הסניגור הגדול | יאיר שלג

משה דיין לא באמת חשב באוקטובר 1973 שהמדינה בסכנה קיומית, אבל הבין הרבה לפני כולם את חומרת המלחמה. ד"ר מורל'ה בר־און, מי שכיהן כראש לשכתו של דיין כשהיה רמטכ"ל, חוזר בביוגרפיה חדשה אל "האישיות המעניינת ביותר כאן בתולדות המדינה", וגם מנסה להסביר מדוע הוא עצמו שבר חזק שמאלה

ד"ר מרדכי (מורל'ה) בר־און הוא הראשון שאומר בפה מלא שאין חידושים מחקריים בביוגרפיה החדשה שכתב על משה דיין ("משה דיין – קורות חייו"; הוצאת עם עובד ומכללת ספיר). אין בכך פלא: דיין הוא אחד האישים הישראליים המתועדים ביותר, שכבר נכתבו עליו כמה ביוגרפיות פרטניות וגם אוטוביוגרפיה פרטנית לא פחות שכתב בעצמו. אז למה בכל זאת כתב את הספר? קודם כול, הוא מסביר, זו לא הייתה יוזמה שלו אלא היענות מצידו להזמנה של אוניברסיטת ייל, שקיבלה תרומה נדיבה לשם כתיבת ביוגרפיות קצרות של אישים בתולדות מדינת ישראל.

ובכל זאת, הוא מודה שהייתה משוקעת כאן גם סקרנות אישית לגבי הגיבור: "עבדתי עם דיין כשנה וחצי (בר־און כיהן כראש לשכתו של דיין בסוף תקופת הרמטכ"לות שלו, שכללה גם את מבצע קדש. י"ש) ומאז עקבתי אחריו ואחרי כל מה שנכתב עליו, והגעתי למסקנה שיש אי־הבנה יסודית של האישיות שלו והמוטיבציה שלו. לכן גירד לי באצבעות לנסות להבין את המטא־היסטוריה שלו: מה הניע אותו? האינטואיציה שלי מתחילה עם הילד הבדואי שפתח לו את הראש בעימות בימי הילדות, ממשיכה במסע המופלא שעשה עם חבריו בצעירותו ברחבי הנגב, כאשר הם ממש מדדו את שבילי הנגב ברגליים, ונגמר בנאומו בכנסת כמה שבועות לפני שמת, שבו הציע לכפות על הערבים אוטונומיה מלאה. כלומר, הוא חי את הסתירה בין גישתו לעולם הערבי, שהיתה מלאת חיבה ואהבה, ובין הזיקה העמוקה, התנ"כית, לארץ, והתפיסה הציונית העמוקה של הגשמת המפעל הציוני".

צילום: הדס פרוש, פלאש 90‎

צילום: הדס פרוש, פלאש 90‎

לא איבד את העשתונות

במהלך העבודה הבנת לגביו משהו שלא ידעת קודם?

"הדבר העיקרי שהבנתי לא היה ממש חידוש כי ידעתי עליו, אבל סוף־סוף הבנתי לעומק מה פירוש הפשרה הפונקציונלית שהוא דגל בה (תפיסה שלפיה החלוקה בין ישראל לפלשתינים לא תהיה חלוקה טריטוריאלית, אלא חלוקת סמכויות. י"ש), ומה היה טיב ההבדל בינו ליגאל אלון, שדגל בפשרה טריטוריאלית. אני חושב שהוא באמת האמין שאפשר להגיע לידי סיום הסכסוך בשיטה הפונקציונלית. אסור גם לשכוח שהוא מת ב־1981, והיום אנחנו כבר רואים את זה אחרת לגמרי – אחרי האינתיפאדות והקמת הרשות הפלשתינית. בימיו עדיין היה מצב שראשי הערים הפלשתיניות דיברו איתנו, והייתה התפתחות מסוימת של שיתוף פעולה. הוא האמין שאם אנחנו באמת ניתן לערבים כמעט ריבונות – לנהל בעצמם את הכלכלה, האוניברסיטאות, הכול – לא כמו שבגין רצה, רק לתת להם קצת זכויות – אלא ממש לתת להם חיים משל עצמם, ומצד שני נתעקש על ריבונות ישראלית על גבול הירדן, הם יסתגלו לזה".

בדיעבד, ייתכן שהוא צדק? שזה באמת היה אפשרי?

"לא. בוודאי שאני לא מאמין בזה. מה שסיכל את רצונו הוא העובדה שאש"ף ניצח בעולם הערבי עצמו, והתקבל כנציג הלגיטימי של הפלשתינים. הרי היה שלב שבו הייתה אופציה של מנהיגות מקומית שאיתה ניתן היה להגיע להסדר. ודיין באמת התכוון שראשי הערים והמנהיגות המקומית אכן יקבלו סמכויות משמעותיות. אבל העולם כבר לא מתנהג בימינו לפי הקריטריונים האלה. בין אם זה צודק או לא צודק, הקיצוניות הלאומנית היא המנצחת במאבקים מהסוג הזה".

אבל בעצם, אחרי כל מה שקרה, עושה רושם שהסטטוס־קוו הנוכחי די מאמץ את הכיוון הזה: רשות פלשתינית שמתפקדת כמו אוטונומיה, בלי ריבונות ובלי עצמאות ביטחונית.

"נכון שדיין חזה משהו די דומה למה שקורה היום, אבל אני מעריך שמה שקורה היום לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. כך שזה רק מחזק את ההערכה שהוא טעה כבר אז".

בר־און הוא בהחלט ביוגרף אוהד. עם כל הביקורות שהוא מותח פה ושם על דיין, ניכר בו שהוא אוהב ומעריך אותו. הוא עצמו מקפיד להדגיש ש"היחס שלי אליו קרוב יותר לתודה ולחיבה, על הזכות שניתנה לי לעבוד במחיצתו, מאשר להערצה. נכון שרבים העריצו אותו כי הוא היה באמת נורא מקורי במחשבה שלו. לדעתי, בכל תולדות המדינה לא הייתה אישיות כה מעניינת כמו דיין, וזה כולל את בן־גוריון. בן־גוריון היה עשוי מסלע. הוא לא היה אינטלקטואל, וגם דיין לא. אחרי שאיבד את העין בכלל הוא התקשה לקרוא. אבל הוא היה איש הרבה יותר פורה ומקורי במחשבה שלו".

הפרשנות המסנגרת של בר־און בולטת במיוחד ביחס למלחמת יום כיפור, התקופה שבגללה הפך דיין מגיבור ישראל לדמות השנואה ביותר של אותם ימים. "טופלים על דיין אשמות שהוא לא אשם בהן ומפרשים אותו באופן שונה לגמרי מאישיותו האמיתית, ולכן היה לי חשוב לא להצדיק כל דבר שעשה אבל להעמיד דברים על דיוקם. למשל: הטענה שהוא איבד את עשתונותיו במלחמת יום כיפור ממש לא נכונה.

"מצטטים משפט שהוא אמר על 'חורבן בית שלישי' כדי להוכיח זאת, ולא מבינים את ההקשר. זה משפט שהוא אמר פעם אחת בלבד, בנסיבות מאוד ספציפיות. הוא הגיע לגולן וראה שהסורים יכולים לרדת עד דגניה ואף אחד לא יכול למנוע זאת מהם. ואז הוא טילפן לחיל האוויר, ונתן הוראה להפציץ מיד את טור הטנקים הזה. מכיוון שחיל האוויר היה עסוק מאוד בחזית המצרית הוא רצה לחדד את חשיבות העניין ולכן דיבר עם בני פלד (מפקד חיל האוויר דאז. י"ש) במונחים של 'חורבן בית שלישי'. מישהו ששמע את זה מפלד סיפר את זה במקום אחר, ומשם נפוצה השמועה כאילו דיין אמר את המשפט הזה במקומות רבים. אגב, גם בפעם היחידה שבה הוא אמר את המשפט הזה הוא לא באמת חשב שהמדינה בסכנה קיומית, אבל הוא רצה לדרבן את חיל האוויר לפעולה".

אמר כבר ביום השני שצריך להגיד לעם את האמת. דיין בביקור ברמת הגולן מיד לאחר המלחמה, 1973 צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

אמר כבר ביום השני שצריך להגיד לעם את האמת. דיין בביקור ברמת הגולן מיד לאחר המלחמה, 1973
צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

לא איבד עשתונות

היו עוד דוגמאות: עורכי העיתונים ביקשו מגולדה למנוע מדיין להתראיין בטלוויזיה כדי שלא יפחיד את הציבור. שמעו אותו מדבר על אופציה אטומית.

"בישיבת ועדת העורכים הוא לא דיבר על חורבן בית שלישי. הוא אמר שם שגם אם ננצח במלחמה, בעצם הפסדנו אותה, וזה מה שקומם את העורכים, למרות שהוא כמובן צדק לגמרי. ניצחנו במלחמה, ובכל זאת הפסדנו אותה, כי אחרי המלחמה נאלצנו להסכים לוויתורים שהיו הרבה יותר רחבים ממה שהתבקשנו לעשות לפני המלחמה. הבעיה היתה שדיין הבין הרבה לפני כולם שהמלחמה הזו היא סיפור אחר לגמרי ממה שחשבנו שתהיה. הרי ההנחה של כולם לפני המלחמה, גם שלו, הייתה שגם אם תפרוץ מלחמה, לא נורא. נכה אותם שוק על ירך והם יבינו שאי אפשר להכריע אותנו במלחמה.

"אבל כשדיין ירד לדרום בראשית המלחמה הוא הבין מיד שזה סיפור אחרי לגמרי: שהולכים לנו טנקים אחד אחרי השני בכל מיני מתקפות נגד מיותרות. הוא חשש מחדירה של השריון המצרי ללב מדינת ישראל, ולכן מצב הרוח שלו ביום הראשון והשני היה שונה לגמרי מזה של הרמטכ"ל דדו וחבריו הפלמ"חניקים, שעד לכישלון מתקפת הנגד של ברן (אוגדת אברהם אדן. י"ש) עוד חשבו שתיכף שוב מכים את המצרים שוק על ירך. ברגע שהגנרלים יישרו קו עם ההערכה של דיין זה כבר היה מאוחר, כי כבר נוצר לו דימוי של מי שאיבד את העשתונות.

"דיין אמר כבר ביום השני שצריך להגיד לעם את האמת, כי העם המשיך לקבל הודעות של דובר צה"ל בנוסח 'נשבור להם את העצמות'. אני הייתי אז במילואים בדובר צה"ל, וביום השלישי באו אלי ירמיהו יובל ומיכה שגריר (שתיפקדו ככתבים צבאיים במילואים. י"ש) ואמרו לי: 'מה אתם עושים, החיילים לא מאמינים לאף מילה שלכם'. דיין תפס את זה ורצה לומר את האמת, אבל העם לא היה מסוגל לבלוע את זה. לכן אמר הרצל רוזנבלום (עורך ידיעות אחרונות דאז) לגולדה: אל תיתני לו להופיע בטלוויזיה.

"בעניין הפצצה האטומית: העוזר של ישראל גלילי שמע מגלילי ששמע מדיין שעמד בדלת ואמר משפט שנשמע כמו רצון להשתמש בנשק אטומי. הוא בכל מקרה לא אמר תפציצו, אלא תכינו. מעדות כזו אפשר להסיק שהוא איבד את העשתונות? אולי באמת נכון היה להכין את הנשק האטומי לכל צרה? אחרי הכול השריון המצרי בכלל לא נכנס לקרב בסיני כפי שהסורים רצו שיעשה, ואילו היו נכנסים הם היו יכולים להגיע עד באר־שבע, ואז אולי נכון היה לעשות איזו הדגמה גרעינית קטנה כדי להמחיש להם במה הם מסתכנים. בסוף זה לא היה נחוץ, כי סאדאת הבין בעצמו שהוא לא יכול להגזים באיום שלו על ישראל".

איך אתה מבין את העובדה שמכל גיבורי "המחדל" של מלחמת יום כיפור, דווקא דיין הפך לגיבור השנוא ביותר?

"הדימוי הזה של מי שאיבד את העשתונות רדף אחריו. אני מצטט בספר את מנהיג תנועת המחאה ההמונית שאחרי המלחמה, מוטי אשכנזי, שאמר על דיין: היית אלוהים, ואלוהים בגד. אלו תחושות חזקות שנותרו בתודעת הדור, ועברו עד לעיתונאים של היום. היום קיים גם הממד של האיקונוקלזם, ניפוץ המיתוסים. ומאחר שלמרות הביקורת דיין נותר בתודעת רבים כגיבור אגדי, יש רצון לנתץ את המיתוס".

אסי היה איש חולה

לטענת בר־און, דיין לא רצה להיות ראש ממשלה. "תיארו אותו כמתחרה עם יגאל אלון על התפקיד, אבל האמת היא שאלון מאוד רצה ודיין בכלל לא. הוא אפילו אמר פעם ליוסקה גבע, שהיה מנכ"ל משרד הקליטה אצל אלון: תגיד לאלון שיירגע, אני לא רוצה להיות ראש ממשלה. גבע הלך לאלון, ואלון אמר לו: אתה מאמין לערבי הזה? אין ספק שאלון שנא את דיין. למה? כי דיין נתן לרבים תחושה שהוא לא מעריך אותם, ותמיד הייתה לי תחושה שהוא לא מעריך את אלון. הוא חשב שתוכנית אלון מטופשת ולא ריאלית; שהמעשים של אלון בחברון הם לא אחראיים, ולדעתי אלון גם הרגיש ביחס הזה".

למה בעצם הוא לא רצה להיות ראש ממשלה?

"הוא הסביר שאין לו סבלנות לצדדים המפלגתיים של התפקיד הזה – להנהיג מפלגה, לשבת בישיבות משעממות. אפשר לומר על דיין שמצד אחד הוא לקח על עצמו לא פעם אחריות ועשה דברים גם בלי לשאול. אבל בסופו של דבר הוא תמיד רצה שמישהו אחר יקבל את ההכרעה הסופית ולא הוא".

בר־און כותב את הביוגרפיה של דיין כהיסטוריון ולא כביוגרף. הוא מתעניין ופרטני מאוד במהלכים הציבוריים של דיין וממעט יחסית לעסוק בחייו האישיים הסוערים: הנשים בחייו והבגידות בהן, שוד העתיקות. גם כשהוא כבר עוסק בכך, הוא עושה זאת בפירוט עובדתי יבש של היסטוריון ולא בצלילה למעמקי הדרמה הטמונה בסיפור. הוא לא מתכחש לכך: "צריך לזכור שדיין היה בראש וראשונה דמות ציבורית. מאהבים ובעלים בוגדים יש הרבה. יחד עם זאת לא התעלמתי מהבעייתיות בסיפורו האישי.

"היה רק עניין אחד שאליו החלטתי במודע שלא להיכנס, וזה פרשת הירושה והכעס של אסי על חלוקת הירושה. בפרשה הזו יכול להיות שדיין היה רשע מרושע, אבל אסי בוודאי היה איש חולה. המחלה שלו אמנם היתה קשורה בסוג ההורות של דיין, אבל דיין לא היה היחיד שהזניח את ילדיו. גם אני הזנחתי את ילדיי וכל מי שהיה איש צבא במשך שנים ארוכות הזניח את ילדיו, וזה לא מצדיק את סוג התגובות של אסי שהלך אליו להגיד לו שהוא נבל. זה נראה לי חומר עכור".

אבל אפילו בסוגיית השחיתות, כמו בשוד העתיקות, הביקורת של בר־און די מתונה: "אין ספק שאני ביקורתי כלפיו בנקודה הזו. יחד עם זאת קצת מופרז להגיד שהחברה הישראלית הושחתה בגלל דיין. מספיק לתלות בו את מה שעשה בעצמו ולא צריך לייחס לו גם שחיתויות של אחרים. מידותיו של העם הזה הושחתו בגלל עוד כמה סיבות".

דיין משוחח עם ראש הממשלה מנחם בגין צילום: לע"מ

דיין משוחח עם ראש הממשלה מנחם בגין
צילום: לע"מ

הקצנה שמאלית

בר־און עצמו, בן 86, הוא מאחרוני דור תש"ח הפעילים גם כיום, ותחנות חייו מספרות חלק ניכר מסיפורה של המדינה. הוא נולד בתל אביב וגדל בראשון לציון. אחיו הבכור הוא המלחין יחזקאל בראון, שנפטר לפני חודשים אחדים. אח אחר, בנימין, היה בין מתכנני טנק המרכבה. בר־און עצמו היה חניך השומר הצעיר וחבר בהגנה מגיל 14. במלחמת העצמאות שירת כמ"מ וכמ"פ בחטיבת גבעתי, בקרבות חזית הדרום. בין השנים 1957־1956 שירת כאמור כראש לשכתו של הרמטכ"ל דיין, ובכלל זה בימי מבצע קדש ובימי התכנונים החשאיים שקדמו לו. בשנים 1968־1963 כיהן כקצין חינוך ראשי, ובמסגרת זו כתב לרמטכ"ל יצחק רבין את הנאום המפורסם שנשא לאחר מלחמת ששת הימים, בטקס קבלת תואר דוקטור כבוד מטעם האוניברסיטה העברית.

הוא גם היה זה שעזר לעורכי הקובץ "שיח לוחמים", שכלל שיחות נפש של בני קיבוצים בעקבות חוויותיהם במלחמה, לצאת לאור: "הקובץ יצא בהתחלה רק במהדורה פנימית בקיבוצים, ואז החליטו שזה דבר טוב ורצו להוציא אותו גם בהוצאה ציבורית. הספר הוגש לצנזורה, וולטר בר־און, שהיה הצנזור הראשי (לא קרוב משפחה. י"ש), אמר לי: לא בא בחשבון. יש בספר השמצות על צה"ל. הם באו אליי בוכים: זה חומר נורא חשוב, והוא לא נותן לנו. פניתי לרבין ואמרתי לו: תן לי להיות הפוסק לגבי השאלות הערכיות וולטר יתעסק רק בענייני סודות צבאיים.

"הצבא קיבל את זה, וכך הפכתי להיות המדברר של הספר. פה ושם עידנתי איזה משפט, אבל בסך הכול לא הרבה. עד כדי כך שעמוס עוז, שהיה אחד מעורכי הספר אבל לא היה מצוי בעבודה היומיומית, הופיע פתאום באחת הישיבות אצלי בלשכה וכשאמרתי על איזה משפט שצריך לרכך אותו, הוא התנפל עליי: מה, אתה צנזור? ואז החברים התנפלו עליו: שתוק, הוא דווקא עוזר לנו!".

עוד לפני המלחמה, וביתר שאת אחריה, היה בר־און בין האינטלקטואלים החילונים שהחלו להתקרב ליהדות, בגרסתה התרבותית ולא הדתית. הוא מספר שהרומן שלו עם היהדות החל עוד בסוף שנות החמישים, כשעשה את לימודי המאסטר שלו בניו יורק ולפרנסתו ערך הרצאות ברחבי הקהילות היהודיות בארה"ב.

אחרי המלחמה התבטאה זיקתו ליהדות בשותפות בחבורה שיצרה את כתב העת "פתחים", שהיה אחת הבמות הראשונות בישראל שביטאו רנסנס חילוני של עיסוק ביהדות: "גם כקצין חינוך ראשי נתתי מקום לתכנים יהודיים. ב'פתחים' פרסמתי משהו שהפך אחר־כך נפוץ מאוד בחינוך הדתי; מעין וידוי על מצב במלחמת השחרור שבו נתקפתי פחד, ורציתי להתפלל ולא ידעתי איך. הטעות של הדתיים הייתה שהם חשבו שהנה, אני תיכף חוזר בתשובה. אבל אני אף פעם לא האמנתי באלוהים. הייתי חילוני עמוק, עוד מהשומר הצעיר, ועד היום. אני אפילו לא אומר שאני אגנוסטי (מי שיש לו ספק בקיום אלוהים. י"ש). לא, אני אתאיסט; אני יודע שאין אלוהים".

אחרי פרישתו מצה"ל הוא מונה לראש מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית. במסגרת התפקיד הזה הוא יזם גם את הקמתם של המכונים הציוניים להנחלת תודעה יהודית וציונית לנוער הישראלי: "בתקופתי הקמנו את שלושת המכונים הראשונים. אחרי המשבר של מלחמת יום כיפור משרד החינוך לקח את היוזמה אליו ונתן לה דחיפה משמעותית, בראשותו של צבי צמרת".

בסוף שנות השבעים פנה חסידו של דיין לכיוון שמאלי יותר והיה בין מקימי "שלום עכשיו". על השאלה המתבקשת, מה גרם לשינוי עמדותיו, הוא מבהיר ש"לא עמדותיי השתנו, אלא המציאות. עד מלחמת ששת הימים לא היה להערכתי שום סיכוי לשלום, כי הערבים לא היו מוכנים לקבל את התבוסה של מלחמת העצמאות ורק חיפשו הזדמנות ל'סיבוב שני'. לכן לא קיבלתי אז את הקו של משה שרת ותמכתי בקו האקטיביסטי של בן־גוריון ודיין. אחרי ששת הימים נפתחה האופציה לשלום עם העולם הערבי, ולהערכתי היא קיימת עד היום, עם כל הקשיים".

אתה אומר את זה גם אחרי כל האינתיפאדות, וסירובי הפלשתינים לקבל את הצעות ברק ואולמרט?

"באופן עקרוני, בהחלט כן. כמובן שאני גם לא יכול להתעלם ממציאות של שלש מאות אלף מתנחלים. לכן הרעיון של שמירה על גושי התיישבות מאוד קרוב ללִבי. אם הייתי מנהל את העניינים הייתי עושה כל מאמץ שפסגת זאב ומעלה אדומים יישארו בתחומנו. מצד שני, ברור שאי אפשר לדרוש מהם להכיר בנו כמדינה יהודית, וגם לא לוותר פורמלית על חלום השיבה. צריך ליצור נוסחאות כאלה שלא יתבעו מהם ויתור על החלום, כמו שעם ישראל לא ויתר 2,000 שנה על חלום השיבה שלו, אבל בפועל ימוססו אותו".

הוא מבקר את ההקצנה בשיח הימני, אבל מודה שישנה גם הקצנה שמאלית מקבילה: "התחושה שלא הולך לנו בדרכים הרגילות מביאה לידי מחשבות יותר קיצוניות. למשל, השימוש במונח 'אפרטהייד', שלא העזנו להשתמש בו הרבה שנים, והיום כמעט כל השמאל משתמש בו. אגב, בפועל ברור שיש אפרטהייד. אפילו יותר גרוע מאפרטהייד. מדובר בכיבוש, כיבוש אכזרי. ויש עוד נקודה: בשמאל כל הזמן יש תקווה סמויה ללחץ על ישראל מבחוץ, אבל בעבר גם כשדיברו על לחץ חשבו על לחץ מדיני אמריקני, לא על חרם עממי. זה גם פותח פתח לטענה שהשמאל בוגדני. האם אפשר אחרת – אינני יודע. ברור שהמצב לא טוב".

אתה מרגיש שיש התרופפות במחנה השמאל הציוני; שהציוניות של השמאל הולכת ונפגמת?

"לא. בשום אופן לא. אפילו אורי אבנרי, שאי־שם בעבר דיבר על עצמו כאנטי־ציוני, מדבר היום כציוני ומאמין בציונות. אני לא רואה ייאוש מהציונות. גם אדם כמו גדעון לוי, כפי שאני מבין אותו, גם כשהוא מאוד ביקורתי על מה שאנחנו עושים הוא ציוני וגם מגדיר את עצמו כציוני".

בקריירה הפוליטית של בר־און אפילו נרשמה כהונה קצרה בכנסת, בין השנים 1986־1984, מטעם סיעת רצ. אבל הקריירה הזו הסתיימה ביוזמתו כמעט באותה מהירות שבה המריאה: "לא אהבתי להיות בכנסת. גם לא הייתי טוב בכנסת, ורציתי לחזור לדוקטורט ולהמשיך בעבודה אקדמית. הסיבה הבולטת שלא הרגשתי טוב בכנסת הייתה שיוסי שריד היה לצידי, והוא הבהיר לי בוקר וערב כמה אני לא טוב כפרלמנטר. אני הייתי מכין נאום על בעיות החקלאות אחרי שחקרתי ולמדתי את הנושא. כשזה התפרסם כמאמר בעיתון קיבלתי הרבה תשבחות, אבל בזמן שנאמתי את הנאום היו ארבעה אנשים במליאה וקיבלתי חצי שורה בעיתון. אצל יוסי, כל מילה זכתה לכותרות. הוא גם ידע לתמרן בכנסת. אני לא ידעתי מה לעשות שם".

אם גרמניה, בת בנצרת

מאז הוא בקריירה השלישית שלו – האקדמית. הוא השלים דוקטורט בנושא מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בשנים 1957־1956, נושא שבו היה לו כמובן ידע אישי קרוב, והפך לחוקר מן המניין ביד בן־צבי שבירושלים, שם הוא מתמקד בחקר העשורים הראשונים של המדינה. הוא פִרסם וערך כמה ספרים העוסקים בכך, לצד ספר הסוקר את תולדות מחנה השלום בישראל, וממש בימים אלה, אחרי הביוגרפיה על דיין, הוא כבר עובד על ספר חדש, על שנותיו הראשונות של צה"ל.

מה שמעניין הוא הנתק הטוטאלי שעשה בין שנותיו הפוליטיות לקריירה האקדמית הנוכחית. בשעה שרבים מעמיתיו האקדמאים דווקא מחפשים הזדמנויות להשתתף בשיח הציבורי־פוליטי – הוא, שכבר היה בזירה הפוליטית, התנתק לחלוטין ואפילו מאמרים פובליציסטיים בעיתונות כמעט אינו מפרסם: "העולם האקדמי סחף אותי. זה תחום שמצריך המון עבודה והרבה מאמץ. אל תשכח שאני כבר בן 86, וכבר לא מוצא את עצמי בין הצעירים שהמשיכו לרוץ בין כל הארגונים החדשים. אז החלטתי שאם אני לא פעיל, אני גם לא כותב. יש גם בעיה אמוציונלית קטנה: כשאתה כבר לא בשוק של כתיבת המאמרים לפעמים פוסלים לך מאמר, וזה תמיד מעליב אותי".

גם חייו המשפחתיים ידעו דרמות. אחת מבנותיו של בר־און, שאמו שלו הייתה גרמניה קתולית שהתגיירה, התחתנה עם ערבי ישראלי מנצרת, שלא התגייר, והמשפחה חולקת את חייה בין ירושלים לנצרת. בר־און מגלה תמיכה מוחלטת בבתו ובמשפחה שהקימה: "הנישואים של בתי לפלשתיני ישראלי לא רק אִפשרו לי להכיר אדם שאני אוהב אותו בלב ונפש, אלא גם את כל המשפחה שלו, והכרתי משפחה זעיר־בורגנית – כל דור הנכדים שלי הם אקדמאים מבריקים, ואנשים חיוביים באופן כללי. העמדה הנחרצת, מהסוג של ארגון להב"ה, שאסור להתחתן איתם, נראית לי מגעילה. הרי גם מבחינה דתית אין פה הרבה בעיה – הוא לא מתפלל לאללה והאסלאם לא באמת מעניין אותו, כמו שהבת שלי לא מתפללת לאלוהים והיהדות גם כן לא מעניינת אותה. גם המחשבה שעם ישראל יתבולל עקב נישואים כאלה נראית לי מגוחכת. הרי גם אם יהיו אלפי נישואים כאלה, הדור הבא כבר יצמח כישראלים".

כישראלים, לאו דווקא כיהודים.

"הנכדים שלי קשורים לחברה היהודית, וכל החברים שלהם יהודים. הרי הציונות ביסודה גרסה שבארץ ישראל לא הדת תקבע את הזהות, אלא העברית והצבא והחיים פה והגורל המשותף, ומן הבחינות האלה הנכדים שלי לא שונים מכל החברים שלהם שלמדו כמותם בבית־ספר חילוני יהודי. נכון שבצבא הם לא שירתו, אבל גם זה כי הצבא עצמו לא רצה אותם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בדצמבר 2014, ב-גיליון ויגש תשע"ה - 907 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. דיין הזיק לישראל , יותר מכל תועלת אחרת שעשה ,
    הויתור שלו , על הר הבית כשהינו בשיא כוחנו ובמומנטום , להכריע על הבעלות בהר-הבית האשמה הרבה שלו במלחמת יום כיפור !
    דיין שעשה את שוד העתיקות של ישראל בשווי עשרות מיליוני דולרים ,
    באופן לא ברור , לא נתן את הדין עד היום , ולא החזיר לנו את העתיקות שלנו עד היום הזה !
    דיין הוא זה שלימד את העם ונתן דוגמה , להתנהגות רעה ומשחיתה!

  2. למרות המחדל בחשיבה ובתפקוד .למרות לכ3000 חללים במלחמת יום כיפור .ולמרות היותו שר הביטחון.דיין לא שילם את מחיר אחריותו למחדל.את המחיר שילמו החילים והדרג הצבאי שהיה כפוף למשה דיין .מה שמעניין הוא שדיין שלמרות כישלונו ואחריותו למחדל מלחמת יום הכיפור.המשיך לכהן בתפקידים בכירים כמעט עד יומו האחרון .ולא התפטר והודה בכישלונו .חוסר יושר וחוסר מצפון .
    הכותב הנכבד מתעלם מהתוצאות של מנהיגותו הכושלת .ומנסה לבלבל את היוצרות בכתיבה אקדמאית .

  1. פינגבק: Lobby » Who Censored the Six-Day War?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: