השירה כאן מתארת מצב אנושי עגום, שנלווים לו חרדה קיומית ומחאה מגדרית חריפה, ויוצרת לקסיקון אישי ולאומי קודר. שירת סיוט שמחייבת אופטימיות

צורות שבורות

יהודית מוסל־אליעזרוב

מוסד ביאליק, 2014, 234 עמ'

*

רָכוּב בְּהַרְלִי דּוֹהֵר מוּלִי
חוּצָן בִּפְנֵי מַתֶּכֶת וְגוּף אָדָם גָּדוֹל
לַשָּׁוְא אָנוּס בְּמַעֲלֵה מַדְרֵגוֹת
אַבְרִיחַ דַּלְתִּי הַכְּבֵדָה בִּבְרִיחֵי בַּרְזֶל
חוּצָן בְּהַרְלִי יַמְרִיא עַל
יַהֲרֹס.
שיר א' מתוך המחזור "אש כוחותינו" (227)

פואטיקה של מוסל־אליעזרוב היא ייחודית במינה בהיותה פולחן מטריד של צער גורף על עצם הקיום. שירתה היא מסע אקספרסיוניסטי גלוי ושובר לב, אותנטי ואמיץ לשאול עלי אדמות. זו שירת סיוט אפוקליפטית ומורבידית העוסקת ביסודיות, אולי אף באובססיביות, באכזריות של החיים. זו מחאה נגד הקיום ממספר נקודות מבט היוצרות יחד זווית פנורמית רחבה על הנושא: מטפיזית־קיומית, מגדרית וחברתית.

צורות שבורות הוא ספרה החמישי של המשוררת הירושלמית, המכונה על שם שיר מוקדם שלה (64). זו אסופה הכוללת את שיריה מארבעת ספריה ושירים חדשים. מוסל־אליעזרוב מפרסמת את שיריה בכתבי עת כבר מ־1968. ספרה הראשון כפפות, משקפיים ומטרייה יצא לאור ב־1980, שנה מיוחדת בשירה העברית שבה יצאו לאור ספרי ביכורים של משוררים קנוניים כגון אדמיאל קוסמן, זלי גורביץ', פרץ־דרור בנאי וישראל אלירז (שפרסם פרוזה ומחזות עד לאותה שנה).

השיר "דבר החכם הברהמיני" (192) הוא מניפסט של נקודת המבט המטפיזית־קיומית הגורסת כי הקיום בעולם הוא סבל מיותר: "אַשְׁרֵי הַמֵּתִים שֶׁהִשְׁתַּחְרְרוּ/ מֵאַשְׁלָיוֹת סִבְלוֹת עוֹלָם/ וְאַשְׁרֵי הַמִּתְגַּלְגְּלִים לִצְפַרְדֵּעִים./ יְקַרְקְרוּ הַמִּתְגַּלְגְּלִים לִצְפַרְדֵּעִים/ עַד שֶׁיֵּעוֹר מִתַּרְדֵּמָתוֹ הָאֵל בְּרַהְמָה/ בְּבֵיצַת הַזָּהָב הַשָּׁטָה עַל פְּנֵי מַיִם רַבִּים/ וְיִבְרָא בְּרַהְמָה בְּרִיאָה חֲדָשָׁה/ מֵחָרְבוֹת הַמַּבּוּל".

גם השיר "מחוץ לזמן" (137) שולל את החיים בעולם עקב הסבל מנקודת מבט מטפיזית־קיומית, אך העיצוב הוא דרך מטפורה טכנולוגית אקזוטית: "מִחוּץ לַזְּמַן/ לַהִוָּצְרוּת/ לַכִּלָּיוֹן,/ רְאֵה/ רִבְבוֹת עֻבְּרֵי מַבְחֵנָה/ מֻקְפָּאִים/ צְפוּפִים בְּמַחְשָׁךְ/ כַּדֵּי הָעוֹפֶרֶת,/ עַשְׂרוֹת שָׁנִים/ בּוֹחֲנִים בְּאֵימָה/ אֶת הַצִּמְצוּם/ אֶת הַהֶעְדֵּר/ בַּמַּעְבָּדוֹת אוֹר נֵיאוֹן// חוּטֵי אוֹר שְׁבִירִים/ שֶׁל 42 נוּרוֹת פּוֹרְצֶלָן/ מִשְׁתַּלְשְׁלִים מֵהַתִּקְרָה לָרִצְפָּה/ מַזְכִּירִים/ מַבָּטִים שֶׁל מְסִבּוֹת גַּן לֵילִיּוֹת/ דִיסְקוֹטֶקִים/ זִירוֹת אִגְרוּף/ תֵּיאַטְרָאוֹת".

החרדה הכללית של האני הנשי
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

רציתי לזרוק אותך

המחאה המגדרית של מוסל־אליעזרוב היא מהחריפות ומהעמוקות בשירה העברית ומקורותיה בשירת שנות ה־60 של המאה שעברה. הסוריאליזם האקזוטי והשחור של אליעזרוב הוא עיבוד מוקצן של החוויה הנשית הכואבת של אמהותיה השיריות, יונה וולך ודליה רביקוביץ (ראו בדיאלוג עם "קורנליה" מאת וולך, 88; וראו את הדיאלוג בין מכות החגורה של האב לילדתו ב"שמלה" [78] למכות האב לילדתו ב"כף יד רשעה" מאת רביקוביץ).

המחאה המגדרית מתארת את ניצחון הטנטוס הגברי על הארוס הנשי, הבדידות על הזוגיות ('"שֶׁתָּמוּת' אוֹמֶרֶת בְּלִבָּהּ אִשָּׁה/ 'שֶׁתָּמוּת' אוֹמֵר בְּלִבּוֹ אִישׁ", 111), המכוער על האקזוטי והיפה. הווה אומר, ייתכן שהמניעים העמוקים לתפיסת עולם מטפיזית־קיומית שלילית בכללותה נעוצים בחינוך ובנורמות פטריארכליים, נוקשים ושמרניים, למעשה בפוסט־טראומה.

הנשיות מעוצבת באופן מהותי כנחותה, בלתי כשרה, ולכן לידת ילדה מתוארת אף על ידי האם כקללה: "וְלִשְׁאֵלַת בַּת הֶחָמֵשׁ/ – 'שָׂמַחַתְּ כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי אִמָּא?'/ עָנְתָה: 'כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁזֹּאת יַלְדָּה,/ רָצִיתִי לִזְרֹק אוֹתָךְ מֵהַמִּטָּה'" (143; ראו גם 61, 138). מכאן, זו ילדות עשוקה של ילדה מוכה שאין מקשיבים לה והיא "צוֹרַחַת נוֹאָשׁוֹת לְצִדְקָתָהּ" ("צריח ופעמון בעלטה", 215). הדיכוי בילדות הוא המניע לתיאורים רבים של ילדים מתים המייצגים את אובדן הילדות.

באחד משיריה היא מתארת את הנידוי והחרם שהטיל האב, הרב, על הדוברת בעקבות אובדן בתוליה, כנראה מחוץ לנישואין, ואת רגשות האשמה הנלווים לאהבה. כאמור, גם דמות האם (125) ואפילו דמות הגננת ("קָרְאָה לָהּ תָּמִיד הַגַּנֶּנֶת בִּצְחוֹק/ 'עַגְבָנִיָּה רְקוּבָה"', 138) מתוארות כדכאניות, תיאורים המשלימים תמונת עולם פטאליסטית שבה התפתחות בריאה היא בלתי אפשרית.

הדיכוי המגדרי הוא תורשה שלילית המועברת מדור לדור. הוא מטיל על האישה גם חיי עוני ועל בנה חולי: "בְּצֵל הַיַּעַר הַנִּסְתָּר/ דְּמֻיּוֹת נָשִׁים פְּחוּסוֹת/ מֻכּוֹת/ נוֹשְׂאוֹת אִיקוֹנִין שֶׁלָּהֶן/ וְנֵרוֹת/ לְעִתִּים בְּגַפָּן, לְעִתִּים עִם יַלְדֵיהֶן// וְגַם אֲנִי בִּסְלַמְס/ מֵחֶדֶר שָׂכוּר אֶחָד לְחֶדֶר שָׂכוּר שֵׁנִי" (67). בהנחה ששירתה של מוסל־אליעזרוב מגוללת סיפור אוטוביוגרפי סמוי, אזי ייתכן שתיאורי הבן (של הדוברת) החולה בסכרת אף הם ביטוי תורשתי פסיכוסומטי של הדיכוי המגדרי.

אחרי החורבן

החרדה הכללית של האני בכלל והאני הנשי בפרט בשירת מוסל־אליעזרוב איננה מיוחסת רק למוכר, אלא אף לאחר, הערבי־מוסלמי (129) והמזרחי (74). לדוגמה, השיר "שושנת יריחו בבריכות עין־פשחה" (שם) מתאר דחייה על רקע הגייני־עדתי: "בְּחַלּוֹנוֹת שְׁקוּפִים אֲטוּמִים/ נִקְעֲרוּ אֲסַפְסוּף מִזְרָחִי נָגוּעַ/ (יְלָדִים וּנְעָרִים בְּעִקָּר)/ רוֹחֲצִים עִמִּי בַּמֶּרְחָץ./ נוֹגְעִים וְנוֹעֲצִים בְּגוּפִי/ צִפָּרְנֵי מְצֹרָעִים". בשיר אין הגדרה מגדרית ישירה של דובר. עם זאת, על רקע מכלול שירת מוסל־אליעזרוב ניתן להניח כי זו נקודת מבט נשית המתארת חרדה מינית ועדתית מפני טומאה.

באופן יחסי לדטרמיניזם הנגטיביסטי, הטון השירי הוא מאופק למדי הודות למידה מדויקת של מרחק אסתטי. לכן אפילו המורבידי איננו נראה מוגזם, אלא טבעי, כמעט יומיומי, כמו בשיר "אחר החורבן" (26), ולדוגמה פתיחתו: "מֵאוֹת שָׁנִים לְאַחַר הַחֻרְבָּן/ נִרְאֲתָה עַל הַר הַבַּיִת/ אִשָּׁה מְלַקֶּטֶת אֲבָרִים/ רֶגֶל גְּרוּמָה בְּמִכְנָס שָׁחֹר שֶׁל עֶרֶב".

        שירת מוסל־אליעזרוב משלבת עושר אינטרטקסטאולי רחב הכולל בעיקר שלושה סוגי דיאלוג, אשר לרוב נמצאים בהקשרים שליליים. הראשון והמרכזי הוא דתי, מיתולוגי ורוחני. ההתייחסויות הן בעיקר ובאופן אינטנסיבי למקורות יהודיים מגוונים (תנ"ך, פיוט, קבלה, מנהגים ועוד), אך גם לאלו הנוצריים, היווניים, הפגניים והניו־אייג'יים (אנתרופוסופיים, 62; טארוט, 131).

השני הוא עם ספרות בת זמננו, לדוגמה דיאלוגים עם יוצרים גרמניים בעלי סיפור חיים טראגי כגון פרנץ קפקא (ראו הדיאלוג עם "הגלגול", 165), אלזה לסקר שילר (69) ופאול צלאן (207); השלישי הוא שיח אינטרטקסטואלי אמנותי עם יצירות מהארץ מהעולם, מהעבר ומהווה. לדוגמה, תיאור יצירות ממצרים של 1500 לפנה"ס (112–114), מאסכולות ישראליות מודרניות (אברהם אופק, 183; מיכה אולמן, 200) ובינלאומיות, למשל תיאורי מוות ביצירות קנוניות של פרנסיס בייקון (114, 117) ויוזף בויס ("כיצד להסביר תמונה לארנבת מתה", 207).

לקסיקון אפל

המקומות בטקסט הקודר שבהם יש חן ו/או רלוונטיות לתקופה הם שימושים מפתיעים בשפות לעז ובשיח הפופואטי. לדוגמה, השימוש באנגלית כשפה רווחת בישראל ובערבית, בהקשר של עגה או חרדה מהאויב ("דאווינים", 80; "ג'יהאד", "עליהום", 126). כאן ראוי לציין את השימושים ביידיש, אשר מופיעים בהקשרים של עבר מאובן ומת; השימוש הפופואטי במותגים מעגן באופן הדוק את שירת מוסל־אליעזרוב ברוח התקופה, לדוגמה ההתייחסות המאקברית בשיר א' מתוך המחזור "אש כוחותינו" (ראו לעיל) לאופנועי הרלי המשרתים את כנופיות "מלאכי הגיהנום" בארה"ב או לכוכב הקולנוע קלינט איסטווד כמושא תשוקה ארוטי.

שירתה של מוסל־אליעזרוב היא לקסיקון אישי של אפלה פנימית וחיצונית הכולל מגוון מוטיבים: מוות, התאבדות, חולי, זִקנה, לילה ותהום (כסמלי אימה), צבע שחור, חורבן ואפוקליפסה, שיגעון, חזיונות עוועים, חרדה, גיהנום, אימת עבודה זרה (כישוף לדוגמה), דמונים (ציקלופ, שטן, לילית, פנטום), בעלי חיים מעוררי פחד; וכן ערפד, פוחלצים, מוטציות, דם, רוע, השפלה, סאדיזם, עינויים, עונשים (למשל, כרת, 47) ועצב. הלקסיקון האישי משולב עם זה הלאומי שכולל זיכרונות מפרעות חברון (1929), שואה ומלחמה. זהו שיח שכול וכישלון כמעט טוטלי: אפילו שיר מסע משפחתי בעל כותרת אופטימית, "געגועים לחיים" (152), עוסק באופן אירוני בטיול לימת מלח, ים המוות.

המצב האנושי העגום של האני בשירת מוסל־אליעזרוב מעורר שאלות ביחס לאחריות של האני לאושרו, לחופש הפנימי שלו ולכוחו לפרוץ מוסכמות חברתיות בשם האהבה. תחושת חוסר הנוחות המלווה את הקריאה בשירתה הפסימית, המזכירה בכך את מוראות שירת אצ"ג, עלולה לדכדך, אך גם לעורר מחאה נגד הדיכוי והדיכאון. מכאן, הפואטיקה של מוסל־אליעזרוב היא לא רק שיקוף פאסיבי של כניעה לכרוניקה של מוות וסבל ידועים מראש, אלא גם קול קורא לצאת בלית בררה כנגדם בשמחה, בהומור ובאמונה טרנסצנדנטית בגאולה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה טבת תשע"ה, 16.1.2015