הרפתקאות ומסתורין במשפחת ורן | אלי אשד

הספר הקצר והפסימי עוסק בחזרה העתידית האינסופית על גורלה של האנושות הנכחדת. הפרשייה המרתקת המסתתרת מאחוריו היא מי באמת כתב את ספרו של ז'ול ורן

63bאדם הנצחי

ז'ול ורן

מצרפתית: אביבה ברק־הומי

נהר, 2014, 109 עמ'

 

ז'ול ורן, המכונה "נביא העת החדשה", הוא אחד מן הסופרים המפורסמים ביותר של המאה התשע עשרה, בראש ובראשונה בזכות ספריו המדעיים־בדיוניים שתיארו המצאות דמיוניות. רוב ספריו תורגמו לעברית, בדרך כלל יותר מפעם אחת. הספר שלפנינו הוא בעצם נובלה של ורן, שהופיעה רק חמש שנים לאחר מותו, בשנת 1910, בקובץ סיפורים קצרים שיוחסו לו. ובכל זאת, יש הרואים בנובלה זאת את יצירתו הטובה ביותר מבחינה ספרותית.

בקרב חוקרי ז'ול ורן הייתה טענה זאת שנויה מאוד במחלוקת במשך שנים רבות. וזאת לא בשל חוסר הסכמה על איכותה הספרותית של הנובלה, שכן בין החוקרים קיימת הסכמה כללית שמדובר באחד מן הספרים הטובים ביותר שהופיעו תחת שם המחבר "ז'ול ורן". ודאי שהטוב ביותר מבין הספרים שפורסמו תחת שם זה בעשרות שנות חייו האחרונות ומבין אלה שיוחסו לו ופורסמו לאחר מותו בידי בנו, שרובם ככולם גרועים למדי. חוסר ההסכמה נוגע לשאלה האם ז'ול ורן הוא אכן מחברה של הנובלה.

ההתייחסות לספר זה, כפי שהוא מוצג בידי ההוצאה, היא לפיכך בעייתית לכאורה. אין זה ברור כלל וכלל שהוא אכן פרי יצירתו של ז'ול ורן. היום כבר ברור לחלוטין שמישל ורן − בנו של ז'ול ורן, שהוציא אותו לאור במסגרת קובץ סיפורים שייחס לאביו − לכל הפחות שִכתב אותו.

מאחר שכתב היד המקורי של היצירה לא התגלה, רוב החוקרים סברו במשך שנים כי מישל הוא  שכָּתב אותו מתחילתו ועד סופו, אך ייחס אותו באופן שקרי לאביו. מישל ורן טען בפרסומי התקופה ששמר על סיפוריו של אביו כפי שהיו כשמצא אותם ורק ערך אותם, אבל השוואה עם כתבי היד המקוריים שנשמרו בארכיון משפחת ורן לאחר מאה שנה הוכיחה שלעתים הוא לא רק ערך, אלא שִכתב בצורה דרסטית את כתבי היד של אביו והוסיף דברים רבים משלו.

לעתים לא היה לתוספות הללו כל קשר ליצירתו המקורית של ורן. ספרים כמו "געש הזהב", "ציידי המטאורים", "סודו של מדען גרמני", "עיר בלב מדבר" (ספרים שתורגמו לעברית) עברו שינויים, ולכמה מהם הוסיף חלקים שלמים פרי יצירתו שלו בלי לציין זאת בשום מקום בספר. השינויים כללו רעיונות פוליטיים רדיקליים, שהיו רחוקים מאוד מאלו של ז'ול ורן המבוגר והשמרני (שבין השאר תמך במתנגדי הקצין היהודי דרייפוס, שהואשם האשמת שקר בריגול. אם כי היה לו האומץ לחזור בו לבסוף).

בכך יצר מישל ורן פרקטיקה ספרותית, שהיום מקובלת מאוד, שבה לאחר שסופר של רבי מכר נפטר או אפילו עודנו חי אך שוב אינו מסוגל ליצור, תופסים את מקומו "סופרי צללים" שכותבים את הספרים תחת שמו. בכך מבוצעת הטעיה של הציבור, היוצא מנקודת ההנחה שהספר שעליו מופיע שמו של מחבר מפורסם אכן נכתב על ידו. לכאורה, כך היה המצב גם עם הנובלה שלפנינו.

ורן

נביא העת החדשה. כריכת המגזין L'Algerie מ־15 ביוני, 1884, עם הכיתוב 
"ז'ול ורן: המקורות הטובים ביותר למידע אותנטי על העולם שמתחת למים"

לא נביא

בערך בשנת 2000 התגלה בארכיון משפחת ורן כתב היד המקורי של הסיפור שנחשב לאבוד. הוא היה כתוב בכתב ידו של ז'ול, ונשא הערות מפורטות בכתב ידו של מישל. או אז הוכח מעבר לכל ספק שהנובלה אכן התבססה על סיפור מקורי של ז'ול ורן, אלא שמישל ורן שִכתב את היצירה באופן כבד לפני הפרסום. לדעת וויליאם בוטצ'ר, החוקר שניתח את כתב היד בביוגרפיה שכתב על ז'ול ורן (2006), מישל שיפר את הסיפור באופן דרמטי מבחינה ספרותית, וכאמור אף הכניס בו את מסקנותיו הפילוסופיות, כך שבהחלט אפשר לראות ב"אדם הנצחי" יצירה שנכתבה במשותף בידי שני אנשים.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, ז'ול ורן לא היה "נביא". הוא לא תיאר ביצירותיו את העתיד ולא עסק כלל בנבואות. סיפוריו התרחשו, בדרך כלל, בהווה של הסופר ושל קוראיו, בתוספת כמה טכנולוגיות חדשות שהוסיף, כמו למשל צוללת או תותח שיורה אנשים לירח. יוצא דופן במיוחד היה ספר שכתב בצעירותו, ולא פורסם, בשם "פריז במאה העשרים". ספר זה נדחה בידי המו"ל שלו כ"פסימי מדי"  ופורסם רק ב־1993. גם בתרגום לעברית עורר הספר תשומת לב רבה, וזאת בזכות תחזיות מדויקות של ורן. אבל ספר זה הוא יחיד במינו מבין יצירותיו של ורן, שככל הנראה למד את הלקח ומעולם לא פרסם בחייו יצירות משלו על אודות העתיד.

 יוצא דופן יחיד היה הסיפור שפורסם תחת שמו ב־1889, "הרפתקאות עיתונאי אמריקני בשנת 2889", שתיאר עתיד סוּפר־טכנולוגי שבו ארה"ב דומיננטית בעולם. היום כבר ידוע שהסיפור הזה נכתב בידי מישל ורן עבור עיתון אמריקני ופורסם במקור באנגלית. ז'ול רק שינה מעט את הסיפור בגרסה הצרפתית שלו.

סביר להניח, אם כך, שגם "אדם הנצחי" − שהוא יוצא דופן מוחלט ביצירתו של ורן ובמיוחד בספרות של זמנו, בכך שהוא מתאר את העתיד הרחוק מאוד − נכתב, לפחות ברובו, בידי מישל ורן, שבמקרה הטוב הסתמך על כמה עמודים מהגרסה הראשונית של אביו.

אך בין שהספר נכתב בידי ז'ול ורן, בידי בנו או בשיתוף פעולה של שניהם, הוא עדיין מעניין בפני עצמו. ברור שהיום הוא אחד הספרים המעניינים ביותר הקשורים לשמו של ורן, שרוב ספריו נחשבים, שלא כמו ספר זה, לספרי הרפתקאות מיושנים.

אטלנטיס בשידור חוזר

הספר מורכב משני חלקים − האחד מתרחש בעתיד הרחוק מאוד, בערך מאה ושבעים אלף שנה בעתיד, בעולם שבו יש רק יבשת ענקית אחת הנמצאת בערך במקום שבו שוכן היום האוקיינוס האטלנטי. ביבשת הזאת שולטת, מזה מאות שנים, אימפריה אחת גדולה. ההיסטוריון זרטוג סופר רי זסר (האם חשבו ז'ול ו/או מישל על גיבורו של ניטשה זרטוסטרה?) מתמודד עם בעיה היסטורית. הבעיה: חקירות מראות מעבר לכל ספק שבעבר הרחוק צצו תרבויות מפותחות של בני אדם, אשר שקעו ונעלמו מסיבות בלתי ברורות. תרבותו היא האחרונה בסדרת התרבויות. באופן מקרי הוא מוצא בחצרו כתב יד קדמון מלפני עשרות אלפי שנים ומפענח את הכתוב בו − וזהו כבר החלק השני של הסיפור.

חלק זה הוא למעשה יומן אישי השייך, כמתברר בדיעבד, למאה העשרים, והוא סיפורו של אסון גדול שהשמיד את רוב ארצות העולם, במעין צונאמי חסר תקדים. רק כמה אנשים שורדים בספינה אחת בחלק היבשת שהפך לאי קטן. במשך חודשים הם שטים בים, ומגלים שכל ערי העולם שקעו ואינן עוד ועמן כל התרבות האנושית. אך לבסוף הם מגלים שיבשת חדשה־ישנה עלתה על המים. מדובר ביבשת שפעם שכנה עליה תרבות אטלנטיס הקדומה והמפורסמת, אשר בימים רחוקים שקעה וכעת עלתה שוב (יבשת שז'ול ורן עצמו הביא אותה לראשונה מזה אלפי שנים לתשומת לב העולם בספרו המפורסם "עשרים אלף מיל מתחת למים", שבו קפטן נמו מבקר בשרידיה של העיר אשר נשכחה כמעט לחלוטין).

על היבשת הזאת נוחתים שרידי האנושות. הם חיים בה, תחילה כמו רובינזונים, כפי שמתואר בספרו הידוע של ורן "אי התעלומות", אולם הפעם אין שום סיכוי להצלה משום מקום. הניצולים מקימים חברה חדשה וצאצאיה חוזרים לתקופת האבן, ואנו מבינים שתרבות זאת תפרח שוב רק על מנת שתושמד שוב באסון טבע. ההיסטוריון מן העתיד הרחוק מבין שיש מחזוריות נצחית של כל הדברים, וכי גם על התרבות שלו, הפורחת, נגזר להיחרב כמו כל התרבויות שלפניה. וחוזר חלילה.

הספר אינו דומה לספריו האחרים של ורן, אם אכן כתב אותו. לא קיימת שם, למשל, הפרטנות האובססיבית שלו בהעברת מידע גיאוגרפי, בוטני וזואולוגי לקורא. גם הומור אין בו כלל. כפי הנראה, זהו הספר הקודר ביותר ששמו של ז'ול ורן קשור אליו. נדמה שהוא רומז לנו שעל כל התגליות וההמצאות של המין האנושי נגזר לעבור מן העולם, רק כדי להיות מומצאות ונחשפות שוב ושוב, במעגל חסר סוף. זהו רעיון שהיה מקובל מאוד בתרבויות הפגאניות וההודיות הקדומות, והוא נמצא גם בספרו של ניטשה, "כה אמר זרטוסטרה", וייתכן, כאמור, שוורן האב או הבן לקחו זאת משם.

במהדורה העברית אין כל זכר לפרשה סביב זהותו של הספר. מן הראוי היה שהוצאת "נהר" תפרסם הקדמה או אחרית דבר שתנסה לענות על השאלה מי כתב את הספר − ז'ול, מישל או אולי שניהם. במקום זה אנו מקבלים רק רשימת אירועים חשובים בחיי ז'ול ורן, שאותה כתב המו"ל ראובן מירן. רשימה בלתי מעניינת בעליל, אשר אינה תורמת דבר להבנתנו את הספר ואיננה שופכת אור על נושאיו. וחבל מאוד, שכן אין ספק שמדובר בספר מרשים ומעורר מחשבה על אודות הזמניות שלנו ושל העולם סביבנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בינואר 2015, ב-גיליון בא תשע"ה - 911, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: