האם אפשר עוד לאלתר? | צחי כהן

"וויפלאש" הוא לא רק סרט על צמיחתו של צ'ארלי פארקר, אבי הג'אז המודרני, אלא זרקור חד המעלה את שאלת ההוראה בחברה ההולכת ומוותרת על ההצטיינות והגאונות שבה

אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמתשאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם של אביו קודמת (בבא מציעא ב, יא)

תיפוף איטי חודר אל תוך חשכת אולם הקולנוע. התיפוף הולך ומאיץ, הולך ומתגבר, עד לקרשנדו בלתי נסבל, כמעט. כך, כמו יצירת ג'אז טובה, נפתח הסרט "וויפלאש", סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי דמיין צ'אזל (בשנה שעברה ראינו את מותחן הרצח המוזיקלי פרי עטו "התו האחרון"), ומעלה גם את שאלת מקומו של המקצב במוזיקה: האם יכול התוף להיות כלי נגינה או שמא אין תפקידו אלא בליווי ובהכתבת הקצב של הכלים המלודיים יותר? דומה שהג'אז כולו, שהוא הוא גיבורו האמיתי של הסרט הזה, מבקש להיות מענה לשאלות מעין אלה.

די טוב הוא אויבו של המצוין. מתוך "וויפלאש"  צילום: יח"צ

די טוב הוא אויבו של המצוין. מתוך "וויפלאש"
צילום: יח"צ

באימונים קדחתניים

אנדרו (מיילס טלר הצעיר, שהסתפק עד כה בעיקר בתפקידי משנה) הוא צעיר ביישן בשנתו הראשונה בקולג' המוזיקה היוקרתי שייפר בניו יורק. כבן יחיד לאביו המגונן (פול רייזר, שקצת נעלם מאז סדרת הטלוויזיה שבה כיכב בשנות ה־90, "משתגעים מאהבה"), מורה בתיכון וסופר מתוסכל שגידלו לבדו לאחר שאמו עזבה, הוא ממעט לתקשר עם בני גילו, ומבלה בעיקר באימוני תיפוף ובצפייה בסרטים בחברת אביו. הוא מאוהב בסתר במוכרת בדוכן המזון שבקולנוע (מליסה בנויסט מ"גלי") אבל ביישן מכדי ליצור עמה קשר.

חלומו הגדול של אנדרו הוא להתקבל להרכב המוזיקלי המובחר של הקולג' בניצוחו של המורה האימתני פלצ'ר (בגילומו של ג'יי קיי סימונס, גם הוא שחקן המרבה לגלם דמויות משנה וזכור במיוחד מתפקידו בסדרת הכלא הטלוויזיונית "אוז"). יום אחד שומע פלצ'ר את אנדרו מתאמן ורומז לו איזה מקצב ייכלל במבחן הקבלה שיערוך לבני גילו. אנדרו אכן מתקבל להרכב היוקרתי, רק כדי לגלות שנפל למלתעותיו של מורה דומיננטי מדי, שלדעתו כל האמצעים כשרים כדי לדחוף את תלמידיו־נגניו אל הקצה.

פלצ'ר ואנדרו יתעמתו לאורך הסרט כולו, שלובש לפתע אופי של סרט־ספורט, בעוד ההרכב המוזיקלי מתקדם מתחרות לתחרות ואנדרו הולך וכובש את מקומו כמתופף המוביל הקבוע של ההרכב. בשיא הסרט, שיאו הקלאסי של סרט־הספורט, נבנה המתח לקראת התחרות הגדולה. אולם אז משנה הסרט כיוון וז'אנר והופך להיות מותחן: כאשר תלמיד לשעבר של פלצ'ר קורס מפאת המתח, מצטרף אליו אנדרו בהפללת המורה הסאדיסט. מפגש מאוחר בין המורה לתלמידו לשעבר מביא את השניים למפגש רווי יצרים ומתח.

אולם ברקע, כאמור, נמצאת כל הזמן מוזיקת הג'אז. למביטים מבחוץ על תרבות זו, נדמה כי עיקרו של הג'אז הוא האלתור. הכול יודעים כי בג'אז מתכתבים כלי הנגינה השונים בהרכב במעין עימות או תחרות סביב ה"סטנדרט" – הקו המוזיקלי המוסכם היסודי. אולם מסתבר כי בעולם הג'אז ישנה גם מסורת אחרת, הפוכה: תזמורות מאומנות היטב המבצעות את קטעי הג'אז הקלאסיים, ה"סטנדרטיים", בדייקנות מוקפדת ובתיאום מופלא – עולם ומסורת שבהם אין מקום לאלתור אלא רק לביצוע מהוקצע ומיומן, פרי אימונים קדחתניים.

צמד המילים ההרסני

המתח שבין האלתור והדיוק, היפה והטוב, המהנה והמדיד, הוא המתח האסתטי שסביבו סובב הסרט. מספר פעמים בסרט מסופר סיפורו של צ'ארלי פרקר, גדול הנגנים והמלחינים של הג'אז ואחד המוזיקאים והאמנים המשפיעים ביותר במאה ה־20, שהפך להיות נגן גדול, המוכר בכינויו "בירדי", בזכות המצלתיים שהשליך עליו המתופף ג'ו ג'ונס.

לקראת סופו של הסרט מסביר פלצ'ר לאנדרו את תפיסתו העצמית כמורה. הוא מספר לו שג'ונס כמעט ערף את ראשו של פארקר באותה השלכת מצלתיים כיוון שפארקר, שהשתתף בתחרות נגינה שבה נכח גם ג'ונס, ניגן "די טוב". "די טוב הוא אויבו של המצוין. Good Job הוא צמד המילים ההרסני ביותר בשפה האנגלית“, אומר פלצ‘ר. “תאר לעצמך שג‘ונס לא היה זורק עליו את המצלתיים ההם. פארקר היה הולך הביתה, אומר לעצמו: ‘ניגנתי די טוב‘ ומסתפק בזה. והעולם היה מפסיד את ‘בירדי‘. אבל ג‘ונס זרק, ופארקר נעלם מהבמות למשך שנה שבה התאמן והתאמן עד שחזר כגדול הנגנים בכל הזמנים“.

תרבותנו המערבית, המגוננת, הדוגלת בזכויות הילד, בנוחותו ובמוגנותו, מעניקה ילדות מאושרת וטובה יותר לכלל הילדים, אך שוללת את החוויות המטלטלות ממי שיושפעו מהן להיות לגאונים. האם היה מוצרט מלחין את יצירותיו לולא גרר אותו אביו להופיע בארמונות אירופה? ובטהובן ואביו המכה? וואן גוך ומצבו הנפשי הרעוע? ברור לכול שהאמירה ההפוכה מזעזעת. כלומר, ברור שאין להתעלל בכוונה כדי לייצר גאונים – אך הלא זה בדיוק מה שעושה פלצ‘ר, המורה הנערץ, המייצר מוזיקאים לעילא. אבל גם פלצ‘ר עצמו מודה: “עדיין לא פגשתי את צ‘רלי פארקר החדש, אבל לפחות ניסיתי“.

לעומת פלצ‘ר הדוחף עד כדי מתעלל, קיים בעולמו של אנדרו גם אביו המגונן. האב תומך בבנו בכל החלטותיו, מגבה אותו כשהוא מחליט לקטוע את לימודיו ומחבק אותו לאחר שהוא נדחף מהבמה אבל וחפוי ראש לאחר קטע נגינה לא מוצלח. אבל באחד משיאיו של הסרט, בארוחת ערב שמארח האב, שואל אחד מבני גילו של אנדרו: “איך מנצחים בתחרות מוזיקה?“. כלומר, מזלזל בעצם הנחת היסוד שישנה הצטיינות אסתטית, ובכך מבטל את הישגיו ושאיפותיו של אנדרו. בתגובה אומר לו אנדרו שהישגיו הספורטיביים, שעליהם שיבחו אותו יושבי השולחן רגע קודם, הם משניים, כיוון שהקבוצה שבה הוא משחק היא מהדרג השלישי, והוא לעולם לא יקבל הצעה רצינית לשחק בקבוצה מקצוענית. על כך מגיב אביו בשאלה: “ואליך, התקשרו כבר מלינקולן־סנטר?“. כלומר, הוא מגלה שהגיבוי שנתן לבנו נבע מחיבה וממחויבותו כאב, ולא מתוך אמון בכישרונו המוזיקלי של בנו.

להיות גדול באמת

מהם תפקידיהם של ההורה והמורה? האם באמת יש בינינו מורים הרואים את תפקידם כ"מביאים לחיי עולם הבא", בלשון המשנה, או למצער ממצים את יכולתם של הילדים, או שמא הפכנו לתרבות של הורות מגוננת, המחמיאה לילדים על הישגיהם, גם אם הם רק "די טובים", ולא דורשת מהם הצטיינות?

רגע לפני שתתחיל החזרה הראשונה של ההרכב היוקרתי שאליו התקבל אנדרו, תופס אותו פלצ'ר האיום לשיחת מסדרון. הוא חושף פנים רכות ואנושיות ומתחקר אותו על הרקע האישי שממנו בא (בהמשך יסתבר שזו הייתה מסכה שעטה כדי ללקט תחפושת להשפיל בעזרתה את אנדרו במעין טכניקת פסיכולוגיה הפוכה). הוא שואל אותו אם הוריו נגנים – ומשמשיב אנדרו בשלילה הוא מפטיר: "אם כן היית צריך ללמוד מהגדולים". כלומר, לתפיסתו, כדי להגיע לשורה הראשונה של האמנים חייב התלמיד לספוג את העולם הזה בבית או להפוך את גדולי התחום להוריו־שברוח.

הסרט שב ומדגיש את המחיר הרגשי והפיזי העצום שנדרש אנדרו לשלם כדי לגדול להיות "גדול באמת" כמו מוריו־הוריו. באחת הסצנות הזכורות בוחן פלצ'ר את אנדרו ואת המתופפים האחרים בהרכב שוב ושוב, שעות על שעות, עד התשה וזוב דם ממש, כדי לקבוע מי מהם הוא הטוב ביותר. במסורת המורים השנואים־אהובים הדוחפים להצטיינות מפחד ולא מאהבה (פרופ' קינגספילד הנורא – בגילומו האלמותי של ג'ון האוזמן האדיר – מ"המירוץ אחר הגלימה" של שנות השמונים עולה מיד על הדעת) לא בוחל פלצ'ר באף אמצעי כדי לסחוט את המיטב מנגניו – אולם אלה משלמים את המחיר.

על דרך הדרש ניתן לומר שההולכים בדרך זו, אב או רב, ודוחפים את התלמיד להצטיין במחיר הפגיעה האישית העמוקה – אבידתם האמיתית היא נפשו של התלמיד. והגאונות מה יהא עליה? דומה שבכל דור ודור תמצא רוח האדם העולה למעלה את דרכה, גם אם נפשות האמנים יהיו שלמות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014

פורסמה ב-26 בדצמבר 2014, ב-גיליון ויגש תשע"ה - 907 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: