שיפוט מהיר 910 | צור ארליך

טיפוח ציפיות

574956101000100490745noחמש נפשות

יותם טולוב / כתר / 363 עמ'

*

"חמש נפשות" הוא ספר כה מוצלח, שזה גורם לו להיות קצת לא מוצלח. איך? עניין של טיפוח ציפיות.

גיבוריו הם חמישה אנשים שונים מאוד זה מזה, חמישה ישראלים שהם ארכיטיפים המספקים ייצוג הולם לעדות ולמגדרים, אבל גם אידיוסינקרטיים מאוד. ולכל אחד מהם חסר משהו קיומי בסיסי. יחד הם יוצרים קהילה מוזרה, בית כנסת חסר־מניין ברעננה הקרוי "כל הנפש". הבדידות כעובדה אקזיסטנציאלית, היַחַד כאוסף של יחידים, הכורח הבלתי נסבל לגלם כל חייך אדם אחד בלבד "כמו מישהו שמגלה במוצאי פורים שהתחפושת שלו לא יורדת" (כפי שמהרהרת אחת הדמויות), האפשרות המוגבלת להשתנות מתוך יחסי גומלין עם הזולת – כל אלה נידונים בספר בעומק מסוים, בתבונה רבה ובדמיון עלילתי מפואר.

הרומן גם כתוב במיומנות בלתי־רגילה. יותם טוֹלוּבּ מלהטט בין התודעות, בין הזמנים, בין הידוע לַמנוחש. פיסות המידע, קוביות הנפש, מעורבבות בידי הכותב באופן כה מופתי, שאילו סלט היה נחשב דימוי חיובי, אפשר היה לדמות את היצירה הזו לסלט שף. על כך מוסיף הגיוון הטכני: אחדים מחלקי הרומן, המוקדשים כל אחד לדמות אחרת, כתובים בטכניקות מיוחדות, ובהצלחה – כגון הפרק של הנהג סטלמך הכתוב כולו כדיאלוגים ששומעים בהם רק צד אחד, שיחותיה הדמיוניות של יקירה עם אמה המתה, וקטעי שירת־התפילה המנמרים את הפרק של הרב יוחאי.

עוד מרתקות הדמויות עצמן. לתודעה של שניים מהם, הנער הדתי דרור המאבד את ראייתו והרב הרווק והבלתי קונוונציונלי יוחאי, ניכר שטולוב נכנס בהזדהות ובקלות. הדמויות האחרות כתובות מתוך סקרנות ואמפתיה ראויות להערכה. עניין רב יש גם במיקומה של העלילה בחודשים שלאחר רצח רבין, תקופת משבר שלרבים מאיתנו, בפרט לבני המגזר שרוב הגיבורים משתייכים אליו, הייתה תקופה מכוננת. שחזור התקופה כמעט אמין. השפעת האירועים על הנפשות הפועלות מוגבלת, וחיצונית למדי – אבל המוגבלות הזו היא כנראה חלק מהעניין, חלק מהתובנה.

בזכות כל אלה, הקריאה בספר מהנה ומומלצת. מה הבעיה? שעם נתונים כאלה, אתה מצפה לצאת מהספר קצת אחר מכפי שנכנסת אליו. לראות בני אדם אחרת, או להרוויח צורת הסתכלות חדשה על בני אדם ועל מדינת ישראל. וזה לא כל כך קורה. האזוטריה של הדמויות וקורותיהן מחרבת את האפשרות לאוניברסליות. "חמש נפשות" מסב לקוראו חוויה רגשית ומחשבתית (בפרט למי שאיננו צריך שפה עשירה או מיוחדת כדי ליהנות מפרוזה), אבל בסופו הקורא שואל – נו, אז?

הפתעה לטובה

4936873-6220בעד החלון

לאה ברק / גוונים / 205 עמ'

*

היפוכם של דברים אמורים ב"בעד החלון". הציפיות ממנו צנועות: הוא מופיע בהוצאת גוונים שספריה ממומנים בידי מחבריהם – משמע לא הצליח, או לא ניסה, לעבור את הרף שקובעת הלקטורה המקצועית; המחברת לאה ברק עדיין לא כל כך מוכרת כסופרת (גם ספר הסיפורת הקודם שלה והיחיד עד כה יצא בגוונים, ולא עורר הד רב); נושאו קרוב להחשיד לנושאם של ספרי זיכרונות רבים בישראל; מתכונתו ומבנהו קונוונציונליים למדי, ונמנעים הן מהמצאות ייחודיות, הן משטיקים תסריטאיים מהסוג שכבר נעשה כמעט נוסח־מחייב בספרות הישראלית העכשווית – אף כי יש דילוג מַתמיד ומאתגֵר וחכם בין קווי העלילה, המקומות והזמנים; עמודים רבים מדי עוברים מתחילתו עד שמוצאים בו ידיים ורגליים ונשאבים אליו; הפיסוק ואחדות הכתיב בו אף הם אינם עושים רושם גדול. מנקודת התחלה כזו אפשר להיות מופתעים בעיקר לטובה.

דרום תל־אביב של שנות החמישים הִפגישה אוכלוסיות עולים ופליטים יהודים מארבע כנפות הארץ, ובין היתר שרידי שואה ממזרח אירופה ומהבלקן. חיץ בלתי מוכרז הפריד בין ספרדים ואשכנזים, ולא קרב זה אל זה. גיבורי הספר, אלה מהם שהצליחו להגיע לחופי תל־אביב וגם אלו שנספו, משתייכים (ישירות או בפוטנציה) לשתי משפחות־מורחבות; האחת משפחה חסידית פולנית, השנייה משפחה רבנית שלוניקאית, או ליתר דיוק שתיים כאלו. שני מוטיבים דרמטיים וסמליים קושרים את המשפחות ואת פרטי הסיפור, תחילה עד לעייפה אך בהמשך עד פורקן: שעוני יד ופקעת צמר בצבע תכלת. בעזרתם, ובהדרגה מובנית היטב, מתבררים לגיבורים ולקוראים קווי ההקבלה בין קורות המשפחות הללו באירופה, וגם השקות וחיתוכים מפתיעים.

המתח הרגשי גובר בהדרגה עם התחוורות הקורות. זאת למרות – ולמען האמת בגלל – איפוק סיפורי רב, בפרט באשר לזוועות השואה, ונטייה להעדיף פרטי הווי עדתיים וציטוטי שירה ופתגמים על פני חיטוט פסיכולוגי. המסר החיובי של הרומן כמעט שאינו מוסווה: עם ישראל עשוי הרבה גוונים ושבטים, אך הוא משפחה אחת המחוברת יחדיו בברית גורל וגם בברית ייעוד. לצדו מובלטת גם שוועתה של האישה היהודייה, המושתקת בשתי הגָלויות מתוקף המנהג הדתי והמוסכמה הקהילתית. אולם הספר ניצל מחשש דידקטיות בזכות יפי כתיבתה של ברק ובזכות כישרונה לבנות דמויות ועלילה מפרטי מציאות קטנים ולצרף פרוטות מֵידע להון אנושי גדול.

 הסתכל במוזיקא וברא

100067774bמסע מוזיקלי עם שופנהאואר

מיכל זמורה־כהן / דביר / 184 עמ'

*

מספר הפרקים בספר כמספר אותיות האלף־בית העברי, האטוֹמים של שפתנו; והם מוקדשים לבירור פשר השפה האוניברסלית, הלא היא המוזיקה, על פי בחינת יחסיה עם התופעות הסובבות אותה – האמנויות האחרות, השפה האנושית, הפיזיקה של הקול, היסטוריה, חינוך ועוד, פרק פרק ועניינו. האם המוזיקה היא שפה? מיכל זמורה־כהן, לשעבר ראש מחלקת המוזיקה ברשות השידור וראש האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, סבורה שההגדרה הזו נכונה אך קטנה על המוזיקה. המוזיקה אינה שפה, המסמנת דברים, אלא היא הדבר עצמו.

טענה זו מתחלקת לשתי קומות. הראשונה מתבקשת ומוסכמת יותר: המוזיקה הכֵּלית, להבדיל משפות אחרות ולהבדיל מאמנויות אחרות או לפחות מרובן, אינה מסמנת משהו שמחוצה לה. סימניה הם מסומניה, הם הם־עצמם. אכן, כבר ביוון הקלאסית ידעו שהמוזיקה באמנויות כמתמטיקה במדעים. הקומה השנייה היא זו שהמחברת מבקשת לבסס, ככל שאפשר לבסס טענה שעל גבול המיסטיות: טענתו של הפילוסוף הרומנטי ארתור שופנהאואר כי, כלשונה, "בניגוד לכל יתר האמנויות הנוצרות מתוך הכרת הרעיונות ומתארות רק את הצל של אותם רעיונות, המוזיקה היא האחת והיחידה המגיעה עדי מהות הרעיון עצמו". או בניסוחו הציורי של שופנהאואר: "המוזיקה היא המנגינה שהעולם מהווה לה את מילותיה". או אם תרצו ניסוח יהודי: הקב"ה הסתכל במוזיקא וברא עלמא.

זמורה־כהן אינה נלאית מלחזור על טענה זו, כמין רומא שכל הפרקים מוליכים אליה. היא גם מרבה בחזרות על עוד מוטיבים רעיוניים החשובים לה, כגון הרעיון הקצת לעוס שהמוזיקה טמונה ברווח שבין צליל לצליל, ומתמקדת בחבורה קבועה של הוגים ובהם שופנהאואר, ניטשה ומרטין בובר (ויש לה גם פטיש למאמרים שהופיעו בעיתון מסוים אחד, "הארץ"). זה מייגע מעט, אך התייגעות קלה זו היא רקע המבליט את העושר ההרפתקני של המחשבות שבכל פרק ופרק.

המחברת המתקרבת לשנתה התשעים דומה לילדה קטנה בשמחת הגילוי שלה, בהתרפקותה המקסימה על פלא המוזיקה, בהתפעלותה מן הבנלי ומן המסעיר גם יחד. היא ממליכה את המוזיקה על האמנויות ועל העולם בריבוא נימוקים ופיתויים, ולוחמת את מלחמתה הרומנטית של האינטליגנציה הרגשית. אפשר לקרוא בספר ולהשתכנע, ואפשר גם לשמוע יצירות כגון זו שנזדמנה לי במקרה ב"קול המוזיקה" אגב קריאת הספר, הסימפוניה השביעית של ברוקנר, ולהשתכנע דרך האוזניים והלב באותו תהליך עוקף־מילים שהספר מוכיח את חשיבותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה טבת תשע"ה, 16.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בינואר 2015, ב-גיליון וארא תשע"ה - 910, שיפוט מהיר - צור ארליך ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: