לשחק כמו ילד | טל נוימן

ברווח שבין השולחן לספה פוגשים יניב וגל אביב־קלדרון בפיות, נלחמים בחרבות, יוצאים למרדפים ומתווכחים בקולניות. שיחה עם זוג שהקים תיאטרון ילדים שמתאים גם להורים, על במה מינימליסטית ובלי צורך בגאדג'טים ובשואו גדול

 אל יניב וגל אביב־קלדרון אני מגיעה לאחר נסיעה ארוכה ושקטה צפונה. פרדס חנה ירוקה מתמיד, הבתים גדולים, החצרות רחבות, אבל יש איזו פשטות באוויר – הכביש ברחוב אפילו לא סלול. המון שקט, כל בית כמו לעצמו. שני כלבים מקבלים את פניי בחשיקת שיניים, לא מסוג קבלות הפנים שאני אוהבת. יניב יוצא אליי ואומר: "הם לא עושים שום דבר. והם גם לא שלנו". שער נפתח אל הבית שלהם, שביל אבנים קטן, דשא גדל בחופשיות, נוף אל שדה ירוק. בכניסה לחצר עומדת תיבה עתיקה יפהפייה. גל אומרת: "היינו חייבים שגם בבית שלנו תהיה תיבה", ומרמזת על שם התיאטרון שהם הקימו: תיאטרון התיבה.

תיאטרון התיבה פונה לקהל הצעיר ומציג הצגות שרובן מקוריות ונכתבו על ידי גל. השחקנים הם גל (39) ויניב (43), בעלה. את ההצגות הם מעלים בפסטיבלים ובמרכזי תרבות בכל הארץ, ובאופן קבוע במוזיאון תל אביב לאמנות. הקו המנחה בתיאטרון התיבה הוא האהבה למינימליזם והכבוד לצופה הצעיר. המוסיקה, התלבושות, התפאורה וכמובן הסיפור נבחרים בקפידה כך שימשכו את הילד (ואת הוריו) במינימום אפקטים ויגרו את הדמיון.

אני נכנסת אל ביתם. פנים הבית משדר את הפשטות והיופי שמשדרת החצר: רהיטים אקלקטיים, מראה עתיק, צבועים בצבעוניות נעימה. ספה ירוקה ועליה כרית צבעונית, גיטרה אדומה נשענת על הקיר, שידה בצבע טורקיז בעלת ידיות קרמיות. כיסאות עץ, כל אחד צבוע בצבע אחר. רואים שליושבי הבית יש טביעת עין אמנותית.

יניב מכין לי תה עם עלי לואיזה ("כוס חד פעמית וכפית חד פעמית, אני יודע כי גם אבא שלי שומר כשרות"), ואנחנו מתיישבים.

צילום: אבישג שאר ישוב

צילום: אבישג שאר ישוב

אני אתחיל בשאלת ה"איך הכרתם" המסורתית.

יניב: "אני במקור מירושלים, גל מהרצליה, נפגשנו בסטודיו למשחק 'ניסן נתיב'. במשך שנתיים למדנו יחד בכיתה קטנה של חמישה עשר אנשים ולא התחברנו. (גל מחזקת אותו: 'לא התחברנו בכלל!'). בשנה השלישית פתאום קרה משהו".

מה קרה?

גל: "השנה השלישית היא קצת שונה. יש הפקות, לא לומדים מהבוקר עד הלילה, זה זמן מאפשר, זמן אחר. פתאום יש זמן להכין קפה בזמן שמישהו עושה חזרות, זה אפשר התקרבות. נוצרה בינינו חברות כזו. שיח. חיבור".

יניב: "התנאים השתנו. פתאום הייתה אפשרות להיפגש. הלכתי לדירה שלה עם שני חברים, לפני שהיינו זוג, פגישה חברית. כשנכנסתי לבית שלה – ידעתי שהיא תהיה אשתי. הייתה מין הרגשה כזו שזה זה, שאישה זה בית. זו הייתה הרגשה שעטפה אותי. זה לא שמשם הפכנו לזוג אבל בדיעבד הבנתי שכבר אז ידעתי".

