספרים של פעם, עבי כרס ודשני עלילה, שנכתבו באהבת אמת ולא מתוך יומרה. עם דמויות שחיות בתוך עולם ולא מדבררות אותו. ספרים על אהבה ושנאה ובגידה ונקמה וסליחה. חומרי הבסיס האלה לא עשויים להשתנות. אשר לדרך שבה נצרוך אותם, מה צופן העתיד, מי יודע. הרגע זה עדיין עובד.

גילית חומסקי היא סופרת ומשוררת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בינואר 2015, ב-גיליון בא תשע"ה - 911, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: