כשמשה מבקש מפרעה לצאת למדבר ולהקריב שם קרבנות, הוא למעשה דורש ממנו ליטול את האלוהים שיצר אותו ולהקריב אותו לאל היריב. יציאת מצרים במבט תיאולוגי־אלילי

כהכנה ליציאת מצרים נצטווה עם ישראל לקחת שה לשחיטה ולהזות את דמו על פתח הבית. מה מטרתה של לקיחת השה והאם יש משמעות לשה דווקא? ברור למדי שמדובר בנושא תיאולוגי רב משמעות, שכן זהו המעשה הראשון שנצטוו ישראל לעשותו ויש להניח שבמעשה זה רצה הקב"ה להעמיד במבחן נושא רב חשיבות במאבק בין ישראל למצרים. בשורות הבאות ננסה להתחקות אחר משמעות השה בדברי פרשנינו וננסה להעמיד שאלה זו על רקע המיתולוגיה המצרית ולאור המקורות המצריים.

על הפסוק: "הן תועבת מצרים נזבח…" (שמות ח, כב) כותב רש"י: "דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים". על אף שהמילה תועבה משמעותה בלשוננו דבר מגונה ובזוי, עולה מדברי רש"י שמשמעות המילה בתורה היא הפוכה ומדובר בדבר קדוש שאותו לא היה מקובל לזבוח. נראה שהייתה קיימת הסכמה בין משה לפרעה שהקרבת הקרבנות מן החי היוותה קריאת תיגר על מצרים שכן הם ראו בבהמות אלוהוּת והדבר נגד את עיקרי דתם.

במורה הנבוכים טוען הרמב"ם שהשה או הטלה היו במצרים אלוהוּת:

"כי הקבטים המצרים (נראה שהכוונה לקופטים – כיום קבוצת מיעוט נוצרית החיה במצרים ונחשבת כקבוצה מצרית מקורית. י“מ) היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, ואמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן…

ומחמת העניין הזה עצמו נצטווינו בשחיטת כבש הפסח, והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית הוא המציל מן ההשחתה. ופסח ה‘ על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף, בשכר פרסום המשמעת וסילוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה זרה (מורה הנבוכים ג, מו)

מדברים אלה עולה כי על מנת להסיר מעל עם ישראל את האמונה בטלה־שה כאלוהות, עם ישראל היה צריך לעשות מעשה משמעותי המצביע על ההתנתקות מתועבות מצרים.

כונה "מלך האלים" ו"אדון השמים". ספינקסים בעלי גוף אריה וראש כבש במקדש אמון בלוקסור
צילום: Steve F־E־Cameron

ראש של כבש

המקור לדברי הרמב"ם נמצא בדברי אונקלוס. את הפסוק "כי תועבת מצרים נזבח לה' א־לוהינו" מתרגם אונקלוס: "ארי בעירא דמצרים דחלין ליה מניה אנחנא נסבין למדבח" (= שהרי הצאן שהמצרים עובדים אותו, ממנו ניקח לזבוח). אונקלוס הוא אם כן המקור הקדום ביותר לכך שהמצרים ראו בצאן אלוהות. הרמב"ן גם הוא מפרש כדברי הרמב"ם ואומר: "ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו כל שכן שהודיע במצווה הזאת שהשפיל אלוהיהם וכוחם בהיותו במעלה עליונה שלו. וכך אמרו קחו לכם צאן ושחטו אלוהיהם של מצרים" (שמות יב, ג).

האם יש בידינו מידע על עבודת כבש כאלוהות במצרים? יש לציין שבעיני המצרים כמעט לכל בעל חיים הייתה משמעות דתית. במצרים היו כ־2,000 אלים במקומות שונים ובתקופות שונות. רשימה חלקית תבהיר את הנושא. המצרים ראו בנחש, בצפרדע, באווז, בתנין, בחתול, בתן ובכלב בעלי חיים המייצגים אלוהויות. גם בפרה או בשור, באריה או בלביאה, במגלן, בבז ובחיפושית הזבל הם ראו בעלי חיים מקודשים המייצגים כוחות שונים. האם לכבש או לטלה היה מקום נכבד יותר בדת המצרית? סביר להניח כך, שכן נגד עבודת אלילים זו נאבק משה, והרי אין טעם להיאבק מול אחד האלים המשניים; יש להכות באל המרכזי שבו האמינו בעיקר האליטות המצריות.

ובכן, בדיקה של האלים המצריים הראשיים מצביעה על כך שהאל המתאים לדמות הכבש הוא המכונה במצרים "אמון". האל אמון הפך להיות מהאל הראשי של העיר נא־אמון שבדרום מצרים (ראו ירמיהו מו, כה; נחום ג, ח. העיר מכונה גם תבי ביוונית, היום לוקסור) לאל המצרי הראשי של מצרים עם עלייתה של הממלכה החדשה בשנת 1570 לפנה"ס לערך. השושלת ה־18 במצרים שמוצאה מעיר זו הפכה את הפולחן לאל זה לפולחן מרכזי ובשלב מסוים הוא התמזג עם האל רע שהיה אל השמש. אמון כונה "מלך האלים" ו"אדון השמים", כינויים המלמדים על מעמדו המיוחד. בחרפושיות נדירות (חותמות מצריות בצורה של חיפושית הזבל הנושאות שם של מלכים ופקידים חשובים) מופיע בדרך כלל רק שמו הכתוב של אמון ללא תמונה. הסיבה לכך קשורה אולי לפשר שמו במצרית: "הנחבא". חלק גדול ממלכי השושלת ה־18 נושאים את השם אמון כמו אמנחותפ (כאלה היו ארבעה), וכן מלך מצרי אחר הוא תות ענך אמון (שהיה מלך בלתי חשוב, שכן מת בצעירותו בגיל 18, אך גילוי קברו והאוצרות שבו פרסם את שמו יותר ממלכים אחרים).

דמותו של האל אמון מופיעה על קירות מקדשים וקברים בצורות שונות: כאדם עם שתי נוצות גדולות בגובה רב על ראשו המסמלות את מצרים העליונה ומצרים התחתונה, כאדם בעל פני קוברה וכן ככבש (איל) או כאדם בעל פני כבש. כך, למשל, ניתן לראות בכניסה למקדש אמון הנמצא בכרנך־לוקסור שורת פסלים בעלי גוף אריה וראש כבש.

דמותו של אלכסנדר מוקדון על מטבע יווני מהתקופה ההלניסטית, עם קרני איל המייצגות את האל אמון
צילום: רויטרס‎

 מאבק בין אלים

הכרת המיתולוגיה המצרית מלמדת אם כן שבהקרבת השה ובנתינת דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות מביע עם ישראל את התנערותו מהאל הראשי אמון שהיה בתקופת השושלת השמונה עשרה האל הראשי של מלכי מצרים התחתונה והעליונה, וכן מבנו ח'נום, יוצר בני האדם והאחראי על השקיית הנילוס. בעיני המצרים הדבר ודאי נחשב לחילול הקודש, כפי שפירש זאת טאקיטוס (היסטוריון רומאי עובד אלילים בן המאה הראשונה לספירה), בדברי ביקורתו כנגד הדת היהודית: "ואיל הם טובחים כמו למען הלעב באמון" (פטר שפר, יודופוביה – גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, עמ' 51).

 הכרת מערכת היחסים בין האלוהויות השונות במצרים מסייעת להבין את הקושי הרב של פרעה לאפשר לבני ישראל לחוג במדבר. מלכי השושלת ה־18, שכאמור מוצאם מתבי, נוא אמון שבדרום מצרים, גירשו את המלכים שקדמו להם, הם מלכי החיקסוס שמושבם היה בדלתא של הנילוס בצפון מצרים. ההיקסוסים, שלא היו מצרים מקומיים, אימצו כאל הראשי שלהם את האל סת שנחשב כאל הסופה או אל המדבר. יש לזכור שמצרים היא רצועה ירוקה וצרה המוקפת במדבריות שבהם מתחוללות סופות חול מדי פעם. המגע בין הארץ הנושבת לאזור הצחיח היה קרוב והעניק את התחושה המאיימת שהאדם קרוב למקום משכן כוחות חזקים שאותם הוא צריך לרצות.

רוחב הרצועה המיושבת בדרום מצרים נע בין 2 ל־15 ק"מ בלבד והקרבה למדבר בוודאי גרמה לחלק מתושבי מצרים לנסות לפייס את הכוחות המאיימים שסביבם. המצרים ראו במאבק בין האל סת הרשע לאלים אחרים כמו הורוס מאבק בין המדבר השומם והמרתיע לבין הארץ הנושבת. בני השושלת ה־18 זיהו את החיקסוסים השנואים עם האל סת, המתואר במיתולוגיה המצרית כאל רשע שרצח את אחיו (אוזיריס), והוא צויר כאדם בעל ראש של בעל חיים לא מוגדר. אולם מה שבלט אצלו הן אוזניים זקופות ורבועות.

מה אם כן אמור לחשוב המלך המצרי השטוף בעבודת האל אמון, שהאמין שאמון או ח'נום בנו הם שיצרו אותו, כשמבקשים ממנו לקחת את הכבשים המזוהים עם האל אמון ולהקריבם במדבר, מקום שלטונו של האל הרשע סת המזוהה עם אויביו? מבחינתו מדובר בכניעה תיאולוגית מחפירה. כניעת פרעה למשה כמוה ככניעה לאל סת. אין ספק שלא זו הייתה מטרת המאבק של הקב"ה במצרים, אך סביר להניח שכך ראה פרעה עובד אמון את פני הדברים.

