היכולת להגיד – עד כאן | יותם יזרעאלי

הכנת ספל תה, סידור הגינה, ממטרי החורף; בכולם עוסקת שירת ההייקו, החותכת, המסתורית. שיחה על סוד הצמצום היפני עם איתן בולוקן, שתרגם את שירתה של המשוררת הגדולה מיטסו סוזוקי

מן המפורסמות הוא שבאסתטיקה של הזן היפני יודעים דבר או שניים בדבר סוד הצמצום. באדריכלות, בגננות, בקליגרפיה, המעט הוא שמחזיק את המרובה. יש שמכנים זאת מינימליזם; בתורת הזן מכנים זאת, בפשטות, חכמה. לפעולות רבות יש הצורה (קאטה) הנכונה להן, המדויקת, המוקפדת כל־כך, וכל המוסיף עליה גורע ממנה. לכל תנועה מידה נכונה; לשבת, לקוד, לצייר, לשלוף חרב, להגיש תה. ההקפדה על הצורה, גם של המעשים היומיומיים ביותר, היא הקפדה פולחנית כמעט.

אבל יחד עם זאת, מורי הזן הגדולים לימדו שאת הצורה יש גם לשבור, לחתוך, אחרת לא ניתן להכיר בה. יותר מן ה"קאטה" חשובה ה"קאטה יאבורי", שבירת הצורה. הלמדן הגדול שמקפיד רק על הצורה הנכונה אינו יכול אפוא ללמד אותה. במונחים בודהיסטיים, האיזון שבין הצורה ושבירתה הוא האיזון שבין חכמה וחמלה. החכמה יודעת את הצורה; החמלה את בר־חלופיותה. במונחים קבליים, אם תרצו, זהו איזון שמזכיר את היחסים שבין דין וחסד, בין המגדיר והמאסף לבין המתפשט והשופע. יסודות אלו של צמצום ושבירה באים לידי ביטוי גם בשירה היפנית, ובמיוחד בשירת ההייקו, שהיא שירה קצרה מאוד, מרוכזת ומקוטעת.

המשיכה אל התרבות היפנית החלה בגיל צעיר. איתן בולוקן  צילום: יוסי אלוני

המשיכה אל התרבות היפנית החלה בגיל צעיר. איתן בולוקן
צילום: יוסי אלוני

ממשות בעולם

בחודש שעבר יצא לאור הספר "ליל טל" (הוצאת קשב לשירה), תרגום עברי של קובץ שירי ההייקו המוקדמים של המשוררת היפנית מיטסו סוזוקי, בתרגומו של איתן בולוקן, חוקר מאוניברסיטת תל־אביב שמתמחה בדתות מזרח אסיה ולומד ומלמד אסתטיקה ופילוסופיה של זן בודהיזם. מעבר לכך שהספר הוא תרומה יפה למדף השירה העברית המתורגמת, הוא גם צוהר בידי הקורא העברי להכיר את מסורת השירה היפנית ואת תורות החכמה שמשתקפות בה. כמו־כן זו גם הזדמנות להכיר את אחת המשוררות המוערכות ביפן של היום.

"בשירה היפנית יש כל מיני ז'אנרים קלאסיים", מסביר לי בולוקן בשיעור מבוא מזורז, "ונהוג להפריד בין השירה המסורתית שנכתבה ביפנית, וואקה, לבין השירה המוקדמת יותר שנכתבה בשפה הסינית, קאנשי. המשמעות המילולית של וואקה היא 'שירה יפנית', ויש בה כל מיני סגנונות. אחד הסגנונות נקרא טאנקה, שמשמעו 'שיר קצר'. שירי טאנקה נבדלו מן השירה האפית הקלאסית בכך שהם צומצמו לכדי חמש שורות. לימים גם את השירה הקצרה הזו הפכו למזערית עוד יותר, וכך נוצר ההייקו. מעניין שדווקא השירים הקצרים האלה, שכמעט לא 'אומרים' כלום, הפכו להיות הסמל של שירת יפן".

המילה היפנית "הייקו" מורכבת משתי מילים. "היי", שפירושה מופע או ביצוע, והמילה "קו" שפירושה שיר. לדבריו של בולוקן אין להבין מכך שהייקו הינו שיר־מופע. נכונה יותר היא המשמעות של שיר פועל, שיר שיותר מאשר הוא מתאר משהו הוא עושה משהו; ההייקו מניע ממשות בעולם.

כדי להבין זאת ניתן להיעזר בתורתו הלשונית של הבלשן ג'ון אוסטין, שניתח תחום שלם של מה שכינה "היגדים ביצועיים". בשונה מטיעונים על אודות מצב נתון, מדובר בהיגדים לשוניים שמשנים את המציאות ברגע שהם נאמרים (כמו למשל צמד המילים I do במעמד טקס הנישואין). מבחינה זו הייקו הוא סוג של היגד ביצועי, שמותיר את הקורא בסוף השיר במצב אחר מן המצב שהיה בו רגע קודם לכן. אלא שבשונה מן ההיגדים הביצועיים שאוסטין מדבר עליהם, להייקו ישנם מאפיינים אמנותיים: יש מילת עונה, ויש סמל דתי כלשהו, והקפדה על מספר השורות ומספר ההברות בכל שורה. כלומר, ההייקו הוא מעין היגד ביצועי שנאמר בהקשר תרבותי מסוים, בשפה מסוימת (יפנית) ועם מאפיינים אמנותיים מוגדרים.

יחד עם זאת קשה להגדיר מהי שירת הייקו, כי ההיענות של כל מאזין או קורא היא אחרת. “במובן הזה הייקו הוא לא אינטלקטואלי בעליל“, אומר בולוקן. “הייקו לא מתאר את מצבו הפסיכולוגי של המשורר ולא מדבר על מישורי קיום אחרים. הייקו עושה ואומר משהו על מה שקורה, ב‘עכשיו‘ של מי שכותב אותו. במידה מסוימת זו בכלל לא שירה, לפחות לא בצורה המוכרת שלה במערב“.

אני חושב שבאופן כללי היום אנחנו מבינים שירה בצורה מאוד מסוימת. ישנה שירה אפית כמו האודיסאה, וגם נבואת הכתב העברית נאמרה בשירה, וכל התכלית שלה הייתה להזיז, להפעיל את ההיענות הקיומית של המאזינים.

"זה נכון, ויש גם שירה אפית ביפן, מילים על גבי מילים, בניסיון לסכם את עולם הרגשות המלא של המשורר, אבל מעניין שדווקא השירים הקצרים האלה הפכו להיות מאוד פופולריים, וחזקים מאוד, כי זיקקו אותם לאמירות מאוד חזקות. כמו השיר המפורסם של המשורר איסה, בן המאה ה־18, שכתב על העולם החולף ('עולם הטל') אחרי מות בתו, "עולם הטל/ אכן עולם הטל/ ואף על פי כן".

סוגה שמרנית, תוכן נועז. מיטסו ובעלה שונריו סוזוקי, תחילת שנות השישים צילום: דייויד צ'אדוויק, באדיבות משפחת סוזוקי‎

סוגה שמרנית, תוכן נועז. מיטסו ובעלה שונריו סוזוקי, תחילת שנות השישים
צילום: דייויד צ'אדוויק, באדיבות משפחת סוזוקי‎

כמו מדיטציה

המשיכה של בולוקן אל התרבות היפנית החלה בגיל צעיר. כשהיה בן שש החל להתעניין בקראטה, אמנות לחימה שהקדיש לה כמעט 20 שנים גדושות באימונים ותחרויות. בגיל 25, לאחר שהעביר את שירותו הצבאי כמדריך קרב מגע, החליט שהוא רוצה לתת לגוף מנוחה, והחל ללמוד לעומק את החכמה ואת המחשבה שמאחורי הלחימה. הוא ביקר ביפן כמה פעמים, בעיקר כדי ללמוד את השפה, וגם את לימודיו האקדמאיים הוא מיקד יותר ויותר סביב הנושא. ב־2011 קיבל מלגה ממשלתית מממשלת יפן לשנתיים של לימודים באוניברסיטה הבודהיסטית קומאזאווה, ובמהלכן החל לעבוד על דוקטורט. בשנים אלו למד עם נזירים בודהיסטים, חלקם נמנים עם חוקרי האקדמיה המובילים בעולם בתחומם. כיום הוא כותב את הדוקטורט על הפילוסופיה של הזן בודהיזם בהנחייתו של יעקב רז.

מה משך אותך בתור ילד קטן לעולם הזה?

"פשוט היה לי כיף. הנושא התאים לי והייתי טוב בו, כך שהמחויבות שהגיעה עם השנים הייתה ממש טבעית. גם כשעשיתי את המעבר בין הלחימה לישיבה, בין השעות הרבות שבהן התאמנתי בלחימה פיזית לבין הישיבה על הכרית, הנמשכת גם היא שעות רבות, לא הפסקתי להתאמן באמנות הלחימה. אולי הפסקתי להילחם פיזית, אבל מבחינת המהות זה עדיין מה שאני ממשיך לעשות. היום אני בעיקר מתרגל מדיטציה".

מעניינת ההבחנה בין להתאמן ולתרגל. מה ההבדל בעצם?

"אנחנו מתרגלים משהו שישנו. אני מתרגל את מה שיש כרגע, וכשאני מתאמן אני כבר משליך על כך שמה שאני עושה הוא טיוטה. להתאמן זה משהו שאנחנו עושים לקראת משהו שיקרה אחר כך, בעוד התרגול הוא תמיד בעכשיו".

והייקו הוא משהו שמתאמנים עליו או שמתרגלים אותו?

"זו שאלה טובה. הייקו מתרגלים פעם אחר פעם, כי זה תרגול במובן של מה שנמצא, ולא אימון לקראת שיר עתידי".

ההייקו הוא גם אחד המייצגים של האסתטיקה היפנית של הצמצום. תוכל קצת למקם אותו בהקשר הזה דווקא?

“קודם כול הוא מאוד קצר. אבל באופן כללי צריך להבין שהאסתטיקה הזו של הצמצום פירושה אסתיטקה חותכת, והם ממש משתמשים במילה הזו, והייקו שאין בו חיתוך, שאין בו משהו שנחתך, שאינו נגמר באחת, הוא לא הייקו. צריך להיות בו מן החיתוך, מן הקירה (kire). חיתוך בין מילים, חיתוך בין שורות, חיתוך בין תמות. עוד דבר שמאפיין את ההייקו הוא דבר שנקרא יוגן (yugen), שפירושו מסתורין, או משהו שנסתר. מה שנאמר בהייקו הוא מצומצם, אנחנו למעשה לא יודעים מה קרה שם רגע לפני, אנחנו לא יודעים מאיפה השיר נבע, אז יחד עם החיתוך יש ממד של עומק ומסתורין“.

אתה יכול לתת דוגמה?

"למשל בהייקו המפורסם של המשורר איסה: 'מביט כל־הלילה/ בכפות ידיי/ קווים דקים'. התמונה שעולה אצלי בראש היא של מישהו שיושב ומביט כל הלילה בכפות ידיו הזקנות, על הקווים שנחרצים בהן. אז יש פה ניתוק כי אנחנו לא יודעים למה הוא ישב כל הלילה, וגם החריצים של כפות הידיים הם סוג של חיתוך, וגם החיתוך וגם המסתורין הם פעולות. כל זה אינו תיאור, זו התרחשות. אלמנט נוסף באסתטיקה היפנית קרוי 'מה' (ma), ופירושו מרווח, או חלל או פתח, וגם הוא מאוד מאפיין את המינימליזם הזה. אני אוהב לתרגם את זה גם כפתיחה, כמשהו שנפתח שם. הייקו הוא לעולם לא סוף פסוק, איפשהו ההייקו אף פעם לא באמת נגמר, כי הוא מהדהד אל הקורא.

“למשל ההייקו של מיטסו סוזוקי מן הספר ‘ענן סתיו/ כאילו שיודע/ חיי בדידות‘. זה לא טיעון שנגמר, אלא ישר מאפשר משהו נוסף מצידו של הקורא. יש בזה רווח. זה מזכיר לי מאוד סיפורים חסידיים, או סיפורי זן מסורתיים, בכל הנוגע לממד הפרפורמטיבי שבהם. המידע לא מוגש ככפית בפה, והשיר, למעשה, מאלץ את הקורא להבין שזה בסדר שלא תמיד תהיה כפית בפה. הטקסטים האלה מאלצים את הקורא לבוא במגע עם סיטואציה, והוא לא תמיד מבין לגמרי מה קורה. אבל זה יפה, זה נותן לו השראה. גם בחיים יש המון רגעים שאני לא יודע איך לסכם אותם, אבל אני עדיין שוהה איתם.

“במובן זה ההייקו מאוד מתקשר לאופן שבו אני מבין מדיטציה. הוא מביא סיטואציה אל הקורא והקורא מגיב אליה, גם אם הוא לא יודע מה קורה שם, מה הסיפור כולו ומה פשרו. היכולת לשהות עם הסיטואציה כמות שהיא – זו מדיטציה להבנתי. מדיטציה שתרצה לפצח את ההייקו, להבין מה הנוסחה שלו או מה הפתרון שהוא מציע לקיום שלי, זו לדעתי סתירה בהגדרה. כמו כל הספרים הרוחניים של ימינו שמנסים לפתור את חיינו. לי באופן אישי זה לא עושה את זה. דווקא אותם ספרים שמאלצים אותי להתמודד עם העובדה שהחיים הם לא סיפור כבקשתך הם אלה המשקפים בעיניי עבודה רוחנית. מיסטיקה על פי ההייקו זו ממש לא רוחניות, הריאליה של החיים היא הרוחניות“.

אוזניים אחרות

הקריאה בשיריה של מיטסו סוזוקי מאששת את ההבחנה של בולוקן בין הריאלי למיסטי. עולם התוכן בשירים הוא מאוד חומרי, שייך לחיי היומיום, להכנת ספל התה, לסידור הגינה, להדלקת קטורת או לממטרי החורף, אבל ללא המטען המטפורי שניתן לצפות לו ממטר חורפי, אלא להיפך, במובן ה"גשמי" ביותר שלו. לעתים התחושה היא של איפוק ממושמע, של שקט רועם כמעט, אשר גם את הדימוי המוכר של "שקט רועם" הוא מפוגג. זו קריאה שמבקשת אוזניים אחרות. הסגולה המנטלית שבעטיה המחשבות רצות לפרש ולמשמע את הכתוב איננה מתאימה לשירים הללו, ולאוזן הלא מתורגלת נדרשת מידה של הסתגלות; אם תרצו, של רכישת הסגולה הנכונה להם.

מיטסו סוזוקי נולדה ביפן במחוז שִיזוּאוֹקָה באפריל 1914, ולפני מספר חודשים חגגה את יום הולדתה המאה. היא אחת המשוררות הגדולות ביפן כיום, אבל במשך שנים רבות היא נותרה בצל דמותו של בעלה, שונריו סוזוקי, אחד ממורי הזן החשובים והמשפיעים בעולם במאה ה־20, שהציג את עולם הזן היפני בפני המערב כשבתחילת שנות ה־60 היגר לסן־פרנסיסקו ועמד בראש מנזר סוֹקוֹ־גִ'י, שברבות הימים נקרא "זן סנטר". מיטסו הייתה אם חד הורית וגננת ילדים שהתאלמנה מבעלה הטייס במלחמת סין־יפן, ונישאה לשונריו חודשים ספורים לפני שהוצעה לו משרת השליחות בארה"ב.

כעבור כמה שנים הצטרפה אליו בסן־פרנסיסקו וניהלה לצידו את המנזר, ושונריו עודד אותה לכתוב שירה. בשירתה משולבות תמות מחיי המנזר לצד תמות פחות מסורתיות מחייה הפרטיים, מתחושות האבל הפרטיות שלה (היא התאלמנה בשנית כששונריו נפטר בדצמבר 1971) ומרשמי חייה בצל שתי מלחמות עולם ובחיים לא שגרתיים במנזר ראשון מסוגו במערב. אבל היא כותבת גם על ביתה, על חברי הילדות שלה, על מוכר הערמונים הזקן ועל השמחה שבעוגיות הסתיו. הספר מאגד את כל שיריה מתקופת חייה בארה"ב, עד שנת 1993 שבה חזרה ליפן.

"מבחינה זו מיטסו סוזוקי היא משוררת הייקו מודרנית. היא נאמנה מאוד לתבניות המסורתיות של השירה, אבל הסיטואציות שמתוכן היא יוצרת נחשבות חדשניות. היא משמשת גשר בין מזרח ומערב. הסוגה שבה היא כותבת היא מאוד שמרנית, אבל התוכן מאוד נועז. בגלל זה בהתחלה גם לא ממש קיבלו אותה ביפן, אבל במערב היא זכתה להערכה רבה. ביפן שיריה פורסמו בכתבי עת. היא הייתה למשל חברה בשני מועדונים מאוד מכובדים של הייקו וזכתה לתגובות, אבל לא כמו בארה"ב. ייתכן שזה קשור לכך שהיא תמיד הייתה בצל בעלה – מבחירתה אגב – והרצון שלי בספר הזה הוא גם להראות אותה בפני עצמה. מעניין שאין כמעט תמונות בודדות שלה, הם תמיד ביחד, והוא נפטר לפני יותר מ־40 שנה. זה מראה שההשפעה שלו על חייה הייתה מאוד חזקה, ולכן תמיד יגידו 'אה נכון, זו אשתו של שונריו. שמענו עליה, אבל שמענו עליו יותר'".

זהו ספר השירה השני שאתה מתרגם. בספר הראשון, "בתוך השלג הדק", תרגמת את שיריהם של מורי הזן דוגן וריוקאן, שזו גם שירת טאנקה וגם שירה קלאסית במובן המסורתי יותר. האם לתרגם שירת הייקו, כל שכן הייקו מודרני, זו מלאכה מורכבת יותר?

"בכל פעם שבה קוראים הייקו – גם אם את אותו האחד – מגלים הייקו אחר. זה לא נגמר, כי בכל פעם הקריאה היא אחרת. בנוגע למעשה התרגום, כאן הייתי צריך להיות מאוד מרוכז ומאוד קשוב למה שמיטסו כתבה. השירים שלה לא תמיד מתארים משהו ברור, אלא מפעילים דבר מה, ולא תמיד מה שמופעל אצלי הוא מה שמופעל אצל קורא אחר, ולא תמיד מה שאני מרגיש היום הוא מה שאני מרגיש למחרת. זה דורש המון תשומת לב ודיוק בהעברה של ההייקו. אבל חלק מן החכמה של התרגום היא גם להניח לו. בשלב מסוים הנחתי לתרגום, הכרעתי שככה אני מתרגם, וזהו".

להניח לצורה זה מאוד דומה לחיתוך שלה, לא? אולי גם במלאכת התרגום נדרשת החמלה כלפי אי השלמות של הצורה?

"בדיוק. כי אם אני עובד על השירים האלה כבר חמש שנים, יש רגע שבו אני אומר די. והיכולת להגיד די היא חשובה. בכלל בחיים, היכולת להגיד 'עד כאן' היא לא פחות חשובה מן היכולת שכל הדרכים הרוחניות בימינו מהללות, של רק 'כן' ורק לא להגיד 'לא'. לומר 'לא' זו אמירה שאיננה פחות רוחנית מאשר לומר 'כן'. להניח להייקו זה להכריע על צורתו. התרגום הוא תמיד בפער, הוא תמיד מתארח בשפה. מבחינה זו הוא תמיד פשרה, אבל אסור להתפשר בנוגע אליו.

"אני עובד ושוקל כל אות ואות, אבל עד לנקודה שאני אגיד בה די. יש שיר מאוד מפורסם של מורה הזן רִיוֹקאן שבו הוא כותב 'שיריי אינם שירים/ הבא לי מישהו שיודע ששיריי אינם שירים/ ונוכל לדבר שירה'. אני חושב שזה תקף גם לתרגום. התרגום שלי הוא לא 'תרגום', אבל הלך הרוח שמצוי בי ומכיר בכך שזו פשרה ויצירה שעומדת בפני עצמה, הלך הרוח הזה מאפשר לי לתרגם טוב יותר, כי הוא משחרר משהו. הוא פותח משהו. תרגום זה דבר חי".

לאחר השיחה עִמו אני נזכר שבערב העיון שנערך לכבוד הוצאת הספר בחנות הספרים האינטימית "מגדלור" במרכז תל־אביב, הוא סיפר מה עומד מאחורי שם הספר. "כששאלתי את סוזוקי איך לקרוא לספר בעברית", הוא סיפר לקהל, "היא נתנה לי יד חופשית לבחור את השם בעצמי". הוא קרא לו "ליל טל", צמד מילים החותם את אחד השירים שמסמלים עבורו את מורכבותה של מלאכת התרגום: "נתיב אחד/ לכל מה שנשכח/ ליל טל".

"ישבתי על השיר הזה שעות ארוכות. ניתן היה לתרגם אותו גם אחרת, אבל בסוף הייתי חייב להכריע", הוא אומר. כמאזין ניתן היה לשמוע את ההתרגשות של בולוקן מן התוצר הסופי, אבל הייתה זו התרגשות שמהולה בצער על האפשרויות האחרות שלא מומשו ואולי גם לא תמומשנה לעולם; בכאב הבלתי נמנע שמובנה בהוויית החיתוך. טרם זכיתי לתרגם שירה, אבל השתכנעתי שברגע כזה נדרשת מידה של חכמה וחמלה גם יחד, ובשילוב הנכון שלהן גם התרגום רשאי ללכת באותו הנתיב האחד ולהישכח. לא מפני שהוא איננו חשוב, אלא מפני שהוא חי.

יותם יזרעאלי הוא מסטרנט בתכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת תל־אביב

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה טבת תשע"ה, 16.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בינואר 2015, ב-גיליון וארא תשע"ה - 910 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: