יעקב אורלנד, משורר, פזמונאי, מחזאי ומתרגם, מילא תפקיד מפתח בגיבוש הזהות הלאומית בימים שבין יישוב למדינה. על פולמוס הריח והלחות שב"עץ הרימון נתן ריחו"

יעקב אורלנד נמנה עם עמודי התווך של הספרות העברית החדשה. יצירתו כוללת שירה לירית, שירי זמר, מחזות, מסות ותרגומים לילדים ולמבוגרים. הוא זכה בפרסים רבים על עבודתו הספרותית במכלול הז'אנרים שבהם יצר, ביניהם פרס ישראל לזמר העברי (תשנ"ד), פרס ביאליק על מפעל חיים בשירה (תשנ"ז) ופרס טשרניחובסקי על תרגומי מופת (תשמ"ד).

אורלנד מילא תפקיד מפתח בגיבושה של הזהות הלאומית בפרק הזמן שבין יישוב למדינה. בראשית שנות הארבעים, עת שירת בצבא הבריטי, חיבר כעשרה שירים שעניינם מאבק ומרי, ביניהם "שיר הלגיונות", "שיר החיל", "שיר לחרב" ועוד. רובם הולחנו על ידי חברו הקרוב, מרדכי זעירא, בעת שהשניים שירתו ב"להקה הצבאית לחיילים יהודים". השירים התאפיינו בשדה סמנטי של אלימות וכוח, לצד אידיאליזציה של הקרבה עצמית על מזבח הנקם. אורלנד גיבש בהם שפה שירית חדשה הקוראת לקְרב ולחרב למען השגתו של כבוד לאומי, ורתם לשם כך גם שירי אהבה כמו "בין עופרת לעופרת" ו"שיר הגדודנים". השירים מילאו תפקיד מרכזי בתהליכי התפתחותה והתגבשותה של החברה היישובית הארץ־ישראלית, בעיקר על רקע חורבנה של יהדות אירופה.

בד בבד חיבר אורלנד באותה תקופה גם שירי אהבה אינטימיים, המתאפיינים בכיסופים למציאות אלטרנטיבית. שירים אלה זכו אף הם לתהודה רבה והפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי; "עץ הרימון" היה מהבולטים שבהם. בדברים הבאים נאיר מספר היבטים הקשורים בשיר זה, ודרכם נבחן את דרך עבודתו הספרותית של אורלנד.

כיסופים למציאות אלטרנטיבית. יעקב אורלנד, בתמונה שצולמה לרגל קבלת פרס ישראל, 1994
צילום: מיכה קירשנר

חמישים וחמש גרסאות

"עץ הרימון" חובר על ידו באחת הפעמים שבהן יצא לחופשה, כשביקר זוג ידידים שהתגוררו בסמטת החבשים בירושלים. באותה שעה הם חגגו את שמחת נישואיהם של אברך אשכנזי ממקורבי הבית עם בת העדה הבוכרית. החצר התמלאה צלילים אקזוטיים, שלל תלבושות וקהל רב, ואת לבו של אורלנד כבשו צליליה של נעימה בוכרית שהתנגנה ללא הפסק. באין פינה שקטה הסתגר בחדר האמבטיה של המשפחה, וכתב באחת לצלילי המנגינה את מילות השיר. כמה שעות לאחר מכן שילבה חנה רובינא את "עץ הרימון" בהופעה שהתקיימה בתל אביב, ובהמשך בהופעותיה במצרים ובאיטליה, בפני לוחמי הבריגדה. חודשים אחדים לאחר שהשיר נכתב פגש אורלנד את ידידו ידידיה גורוכוב־אדמון. "'עץ הרימון' שלך נחמד מאוד אך מונוטוני", אמר לו המלחין, "ניסיתי להפקיע אותו מחדגוניותו והוספתי לו בית מלודי ברוח הבית הראשון". השיר המוכר לנו, שעד היום זכה לחמישים וחמש גרסאות מוקלטות, משלב בין המנגינה הבוכרית (בתים א, ג, ה) לבין העיבוד של אדמון, שניכר במלודיה של הבתים המסורגים:

אוׁצְרות אוֹפִיר וּצְרִי־גִלְעָד

רֶכֶב־מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת,

אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָך מָגֵן

מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן (בית ב')

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה־לִי חֵיל־אֶלֶף וּמָה רְבָבָה,

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה (בית ד‘).

זיקתו של השיר למגילת שיר השירים מתבטאת במקבץ אינטנסיבי במיוחד של שיבוצים ורמיזות מפורשות, דוגמת: "שָׁב, תַּמָּתִי, דוֹדֵךְ מִדּוֹד" (בית א), "אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן" (בית ב'), "אַתְּ דְּגוּלָה כַּנִדְגָּלוֹת" (בית ג'), "שְׁתַּיִם עֵינַיִךְ כִּשְׁתַּיִם יוֹנִים" (בית ד'), ולצדן דרכים עקיפות ומרומזות, כמו ייחוס הריח לרימונים – "עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ" – על יסוד הסמיכות בפסוק: "שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים" (שיה"ש ד ג); או הצירוף "וְקוֹלְקוֹלֵךְ פַּעֲמוֹנִים" (בית ג) שנשען על חזרה כפולה של המלה קולך בשיר השירים: "השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה" (ב, יד).

השימוש האינטנסיבי ברמיזות ובשיבוצים מטקסט המקור מפנה את תשומת הלב לאפשרויות נוספות של קשרים בין "עץ הרימון" לבין שיר השירים. כך למשל, התבוננות בארגון הרטורי של השיר מעלה ריבוי בטכניקות של חזרה, שיוצרות אנלוגיות בתוך הטור השירי ("שתים עיניך כשתים יונים"), בין טורים צמודים ("לך התרועות, לך הזרים,/ לך כל שלטי הגבורים") או בין בתי שיר שונים ("שב, חומתי, גדודך מנדוד,/ שב, תמתי, דודך מדוד" (בית א'); "שב אל הקשת, שב החץ,/ שב הרמון אל ראש העץ" (בית ה'). השימוש באנפורות ובמבנים תחביריים־רטוריים חוזרים לצורך ארגון יעיל של הטקסט הוא אחד המאפיינים המובהקים של מגילת שיר השירים.

בתוך שירי פלטיאל

"עץ הרימון" חובר אמנם כשיר זמר, לצלילי מנגינה נתונה, אולם אורלנד כלל אותו בספר שיריו הליריים, "שירים על עיט ועל יונה" (אחיאסף, 1946), תחת הכותרת "שיר הרימון". מיקומו של השיר במחזור שירי האהבה "פלטיאל בן ליש" מעניק לו פרשנות חדשה, הקושרת את חרדתו של הדובר מפני חמקמקותה של הרעיה האהובה ומפני חווית ההחמצה שבצידה, ואת הערעור המפורש על האפשרות לבנות מחדש את קשר האהבה, לחרדתו של פלטיאל בן־ליש, נוכח נטילתה של מיכל בת שאול ממנו והפסיביות המוחלטת הנגזרת עליו נוכח הסיטואציה הקשה שאליה נקלע בעל כורחו.

"פלטיאל בן ליש", המחזור השני בחטיבת שירי האהבה (עמ' 161־149), נכתב על רקע סיפורו הטרגי של פלטיאל בן ליש, שקיבל משאול את בתו מיכל לאישה כאקט של התגרות בדוד. בגמרא ובמדרשים מרבים לספר בשבחו של פלטיאל בן ליש, שמנע עצמו ממיכל בשל היותה אשת איש. הכתוב בספר שמואל אינו מצניע את סיפור אהבתו של פלטיאל למיכל. הוא מצא עצמו בין איש בושת שניסה לשכנע את דוד בדבר נאמנותו החדשה לו לבין דוד שהשתמש בהחזרתה של מיכל כאקט פומבי של שליטה. על רקע ההתגוששות הפוליטית בין השניים מתייסר פלטיאל בן ליש, חף מאינטרסים ותככים, בגזלתה של אהובתו: "וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחורים, ויאמר אליו אבנר, לך שוב, וישוב" (שמואל ב ג טז).

השיר הפותח את מחזור השירים, "תחן לאבנר", מבקש להשלים פערים בסיפור התנ"כי ולשחזר את חלקו של פלטיאל בשיחה שהתקיימה בינו לבין אבנר בן נר, שבטקסט המקראי מובא בה חלקו של אבנר. הטקסט השירי מציג את הפער שאינו ניתן לגישור בין האוהב המיוסר המצהיר: "כִּי אֵין לִי כְמוֹתָהּ, כִּי אֵין לִי עוֹד כָּמֹהָ", לבין המלך אדיר הכוח ורב הנשים.

השיר השני במחזור, "עד בחורים", מיוסר ובוטה אף יותר; לצד שיר הלל למיכל, המיוסד על תשתיות מקראיות שונות (משיר השירים, ממשל הכרם בישעיהו ה' ומנבואת יעקב לבניו – בראשית מ"ט ז), משביע אותה פלטיאל לבל תשכחהו, עניין ששב ועולה גם בשיר השלישי במחזור, "הישבעי שהברית לא תמירי". לימים גם שיר זה הוכר כשיר זמר, בשל הלחן היפה שהתאים לו קובי אושרת. אך בדומה ל"עץ הרימון", גם הבנתו של שיר זה ופרשנותו תלויות במיקומו בתוך המחזור "פלטיאל בן ליש" ובהקשר המובחן שניתן לו שם.

לשנות או לא

מהי משמעות הזיקות לשיר השירים ולאהבתו של פלטיאל בן ליש למיכל, והאם על רקען המציאות המתוארת בשיר "עץ הרימון" קונקרטית או מדומיינת? נראה כי אורלנד ביקש ליצור מרחב מדומיין שבו הרימון נותן ריח, מפני שצבעו העז ומראהו המלכותי יוצרים אפקט כה חזק עד כי נוצרת התחושה שכביכול ניתן להריח את הפרי.

סינתזה זו עוררה פולמוס חריף באשר למידת קבילותו ונכונותו של הטקסט. המבקרים התמקדו אך ורק בסוגיית ריחו של הרימון, אך לא הביעו פליאה על האפשרויות הבלתי מסתברות המועלות בבית האחרון, כי החץ ישוב אל הקשת, והרימון הקטוף ישוב אל ראש העץ. אורלנד נפגע עמוקות מדברי הביקורת, ובפרט מדבריו של מאיר שלו, שהגדיר "טעות גסה" את ההיגד "עץ הרימון נתן ריחו". דבריו שודרו ב־11 בדצמבר 1979 בפינתו ההומוריסטית הפופולרית "חטף פתח", שעסקה בענייני לשון.

מתוך סערת רגשות רשם אורלנד לעצמו תגובה על דברי שלֵו: "לא התכוונתי להיות בוטנאי מדען המוסר עובדות שבטבע או בגיאוגרפיה, כל השיר מהחל ועד כלה הינו נוגד להיגיון הריאליסטי" [ארכיון אורלנד – 206/6 – כתב היד אינו מתוארך ולא פורסם]. חרף זאת, נכנע אורלנד לדברי הביקורת שנאמרו ושינה את טור הפתיחה של הטקסט המקורי לנוסח "עץ הרימון נתן לֵיחו". בעקבות תיקון זה שלחה לו המשוררת עליזה גרינברג טור־מלכא את הדברים הבאים:

יעקב אורלנד היקר.

ברצוני לספר לך סיפור…

לעתים אני יוצאת לפנות בקר אל הגן, יושבת בו, לפני עלות השחר, בחושים פתוחים.

בחצרנו צומח עץ רימון, אשר פירותיו אפילים. הרימונים מבשילים רק לאחר ראש השנה, ואוגרים את מתקם בחג הסוכות.

רימוניו הם ממין אותם האדומים עד לארגמן, וריחם עז. שלא כרימונים שצבעם חוֵר, וריחם דל.

בכן, כיון שנותרו הרימונים על העץ, ולא קטפתים, הם מתבקעים, עד שעה שהם מוטחים על הקרקע.

זוהי העונה של שיא פוריותם.

ישבתי, וחשתי בריח עז, משַׁכֵּר של הרימונים.

נזכרתי מיד בשירך – עץ הרימון נתן ריחו…

אמרתי לעצמי: מה נכון. מה יפה!

הבנתי שכוונת אל פרי־עץ הרימון.

מניחה אני, שגלל המשקל הקצבי, קצרת את המלים וכתבת "עץ הרימון נתן ריחו" ועל זאת הִכּוּךָ חוֹבְלִים.

לו בעצתי תשמע, והיית כותב פרי הרימון נתן ריחו.

דומני שטעות מצערת תהיה בשינוי המלה ריחו למלה אחרת.

ועלי להעיר, הריח הוא היחיד, שעל האדם החווה אותו לנשום עמוקות פנימה.

שהרי כדי לשמע אינך צריך לנשם, ולא לנשם כאשר הינך רואה. ואולם החוש היחיד המערב את הנשימה – הוא חוש הריח. וחוש זה פועל ישירות על המֹח, ומתבצר שם כדי כך, שאם אתה מוסיף להריח – אינך יכול, כביכול נסגר האשנב. זהו ייחודו של הריח.

על־כן, אני מקווה שתסכים איתי, שלא היה לך לשנות את המלה ריחו, למלה ליחו.

אך הדבר ניתן לתיקון. הייתי שמחה לו פרסמת את דעתך בכך, ויבא השיר על מקומו בשלום

[מכתב מיום כ"ז בכסלו התשנ"ט – ארכיון יעקב אורלנד, 1138/1].

דיאלוג עם המקורות

בכתב יד המצוי בארכיון התייחס אורלנד לנסיבות כתיבתו של השיר, על רקע מלחמת העולם השנייה:

מה משך אותי במנגינה המונוטונית הבוכרית? אולי הערגה המזרחית הרחוקה, אולי הכמיהה התת־מודעת לעצמאות יהודית דווקא בשיאן של שנות החורבן ועננת הכיליון לעם היהודי. יש מרכיבים שונים ונסתרים בבישולו של שיר, של כל שיר, ובייחוד של זמר העם. אולי בשל כך העתקתי את מקומו וזמנו וסגנונו של "עץ הרימון" לתקופת המקרא, לימי שיר השירים, לאווירת מלכות וביטחון וניצחונות. […] אולי זו גם הסיבה שדווקא באווירת המלחמה הנוראה ובעצם הידיעות על השמד ביהודים – נתקבל באהבה שיר הערגה הזה, שיר התקווה לשלום, לא רק על היושבים בעורף, אלא גם על ידי החיילים היהודים בקו האש באיטליה. רובינא ספרה לי שההתרגשות הייתה גדולה שם למשמע הזמר".

 בסיום כתב־היד התייחס אורלנד גם לפולמוס אודות ריחו של הרימון: "מדוע לא לדמיין שלרימון 'המלכותי' כל־כך יש ריח? אולי זה ריח המלכות הנכספת, שהלא דומה פריחת הרימון לכתר מלכות" [ארכיון אורלנד – 422/2 – כתב היד אינו מתוארך].

מדבריו של אורלנד עולה כי הבחירה בשיר השירים כמודל סגנוני ורעיוני נבעה מכיסופים למלכות, לביטחון קיומי ולביסוסה של ריבונות, בדומה לזו שהייתה בימיו של שלמה המלך. על רקע שירי המאבק והמרי שכתב באותן שנים ממש, מהווה "עץ הרימון" אלטרנטיבה שירית המציגה באמצעות האהבה בין החייל לנערתו מציאות שאיננה מונעת מכוח הזרוע ותחושת הנקם, אלא מכיסופים לשלום ולריבונות עברית בארץ־ישראל.

"עץ הרימון" מדגים כיצד ההתמצאות העמוקה של אורלנד במקורות היהודיים אפשרה לו לקיים עמם דיאלוג מרתק ואותנטי, ולבחון אותם בפרספקטיבות עכשוויות של דורו. בהיבט זה אורלנד היה מיוחד בין משוררי תקופתו, שהפנו עורף למשקעי המקורות היהודיים (דוגמת שלונסקי) או שלא הגיעו לרמת בקיאות והתמצאות בהם כמוהו (דוגמת אלתרמן). הדיאלוג הפורה של אורלנד עם המקורות היהודיים בלט עוד יותר בספרי שירתו המאוחרים יותר, "שירים מארץ עוץ" (מחברות לספרות, 1963), ו"עיר האובות" (עקד, 1978), שהושתתו על היכרותו הקרובה עם המקרא, המדרש והתלמודים. ייחודו ניכר בהשוואה לשירת תקופתו, שעה שמשוררים דוגמת יהודה עמיחי, נתן זך ודוד אבידן השתמשו בזיקה למקורות בדרך כלל בדרך מְהפכת ואירונית, כאשר המקור המקראי בדרך כלל ידוע ומפוענח לכתחילה ואין צורך במאמץ כדי לפענחו.

  —

יצירת אורלנד לאורך שנים תעמוד במרכז הכנס שיוקדש למכלול יצירתו, שיתקיים ביום שלישי ביוזמת המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

—

פרופ' תמר וולף־מונזון היא מנהלת ארכיון אורלנד ומרצה במחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014