גולת הכותרת של חומש קורן החדש והמרהיב היא פירוש רש“י. מהדיריו השכילו להתחשב בקהל היעד הרחב אף שלא נרתעו מתיקוני נוסח עמוקים במקומות שנדרשו לכך

 ספר בראשית

חומש קורן עם רש"י ואונקלוס

קורן, תשע“ד, 336 עמ‘

אל המפעלות הגדולים מבית היוצר של הוצאת קורן הצטרף לאחרונה מיזם מפואר בניצוחו של יהושע מילר – חומש עם תרגום אונקלוס ופירוש רש“י. תבנית משולשת זו, המהלכת בעם ישראל זה מאות שנים, מוגשת עתה בטיפוגרפיה מרהיבה, בסדָר מאיר עיניים ובלוויית סיכומים, תרשימים, צילומים, מפות ועזרים ספרותיים וחזותיים אחרים. תנ“ך קורן, פשוטו כמשמעו, קורן וכובש את הלב.

בשורות הבאות אתמקד במרכיב המצטייר כגולת הכותרת של המיזם – פירוש רש“י. נוסח הפירוש הותקן, נוקד ופוסק בידי כרמיאל כהן וינון חן, שניהם תלמידי חכמים מובהקים ובעלי ניסיון עשיר בההדרת חיבורים מספרות ימי הביניים. כדי להעריך נכונה את גודל המשימה שנטלו על עצמם כהן וחן יש לזכור כי פירוש רש“י לתורה נתון במאות עדי נוסח – כתבי יד ודפוסים הנבדלים ביניהם באופן משמעותי.

אין ספק שחלק מן ההבדלים מקורם בשיבושי העתקה, האופייניים לכל חיבור שזכה לתפוצה רחבה. אבל בחלק מן המקרים מדובר בהגהות ותיקונים שהוכנסו לפירוש בידי רש“י עצמו או בידי תלמידיו ולא נקלטו בכל ההעתקות. במקרים אחרים מדובר בתוספות מאוחרות, שחדרו לפירוש והוטמעו בו בגלל אופיו המדרשי והנוח לעיבוד ובגלל מעמדו כספר לימוד יסודי שידי הכול ממשמשות בו.

חומש קורן אינו הניסיון הראשון להציג מהדורה מנופה של הפירוש, כמובן. קדמו לו מהדורות משני דגמים: מהדורות “אקדמיות“, שבהן מוצע הפירוש כולו מחדש על פי מבחר מצומצם של עדי נוסח קדומים, ומהדורות שבבסיסן עומד הנוסח הנפוץ והמקובל, אלא שנוסח זה מתוקן ברב או במעט לפי הממצאים בעדי נוסח מהימנים יותר. ככלל, המהדורה שבחומש קורן מתאימה לדגם השני, והדבר אינו מפתיע בהתחשב בקהל היעד הרחב שאליו היא מכוונת. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, המהדירים לא נרתעו מתיקוני נוסח עמוקים במקומות שנדרשו לכך.

ניקוד קולע. פסלו של ריימונד מורטי לזכרו של רש"י בעיר טרואה, צרפת
צילום: ליאור קפלן

סתירה פנימית

ננסה להתחקות על דרכי העבודה של המהדירים בסיוע כמה דוגמות מספר בראשית. בפרשת וירא מציע לוט לאנשי עירו את שתי בנותיו בתמורה לכך שיניחו לאורחיו. תגובתם של אנשי סדום מובעת במקרא בשני תיאורים רצופים של דיבור ישיר: “ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפֹט שפוט עתה נרע לך מהם“ (בראשית יט, ט). רש“י הוטרד מכפל המילה “ויאמרו“, ועל כן פירש שכל אמירה מתייחסת לחלק אחר מדברי לוט. את האמירה הראשונה, “גש הלאה“, יש להבין לדעתו כ“לשון נחת“ והסכמה, והיא נוגעת להצעה למסור את הבנות; ואילו באמירה השנייה תוקפים אנשי סדום את הבקשה לחוס על האורחים.

אבל בחומשים המצויים קודמת להסבר הזה אריכות דברים להוכחת הטענה שאין “גש הלאה“ אלא לשון הרחקה ונזיפה וששתי האמירות הן מענה לדברי ההגנה של לוט על אורחיו. הטענה המובאת בפתח פירושו של רש“י עומדת אפוא בסתירה גמורה להמשכו, אך מבנה השיח של הפירוש אינו רומז לכך שמוצעות בו שתי דעות מנוגדות.

הבעיה המתוארת לא נעלמה מעיניו של אברהם ברלינר, מן החוקרים החשובים שקמו למדעי היהדות והראשון להעמיד מהדורה ביקורתית של פירוש רש“י לתורה. כבר בגלגולה הראשון של מהדורתו משנת 1866 העיר ברלינר כי בכמה עדי נוסח חסר לגמרי חלקו הראשון של הפירוש; בעדים אחרים הוא מובא (בניסוחים שונים) בשם ר‘ יוסף קרא, תלמידו וחברו של רש“י, ומשולב לאחר פירושו המקורי של המורה הגדול ולא לפניו; ומקצת העדים אף מסיימים במשפט המופלא “והודה המורה לדבריו“ (של ר‘ יוסף קרא).

כיצד ראוי להביא לידי ביטוי את מכלול הנתונים הזה במהדורה מתוקנת? נדמה לי שלשאלה הזאת אין תשובה נכונה אחת. הדבר תלוי קודם כול במידת החשיבות שמייחסים המהדירים לשימור נוסחים חלופיים שחדרו לפירוש במרוצת הזמן והפכו לחלק מן הנוסח הקנוני. המקרה שלנו מסובך במיוחד, שהרי אין מדובר בתוספת של מעתיק מאוחר אלא בפירוש שעמד לנגד עיניו של רש“י וזכה להסכמתו.

אף לא מן הנמנע שרש“י עצמו הספיק לתקן את פירושו ולנסחו מחדש בהתאם להצעתו של ר“י קרא, ורגליים לדבר; שהרי בכתב יד לייפציג, המשקף בדרך כלל את השלבים האחרונים של כתיבת הפירוש בידי רש“י, לרבות הגהותיו ותיקוניו, אין זכר לפירוש הדחוי “לשון נחת“. שנית, דרך הצגת הנתונים נגזרת מצורכי קהל היעד של המהדורה; ולא הרי מהדורה עממית, המכוונת ללימוד שוטף, כהרי מהדורה מדעית המתיימרת לספק את מבוקשם של אנשי המקצוע.

הכרעה ראויה

ואכן, המעיין במהדורות הביקורתיות שיצאו עד כה יגלה בהן דרכי התמודדות מגוונות למדי. ברלינר, כאמור, בחר לרכז את המידע העולה מכתבי היד באפראט הנוסח שבשולי העמוד. את גוף הפירוש העדיף להשאיר פחות או יותר כצורתו בדפוסים המקובלים; רק במהדורה השנייה, שהוציא לעת זקנתו, הקיף את חלקו הראשון של הפירוש – זה המציג את דעתו של ר‘ יוסף קרא – בסוגריים מרובעים. שעוועל בחר להעלים מן האפראט את ייחוסה של הדעה הראשונה לר‘ יוסף קרא, וחמור יותר המצב בשתי המהדורות המבוססות על מהדורת שעוועל – המהדורה שבחומש “תורת חיים“ והמהדורה המתלווה לפירוש “דעת מקרא“ – שהשמיטו גם את הסוגריים ובזה הסיגו את לומדיהן לנקודת המוצא הבעייתית של הדפוסים המקובלים.

בדרך שונה לגמרי הלכו עורכי מהדורת “הכתר“ של אוניברסיטת בר־אילן; אלה לא הסתפקו בסימון בולט של דברי ר“י קרא כתוספת, אלא השיבו אותם למקומם המתבקש מן ההיגיון ומעדי הנוסח – לאחר פירושו המקורי של רש“י. זאת ועוד: התוספת הובאה כנוסחהּ במקורות המייחסים אותה בפירוש לר"י קרא והמסיימים בהודאת המורה. מצד שני, נמנע מן המעיינים מידע רב ערך על הנוסחים החלופיים ועל התפלגות עדי הנוסח, שכמותו יכולה להגיש רק מהדורה מוערת (אם כי מניעה זו היא תולדה של מגבלות טכניות בעיקרן).

מאפייניו הבסיסיים של הפירוש לדברי אנשי סדום כפי שהוא מוצג במהדורת "הכתר" שבים ומופיעים לפנינו במהדורת קורן. כמובן, אין הכוונה שהנוסח בשתי המהדורות זהה. מצויים הבדלים קלים אחדים, אך הם נובעים בעיקר מן העדים השונים שעליהם הושתת הנוסח בכל מקום: קבוצה של כתבי יד אשכנזיים במהדורת "הכתר", לעומת מבחר אחר של מסירות במהדורת קורן – דפוס רומא, כמדומני, במקרה המסוים הזה.

מכל מקום, העיקרון שהנחה את עורכי מהדורת "הכתר" – הצגת הממצא מעדי הנוסח הקדומים בגוף הפירוש עצמו, מבלי להירתע מפגיעה בנוסח המורגל אצל הלומדים – נשמר גם במהדורת קורן, ומבחינה זו אין בו חידוש. החידוש האמיתי נעוץ בעצם ההכרעה לאמץ את העיקרון הזה במהדורה המכוונת לתפוס את מקומם של החומשים ה"פשוטים", אלה החומשים המשרתים את באי בית הכנסת בשעת הקריאה בתורה והלימוד המסורתי "שניים מקרא ואחד תרגום". הכרעה זו אכן ראויה לכל שבח.

ידידותי למשתמש

ניקודו של הפירוש מוקפד ומדוקדק, וקשה מאוד למצוא בו משוגות שאינן אלא תוצאה של חוסר תשומת לב או חוסר הבנה. יש שאף הקורא המשכיל יוצא נשכר מן הניקוד; כך בפרשת מקץ, על הפסוק “ויַרא יעקב כי יש שֶׁבֶר במצרים“ (בראשית מב, א): “ומהיכן ראה? והלא לא ראה אלא שמע, […] ומהו ‘וירא‘? ראה באספקלריא של קֹדש שיש לו שֶׂבֶר עוד במצרים". הניקוד הקולע מבהיר כי רש"י (בעקבות המדרש) מנצל את שתי אפשרויות הקריאה של התיבה "שבר" – בשי"ן ימנית, מלשון "לִשְׁבָּר־אֹכֶל“ (שם, י), ובשי"ן שמאלית, במשמעות של סיכוי ותקווה, מלשון "שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱ־לֹהָיו" (תהילים קמו, ה). ואכן, בעדי הנוסח הקדומים מצויה גם הגרסה "סבר", בהתאמה לכתיב הרווח של המילה הזאת בלשון חז"ל.

אולם יש לזכור כי ניקוד העשוי על פי הדקדוק הנורמטיבי אינו הולם תמיד את הדקדוק שנהג בזמנו ובמקומו של רש"י. מכתבי היד הטובים מתברר, למשל, שצורת העבר של הפועל נצ"ל התקיימה במרחב האשכנזי בבניין הנדיר נֻפְעַל – בניין ששרידיו נשתמרו גם במסורותיה הטובות של ספרות חז"ל, בתפילה ובפיוט. משום כך גורס כתב יד לייפציג "וכשנוצל אברהם אמרו להרן משל מי אתה“ (בראשית יא, כח), וכן “לפי שהיו באומות מקצתם שלא היו מאמינים באומרים להם שנוצל אברהם באור כשדים מכבשן האש“ (שם יד, י). גרסות דומות מצויות בכתבי יד אשכנזיים אחרים. העדפת הצורה “נִּצַּל“ במהדורת קורן (בשני המקומות) ידידותית בהרבה למשתמש, אך כדאי היה לשקול פתרון מורכב יותר שיחשוף אותו גם ללשון המחבר.

צריך להודות ביושר שמהדורה מדעית ראויה לשמה של פירוש רש“י לתורה, לכשתושלם מהדורה כזו, לא תהיה ספר לימוד נוח במיוחד, בלשון המעטה. ודאי שלא תופיע כחלק מחומש הכולל מרכיבים נוספים זולת הפירוש, וספק אם תודפס כל עיקר או שתיוותר כמאגר מידע אלקטרוני; שהרי יהא עליה לכלול, מלבד שחזור מדוקדק של הנוסח המקורי על פי כתבי היד המעולים ביותר, גם את גלגוליו הסבוכים של הנוסח למן דורו של רש“י עצמו ועד ימינו אלה.

מתוך גישה שונה, המעמידה במרכז את הלומד ואת הלימוד, הציבה לעצמה הוצאת קורן מטרה צנועה ומסבירת פנים בהרבה: להגיה את הנוסח המקובל בכל מקום שגרסה מתועדת חלופית נראתה למהדירים עדיפה, וכאמור במבוא לחומש: “בהניחנו לפני הלומדים נוסח דברי רש“י לא התיימרנו ללכת בגדולות ובנפלאות ולומר כזה ראה וקדש, אך עמלנו שיהיו הדברים ברורים ומדויקים כמידת יכולתנו“. לאור זאת, מהדורת קורן היא המהדורה הטובה ביותר מסוגה וציון דרך משמעותי בין מהדורות הפירוש בכלל.

אריאל שוה הוא דוקטורנט בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית וממונה 
על מדור הספרות הרבנית במפעל המילון ההיסטורי 
של האקדמיה 
ללשון העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014