פרשנות זו היו לה כנראה מהלכים בחברה המצרית במשך דורות רבים. על כך אנו למדים ממקורות יווניים ורומיים שונים. יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון" (ב, ט) כותב על הדיבה שהוציא אפיון על עם ישראל, שעל פיה בקודש הקודשים במקדש בירושלים נמצא ראש חמור עשוי זהב (החל מן התקופה התלמית [ההלניסטית] סת תואר כחמור או כאדם בעל ראש של חמור). פלוטארכוס (היסטוריון ופילוסוף יווני, חי בסוף המאה הראשונה ובראשית המאה השנייה לספירה) מספר בזו הלשון: "אך אלה המספרים כי מנוסתו של טיפון (שזוהה על ידי היוונים עם סת) מן הקרב (עם האלים) נעשתה על גב חמור ונמשכה שבעה ימים, וכי לאחר שנמלט הוליד בנים הירוסלימוס (ירושלים ביוונית) ויודיאוס (יהודה ביוונית), מנסים בעליל, כפי שהשמות מלמדים, לגרור מסורות יהודיות אל תוך האגדה". פטר שפר בספרו על תולדות האנטישמיות העתיקה כותב ש"המסורות היהודיות" שפלואטרכוס מגנה כאן בכעס הן ללא ספק מקור מצרי קדום המנסה לקשור את מוצא היהודים עם טיפון־סת, אל מעורר אימה ושנוא הן במיתולוגיה היוונית והן המצרית (שפר, עמ' 87־88).

גם טאקיטוס כתב שהיהודים החזיקו במקדשם צלם של חמור בר (שם). שפר טוען לאור המקורות היווניים ש"ישנו מוטיב ספרותי… הנטוע עמוק במסורת האנטי יהודית המצרית… פולחן החמור המיוחס ליהודים מקורו בזיהוי אלוהי היהודים עם סת־טיפון… אין שום מקום לספק שהאל היווני טיפון זוהה משלב מוקדם מאוד עם האל המצרי סת וכי סת מזוהה עם החמור או ליתר דיוק חמור הבר. סת אלוהי המדבר מגלם את כל היובש הלוהט והצחיח ואת עוצמת הבצורת המשתלטת ודוחקת את הלחות שהיא מקור הנילוס וגאוותו".

שפר מעלה אפשרות ששורשי אגדת פולחן החמור היהודית נוצרה בתקופת שלטון פרס במצרים על רקע עימותים בין תושבי מצרים לשלטון הפרסי שם. היהודים במצרים זוהו כמשתפי פעולה עם הכובש הפרסי והיו מאבקים בין יהודים במצרים לתושבי מצרים על רקע זה. לאור הדברים שהובאו לעיל נראה כי הזיהוי של א־לוהי ישראל עם סת המצרי שורשיו כבר בתקופת יציאת מצרים, אם כי רק בגלגוליו המאוחרים הפך סת לאל המזוהה עם החמור.

מאבק מתמשך

הדעת נותנת אפוא שאחד מן הגורמים המרכזיים לכך שפרעה הקשה את לבו היה הזיהוי שעשו המצרים עובדי אמון בין א־לוהי ישראל לסת. כך שייתכן שאם משה היה מבקש לצאת ממצרים בלא שהיה מזכיר את בקשת ההקרבה במדבר, היה פרעה נכנע עוד קודם לכן.

מעט ממה שהתחולל בנפש המצרים כלפי הקרבת השה והזאת דמו על פתח הבית לעין כול, ניתן אולי ללמוד ממכתבים שנמצאו באי יב (אי הנמצא בדרום מצרים בתוך הנילוס ובו ישבה מושבה של חיילים יהודים בשירות הצבא הפרסי), ומהם אנו למדים שהעימות בין אלוהי מצרים לא־לוהי ישראל לא הסתיים גם בתקופת השלטון הפרסי במצרים במאה החמישית לפנה"ס. באחד המכתבים מסופר שכוהני ח'נום החריבו את המקדש שבנו בני המושבה הצבאית היהודית ששירתו בצבא הפרסי. חוקר מכתבי יב בצלאל פורטן העלה השערה שהגורם לזעמם של כהני ח'נום ולהחרבת המקדש היהודי היה הקרבת איל לקרבן הפסח כיוון שהאיל היה קדוש לאל חנום (עולם התנ"ך, ספר עזרא ונחמיה, עמ' 218).

לאור הדברים הללו, מסתבר כי עם ישראל הפגין אומץ רב כאשר הקריב את השה והזה את דמו, ואומץ זה הוא שהראה שאכן העם ראוי להיגאל.

 ד"ר יצחק מייטליס הוא מרצה לארכאולוגיה במכללת הרצוג. המאמר הוא חלק מספרו "פרשת דרכים", העתיד לראות אור בהוצאת מגיד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015