גל: "לאחר שנתיים הפכנו לזוג, זוג על הבמה וזוג בחיים. העלינו את ההצגה 'פונדק הרוחות' של אלתרמן. שיחקנו שם את הפונדקאית וחננאל שהם מאהבים. כבר שם התחיל הערבוב".

לאחר שסיימו את הלימודים הם חיפשו את דרכם בעולם התיאטרון. הם עברו לתל אביב והשתתפו בכל מיני הפקות והצגות, רובן הצגות ילדים. את התיאטרון שלהם, "תיאטרון התיבה", הם הקימו בשנת 2000, שנה לאחר סיום הלימודים.

איך החלטתם להקים תיאטרון משלכם?

יניב: "באיזשהו שלב התעוררה בנו הרגשה שאנחנו רוצים לעשות לעצמנו, שאם לא נדאג לעצמנו אף אחד לא מבטיח לנו את המקצוע. האמת היא שגל התחילה עם זה. היא תפסה יוזמה, התחילה עם הרעיון של התיבה והתחילה לשווק אותנו".

גל: "הרגשתי שאנחנו עובדים מאוד טוב על הבמה בלימודים, זה עבד נורא יפה. כשסיימנו את הלימודים התחלנו לשחק בכל מיני הצגות כשלאו דווקא ראינו בעין אחת את ההתנהלות והתכנים. הרגשתי שאני רוצה לעבוד עם החומרים שלי ולא להיות תלויה במקצוע שלי במישהו אחר. לקחת אחריות ושליטה על החיים שלי. רציתי ליצור את האמירה שלנו, ואז היה לי ברור שנקים ביחד תיאטרון".

יניב: "הבחירה הזו לא הייתה לי טבעית, זה הפחיד אותי. היה לי הרבה חשש, לא הרגשתי מוכן. היה לי נוח שיש טקסט מוכן ואני רק משחק אותו. גל יצרה תיאטרון שהוא שלה, היא השחקנית והכותבת והמפעילה, ואני פחדתי מזה. בהתחלה עבדתי במקביל בהפקות אחרות, ובשלב מסוים ראיתי שהתיאטרון מתחיל להיות יציב ושאפשר להתפרנס מזה, ואז כבר ממש רציתי שהוא יהיה שלנו. הצטרפתי לגל והתיאטרון הפך להיות העיסוק היחידי שלנו".

מדוע בחרתם דווקא במשחק בתיאטרון ולא בקולנוע ובסרטים?

יניב: "גם תיאטרון וגם קולנוע הם מדיות שיכולות להיות מדהימות. הבחירה שלי בתיאטרון היא בגלל שנמשכתי אליו אפילו בלי להיות מודע. כשהייתי ילד הייתי מתנהג בתיאטרליות ומשחק בכל מיני הצגות בכיתה. באופן טבעי מצאתי את עצמי שם. כשהתחלתי את הלימודים בסטודיו גיליתי את עולם התיאטרון ואת הקסם שבו: במה מינימליסטית, אור, שחקן. אני אוהב את התמונה הזו. הרבה פעמים כשאנחנו מקימים את הבמה שלנו ומכוונים את האור, אני עומד מול הבמה, מסתכל ונהנה".

גל: "תיאטרון הוא מדיום מאוד נגיש. לסרט צריך הפקה, כסף ואנשי צוות, ובתיאטרון אתה יכול להביא תיבה ואת הסיפור שלך וליצור באמצעים מאוד פשוטים. אני אוהבת גם את הקסם על הבמה: אתה והקהל בלייב. זה קורה כאן ועכשיו. אנחנו ואתם. מחר זה יקרה לגמרי אחרת עם קהל אחר. כל קהל הוא אחר וכל הצגה היא אחרת. אסף הסאונדמן שלנו יכול להעיד על כך. הקהל כאן אוהב את זה, והקהל שם צוחק ומאוד בדיאלוג איתך. אתה כל הזמן נותן ומקבל. אני אוהבת את הרגעים האלה של הנשימה המשותפת, ומחר מתחילים הכול מחדש כאילו כלום. זה קסם, אני נשביתי בקסם הזה. האור כבה ופתאום מתחיל משהו".

ההצגות שלכם עוסקות בנושאים עמוקים כמו געגוע, פחדים, שאיפות. האם הצופה הצעיר יכול לקלוט את העומק הזה?

גל: "אנחנו לא נבהלים מעומק ולא עושים הנחות. אנחנו לא מציגים בארשת נחמדות כזו שמאפיינת הרבה פעמים הצגות של ילדים. בהצגות שלנו יש רגעים אנושיים מאוד, רגעים שאפשר לעבוד איתם. יש גם דיוק אמנותי ומוזיקה שלאו דווקא מופיעה בהצגות ילדים. למשל, אנחנו משתמשים במוזיקה של פליני. המטרה שלנו היא להעשיר את העולם של הילדים ולקחת אותם מאוד ברצינות, והם מזהים את זה. לפעמים המורות חוששות איך יתנהגו התלמידים, אבל הם קולטים שמישהו מכבד אותם אז הם מכבדים בחזרה. זו חוויה של אמון בתיאטרון".

יניב: "הייתי מוסיף משהו עקרוני ובסיסי שמאוד מייצג את התיאטרון שלנו, והוא שלא צריך הרבה כדי ליצור קסם, כדי ליצור חוויה. בוודאי שצריך יכולת וכישרון אבל האמצעים שמשתמשים בהם הם מאוד פשוטים".

לעומת הצגות עם במה מסתובבת ופירוטכניקה שמאוד מקובלות בהצגות ילדים כיום?

יניב: "הכול נכון ויש מקום לכולם, אבל אנחנו גילינו שאנחנו אוהבים לעשות דברים בצורה מינימליסטית ולהוציא את עבודת השחקן ואת היכולות שלו החוצה. כי מהן היכולות של השחקן? הגוף והקול שלו הם הכלים שלו, ואם הוא משתמש בהם נכון הוא יוצר רגע, יוצר מצב, והילדים מרותקים. לפני כמה שבועות התקיים פסטיבל ניסן נתיב בירושלים. הופענו במתחם התחנה, במקום פתוח מול 250 אנשים מכל הגילאים, וכל זה כשמאחורינו רוכבים אנשים על אופניים ויש גירויים רבים. ובכל זאת, למרות התנאים הללו, לא הרמנו את הקול. עצם הסיטואציה ועצם ההקשבה והיכולת שלנו כשחקנים – יוצרים איזה קסם, והקהל מתמגנט".

יניב: "המינימליסטיות מאוד מאפיינת את הקו של 'ניסן נתיב', שתומך בלהבליט את השחקן החוצה ולא לבנות על שואו גדול. ההרגשה היא שאין צורך, שאנחנו יכולים להעביר את מה שאנחנו רוצים בצורה יפה ומהנה".

גל: "המינימליזם גם מאפשר הרבה יצירתיות, כי כשאין הרבה צריך למצוא דרכים יצירתיות כדי להעביר את הדברים, לעומת הדרכים הבנאליות. כשיש שולחן וכיסא והכל קיים הדברים נראים בנאליים ושגרתיים. התיאטרון מזמין אותך דווקא לעשות אחרת, להיות יצירתי, למצוא פתרונות ולאתגר".

לבחירה הזו יש השלכות?

גל: "בוודאי. זה לא רק המינימליזם אלא העובדה שההצגות שלנו הן ברובן מחזות מקוריים ולא סיפור מפורסם שכולם מכירים. יש פה הרבה מדרגות שצריך לצלוח. לרכזים ולמנהלי התרבות שבוחרים את ההצגות יש חששות ופחדים, אבל אנחנו מאמינים בדרך שלנו: בלי אמצעים, בלי נחמדות, בלי טשטושים. זו לגמרי הבחירה שלנו".

מה אתם חושבים על תרבות כוכבי הילדים, הפסטיגלים, שיר הסלפי?

גל: "אנחנו מודעים לדור שבו אנחנו חיים ולמה שהילדים שלנו צורכים ושצריך להיות ערניים. כפי שאת רואה, אין לנו טלוויזיה".

יניב: "האמת היא שאני מאוד אוהב טלוויזיה, אבל יום אחד היא התקלקלה והחלטתי לא לקנות חדשה. אבל זה לא רק התא המשפחתי, זה גם בבית ספר, בכל מקום. העולם מציע גדול יותר ומהר יותר. באופן כללי טבע האדם הוא כזה. חכמת הקבלה קוראת לכך הרצון לקבל. הרצון של האדם לתענוג, האגו שלו. האנושות כל הזמן הולכת ומתפתחת, ואנחנו מגלים שקשה מאוד להשביע אותה. התענוג של היום הוא לא התענוג של אתמול, צריך משהו הרבה יותר גדול. גם הילדים רוצים יותר וגם המדיה, וכשרוצים יותר צריך לספק יותר.

"זו הסיבה שהתכנים הופכים הרבה יותר חושפניים ואלימים. זהו תהליך שדוחף אותנו לפירוד. אני וגל רוצים להדגיש את המקום של החיבור, האיחוד, הקרבה, הקהילתיות וההדדיות. אנחנו מנסים לשים ברקס קטן. זה לא אומר שאנחנו יכולים לעצור את מה שמתגלגל עלינו ועל כל האנושות כולה".

גל: "התיאטרון שלנו הוא מקום שמאפשר להנמיך לרגע ולצלול לתוך עולם אחר, עולם פנימי. מקום בטוח שאליו אנחנו לוקחים את הצופים, מקום שבו אפשר לתת לרגשות לעלות ולא לפחד מהם. וכמו שיניב אמר על המינימליזם – אנחנו נשענים על הסיפור הטוב ועל עבודת השחקן, בלי צורך בגאדג'טים שמטשטשים, וזה דורש יותר מהסיפור ומהשחקן. גם מהצופה זה דורש יותר".

אני מביטה שוב מסביבי, מתבוננת על הנוף הניבט מן החלון, על הרהיטים המשדרים יופי ופשטות, על היעדר הטלוויזיה בחלל. חושבת על הבחירה שלהם לגור בפרדס חנה, רחוק מתל אביב, עיר התרבות השוקקת.

מה המקום של ההורה בתוך התיאטרון לילדים? האם הוא בא רק בתור מלווה?

יניב: "אנחנו לא מתייחסים לתיאטרון כתיאטרון לילדים בלבד, אנחנו תמיד מכוונים לילדים ולהורים יחד, זה חוויה משותפת. אנחנו מאתגרים את הילדים גם במלל וגם בשפה, אנחנו מגרים אותם ולא מזלזלים באינטליגנציה שלהם".

גל: "ההורים חושבים לפעמים שהם יבואו בתור ליווי, אבל הם נסחפים אל החוויה ובסוף ההצגה ניגשים ואומרים שגם הם נהנו. זה מחזיר להורים את האמון בתיאטרון, שקצת אבד. לפעמים ההורה יושב בהצגת ילדים ומרגיש שמזלזלים בו, באינטליגנציה שלו, ומתחיל לברוח לפלאפון. אצלנו מדברים גם אליו. זה פותח את הלב להתקרבות לילד, למציאת קשר. חשוב שגם ההורה יחווה ויקבל, זה גם הזמן שלו והזמן המשותף שלו עם הילד.

"ההצגה יכולה להיות משהו שילווה אותם בהמשך – הם ידברו על ההצגה, יחקרו אותה. הרצון שלנו הוא ליצור חוויה שממשיכה איתם, לא משהו שהיה ונגמר. להצגה 'מזוודות ומציאות' (שנבחרה כהצגה הטובה ביותר לילדים לשנת 2014 בעיתון 'טיים אאוט'. ט"נ) הכנו דף שההורים יכולים לקחת איתם ולפתח שיח עם הילדים על ההצגה ואיך היא נוגעת לחיים שלהם. אנחנו מחפשים את המקום המקרב".

יניב: "יש לנו אחריות להביא משהו הפוך, בונה, מקרב, משהו שנותן אפשרות לילדים ולהורים לחוות הרגשה של חוויה משותפת. כשיוצאים ביחד יש על מה לדבר: איך היה לך, איך הרגשת, מה דעתך. הרגשה שגם אני חווה, גם אני מרגיש, גם לי נפתח הלב".

גל: אנחנו מופיעים לא מעט במוזיאון תל אביב ולאחר ההצגה אני רואה אנשים בקפיטריה עם הדף הזה, והם אומרים לנו: 'תראו, אנחנו עושים שיעורי בית'. הם יושבים ומדברים וזה מכוון אותם לפתח דיאלוג שיכול להיכנס פנימה ולפתוח עוד מקום בילד ובהורה".

מה בעולם הילדים מושך אתכם במיוחד?

יניב: "באופן כללי הוא מעורר את הילד שבנו. חוץ מזה – ילדים הם קהל שאנחנו מיד קולטים אצלו אם הצלחנו להעביר את מה שרצינו או לא הצלחנו. הם ישירים, אין אצלם לא נעים, הכול מאוד ברור. תיאטרון הילדים גם משאיר אותנו מאוד צעירים. אני מרגיש כמו ילד. אנחנו משחקים בחרבות, משתוללים ומשתעשעים על הבמה וזה משאיר אותנו אייג'־לס".

גל: "כשאני חושבת על הצגה לילדים מיד יש לי מעיין שופע של דברים שאני רוצה להגיד והדמיון שלי מתחיל לפעול. זה מאוד מזין אותי ומעורר אותי לעבודה. יש לי חיבור מאוד ישיר עם הילדה שבי, חיבור עם המון חומר, מקום שהוא עדיין חי ומדבר. יש תחושה שאנחנו עושים משהו משמעותי, נוגעים בלבבות".

כשאני שואלת אותם איפה מתבצעות החזרות יניב מצביע על הרווח שבין השולחן לספה. ברווח הזה הם נלחמים בחרבות, פוגשים פיות, רוקדים, יוצאים למרדפים ומתווכחים בקולניות, לא תמיד ברור אם כחלק מסצנה או שהם רבים באמת. זהו לא המקום היחידי שבו יש אצלם ערבוב בין העבודה לחיים: מעצבת התלבושות והתפאורה שלהם היא אחותה של גל, ושני הילדים שלהם באים איתם להופעות, סוחבים ציוד, מקפלים כבלים ומשתכרים על פי הגיל (בני שבע יקבלו שבעה שקלים וכן הלאה). הם אפילו קרויים בשמות אביגיל ויואב – שמות הדמויות בהצגה "דרקון של דמיון". ואם שאלתם, ההצגה קדמה לילדים.

איך מתמודדים עם הערבוב בין העבודה לחיים? יש לכם גבולות ברורים של עד לפה עבודה ועד לכאן החיים?

גל: "צריך לעבוד על התיחומים האלה כל הזמן, כי יש הרבה גלישות, גם גלישות נחמדות. לפעמים הילדים מצטרפים אלינו להופעות בארץ ואנחנו הופכים את זה לזמן משפחתי – אלו הגלישות הנחמדות. בשבוע שעבר הייתה לנו הופעה במעיין ברוך בצפון הרחוק, אז יצאנו מהבוקר עם הילדים והלכנו לבניאס. כמובן שיש גם גלישות פחות נחמדות, כמו לפני שיוצאת הצגה והכול נהיה מאוד אינטנסיבי וצריך לעשות תיחומים וחלוקות זמן והדברים גולשים לתוך הזמן עם הילדים. שם זה מאוד מורכב".

יניב: "לפעמים מאבדים את התחושה איפה העסקים ואיפה הבית כי הכול כבר אחד. יש משהו מאוד אינטואיטיבי בחלוקה, אין גבולות ברורים".

מה עושים עם מתחים וכעסים שזולגים מהעבודה אל הבית, וההיפך?

יניב: "קורה שיש מתחים, אנחנו רבים לא מעט. צריך הרבה אימון כדי לעבור ממצב למצב בזמנים כה קצרים. לזוג שלא עובד ביחד יש זמן נפרד להתקרר, לעבור למצב אחר. הסיכוי שהם יהיו בחיכוך הוא הרבה יותר נמוך מאשר אצלנו – אנחנו פה יחד בכל השעות האלו. אנחנו שני אנשים עם רצונות שונים ולפעמים נוצר קונפליקט. בגלל שאנחנו מכירים אחד את השני אנחנו כבר יודעים איך להתנהל ברגישות אחד כלפי השני, אבל כשנוצר קונפליקט, וזה בלתי נמנע, צריך תעצומות נפש כדי לוותר על המקום הזה של 'אני צודק' ולצאת ממנו החוצה. יש המון ניתוקים וחיבורים. אפשר להרגיש עייפים מזה, אבל גם מחוזקים – כי כבר יודעים ממש מהר לחבר ולנתק".

גל: "הרבה פעמים תוחמים את המתחים, שמים אותם בצד, ומתחילים לעבוד. אין בררה, צריך לעשות חזרה. לפעמים גם החיים קוראים לך, פתאום באים הילדים, מישהו מתקשר – אתה לומד לתחם את הדברים ולפנות לדבר הבא. אם צץ משהו מאוד מהותי אפשר לתת לו את הזמן שלו ואז אנחנו יוצאים לבית קפה, מוצאים איזו גומחת חיים, ושם אנחנו יוצרים לנו בועה כדי לדייק את זה. אבל בדרך כלל בחיים אנחנו מאוד מתחמים. אני מניחה שיש לכך גם מחיר".

וכשצריכים לעלות על הבמה?

יניב: "זה דווקא קל, כי כששחקנים עולים על הבמה הם שמים הכול בצד. גל היא בכלל לא גל אלא מישהי אחרת שקוראים לה לוסינדה או אביגיל".

גל: "וגם אפשר להשתמש בדלק הזה להצגה. שחקן עובד עם מה שיש לו, ואם יש לו כרגע מין בעירה אז הוא יכול להשתמש בה".

לא חסר לכם הגעגוע? המפגש לעת ערב לאחר שכל בן זוג חווה דברים שונים במשך היום?

יניב: "אנחנו נמצאים המון ביחד. משנת 98', אז הפכנו לזוג, ועד היום אנחנו נמצאים כמעט 24 שעות ביחד, זה משהו שאנשים לא מבינים. וכן, לפעמים חסר הגעגוע. לפעמים אני ממש מרגיש את זה. יש רגעים שהייתי רוצה שאני אסע או שהיא תיסע, ואני אהיה עם עצמי והיא עם עצמה ושניפגש בערב ונספר אחד לשני, יש רגעים כאלה".

גל: "ואז אנחנו מייצרים את זה. מישהו נוסע, מישהו קצת לוקח מרחק. אנחנו כל הזמן צריכים להיות עם היד על הדופק כדי לשמור על הטוב בעבודה יחד. זה כמו כף מאזניים שכל הזמן מודדת האם אנחנו מרוויחים או מפסידים. רוב הזמן אנחנו מרגישים שהרווח גדול: העבודה הזוגית שלנו, היצירה המשותפת, ההנאה יחד. אנחנו חושבים ביחד, יש בינינו הבנה ושפה משותפת. ולפעמים מרגישים את ההפסד, כשהכול נהיה יותר מדי דחוס ומתוח. אנחנו משתדלים להיות עם היד על הדופק".

בתוך העבודה המשותפת יש איזו פינה פרטית לכל אחד?

יניב: "באופן טבעי נוצרה אצלנו חלוקה של תפקידים. גל לרוב כותבת את התסריט, עושה את השיווק והקשר הטלפוני ואחראית לצד האמנותי והוויזואלי של הדברים. אני אחראי לצד הטכני, מה נחוץ, מה דרוש, וכל ענייני הכספים. לכל אחד גם יש העולם שלו – אני לומד קבלה הרבה שנים, גל לומדת ימימה – כל אחד צריך את הזמן שלו ואת מה שמעצב אותו. הפינה הפרטית היא גם העוגן שלנו. מתוך כך שלכל אחד יש ההתפתחות והלמידה שלו אנחנו בעבודה יחד. זה המפתח, אנחנו כל הזמן עובדים לטפח את המשותף בינינו. צריך לראות מה יש ומה מחזיק אותנו מעל פני כל הקשיים".

גל: "הלימוד הרוחני של כל אחד מאיתנו נותן לנו גם הרבה כלים לעבודה יחד. התחלנו ללמוד אחרי הרבה חיפושים ושאלות על החיים. הלימוד שלנו לא מגיע מתוך מקום דתי אלא מתוך מקום מהותי של הלב, של רצון להתחבר לעצמך, להתחבר אל האחר".

איזו תכונה בבן הזוג תורמת לכך שזה יצליח?

יניב: "בגל יש הרגשה מאוד ברורה של רגישות. גם אם לפעמים הכול מתערבב ולא ברור מי צודק ומי חכם ומי אשם וכבר רבים ולא מדברים, עמוק בפנים אני יודע שגל מאוד רגישה כלפיי, יש בה משהו פנימי ועמוק שאני יודע שהוא בא מטוב. אני לא מחפש בה את האשמה אלא מבין שהיא חוותה אותי בדרך מסוימת ואני צריך לבדוק את זה. פעם אמר אדם חכם שאני מעריך שאהבה היא כמו חיה שצריך להאכיל כל הזמן בוויתורים. כדי שבאמת יהיה קשר צריך לפעמים לוותר".

גל: "אצל יניב יש תכונה מקסימה – הוא לא אוחז בדברים באופן של כעסים, הוא יכול לדפדף את זה הלאה בקלות. אנחנו יכולים להיעצר ולהיתקע על משהו ואחר כך פשוט להמשיך מבלי לסחוב אותו איתנו. גם הכלים שכל אחד מאיתנו קיבל דרך הלימוד הרוחני של הקבלה וימימה עוזרים. ההבנה של טפל ועיקר, שכל המשברים שמתרחשים בדרך הם קשיים בדרך לעיקר. להתייחס אליהם כהסחות ולא כמהות. ברור שכשנמצאים בתוך העומס קשה לראות את זה, אבל אחרי רגע כבר אפשר".

משהו באינטימיות הזוגית שלכם נחשף על הבמה?

גל: "בוודאי. בזוג שמשחק יחד על הבמה יש איכויות מאוד שונות משני שחקנים שנפגשו לצורך עבודה. יש דיוק וקשב שעוברים גם מחוץ לבמה. קשב של יחסים, של עבודה יחד, של חום".

יניב: "הקהל מרגיש את זה. בדרך כלל לא יודעים שאנחנו זוג גם בחיים, ובסוף ההצגה אנחנו משתפים, והתגובה של הקהל היא 'אה! הרגשנו'. שאלת האינטימיות רלוונטית בעיקר להצגה 'העתק־הדבק', הצגה למבוגרים שיצרנו בשיתוף עם שתי נשים מעולם החינוך. ההצגה מדברת על עולם ההורות על ידי שילוב של הרצאות וסצנות מחיי המשפחה. בהצגה יש כל מיני סיטואציות של בני זוג ובעיקר סוגי ריב. יש רגע של ריב קולני מאוד, שבו לגמרי מאבדים את זה. רגע חשוף".

גל: "אני מרגישה שההזדהות, האמון והכנות בינינו פותחים את הלב לקהל. ההומור מאוד עוזר בסיטואציות האלה. לפעמים אנחנו מאוד חשופים ופתאום יש סצנה עם הומור שמאוד מקלילה, ואז אנחנו יכולים לצחוק על עצמנו".

ובאמת, בהצגות של גל ויניב קלדרון יש הרבה הומור. אותו הומור מופיע גם בשיחה איתם, בתיאור שלהם את חיי היומיום של זוג שעובד יחד. הם צוחקים על העבודה שלהם, שגורמת להם להילחם בדרקונים בזמן שהילדים בבית הספר ורוב האנשים במשרד, וגם על סצנות הוויכוחים שלפעמים מתלהטות.

יניב מספר שפעם אחת הם עבדו בסלון על סצנת ריב קולנית שהולכת ומאבדת שליטה. פתאום הם נזכרו שהילדים משחקים במחשב בחדר ולא מודעים לכך שזה רק חלק מחזרה. מיד הם הלכו אליהם להרגיע. הילדים מצידם גלגלו עיניים בהבעה של "מה יהיה עם זוג ההורים האלה".

גל: "אני חושבת שבסך הכול הם שמחים בעבודה שלנו. ברוב המשפחות מי שנמצא בבית הם או אמא או אבא. כשהילדים שלנו חוזרים מבית הספר – שנינו בבית".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בינואר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ה - 908 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: