רשימה מרשימה

נדמה שיבול הספרים השנה הניב כמה יצירות מפעימות של ממש. הפעם לא נרתעו המבקרים המאופקים מסופרלטיבים כ"קלסי", "הישג ספרותי", "מושלם" ו"יצירת מופת"

פרס ספיר לספר הביכורים

הורד (2)העונה

חנה נוימן / גוונים

*

"העונה" הוא ספר נוגע ללב על נושא שנדחק ונשכח. במרכזו הילדה יוליה, ילדה "ייקית" בת 12 שהגיעה לארץ ב"עליית הנוער", רגע לפני המלחמה. בדידותה של יוליה, הגעגועים והחיפוש הבלתי פוסק אחר האם נתקלים בנוקשות וחוסר הבנה מצד המבוגרים,שבמציאות של חברת פליטים במאבק קיום לא הותירו מקום להתייחסות לצורכי הילדים הבודדים. כדי לשרוד נדרשת יוליה לדכא את זהותה, לשנות את שמה ובעיקר להסוות את רגשותיה ולחייך.

היא אכן שורדת ונישאת ליוסף סוחר האתרוגים, שמוצאו והמנטליות שלו רחוקים ושונים משלה, ויולדת לו שלושה בנים. הנישואים תובעים ממנה להתפשר על עצמיותה, אך הם גם מופת לגבורה נפשית וכוח רצון וסיפור הצלחה במונחים ישראליים. רק לידת הבת שבה ומציפה את הפער הישן. בד בבד יוליה אינה מפסיקה לחפש את אמה, אך לשווא.

למרות בוסריות מסוימת ואפיזודות קצרות־נשימה מדי, ששומרות על המתח אך מאופיינות בסטריאוטיפיות; ובעזרת הומור שמרכך פינות חדות, יצרה המחברת ספר מרתק ומרגש, נאמן למציאות באותם ימים וראוי לפרס שבו זכה.

חבצלת פרבר

המועמדים הסופיים

ל"פרס ספיר לספרות" 2014

———

 הרשימה הקצרה

lateag_gהמאחרים

אגור שיף / עם עובד

*

פגוע ראש ממלחמת ששת הימים מאבד עם שיקומו, די ברצון, את גבריותו. בימי מלחמת לבנון השנייה, אישה זועמת יורה ברמטכ"ל בשם כל הטוב והנאצל. אלה הם שני החוטים העבים שבין ארבעת חוטי עלילת הספר. המעברים ביניהם לעתים מבריקים; הספר, בעיקרו, רהוט, מושך ומאתגר. ישראל של אז ושל היום מועלית על הדף בצבעים חיים ומשכנעים. אלא שהתחכום הזה רק מבליט את פשטנותו של המסר הפוליטי של הספר.

והוא, בקצרה, זה: במלחמת ששת הימים החל הריקבון הלאומני־שוביניסטי, במלחמת יום כיפור חטפנו אותו בפרצוף, ועד מלחמת לבנון השנייה הוא הצליח לפשות בכול. ועוד: גברים ישראלים הם בדרך כלל יצורים שעירים, גסים, זללנים, שוחרי כיבושים מכל הסוגים, חסידי זבנג וגמרנו, יהירים ויורים. אם נשים היו מנהלות פה את העסק, הכול היה נראה אחרת. הצבע "מערך". אפשר להסכים עם המסר הזה ואפשר לא; הבעיה עם הרובד האידיאי של הספר היא ספרותית, אסתטית. כי לא רק שהוא נדוש, הוא מוגש בעדינות של קרנף.

צור ארליך

—————–

לילה ולואיס

חגית גרוסמן / כנרת זמורה־ביתן

*

128369לילה היא דמות אקסצנטרית. משוררת וסופרת, שמנסה לחיות בבועה של כתיבה, קריאה ואהבה, ובעיקר מחוץ לעולם העבודה המפרנסת, אך מגלה במהרה את כאבי הבחירה הזאת. לפנינו רומן פיוטי ולירי, רב דקויות, הממוקד במצבים נפשיים ורוחניים וממזג טכניקה אקספרסיוניסטית כביטוי נפשי עמוק, עם יותר מנופך של פנטסיה.

שני עולמות שזורים זה בזה, עולם האהבה ועולם האינטלקט והאמנות. גבר ואישה טוטאליים, מאוהבים עד כלות, שאפילו ממסדים את נישואיהם ומביאים לעולם תינוקת. חיי הרוח של לילה ממשיכים לנבוע למרות כל המהמורות, מה גם שהיא נלחמת על אפשרותם, אך האהבה "הגדולה מן החיים" נחשפת בשבירותה. עליות וירידות בחיי הנישואים מתקשרים להיבט המציאותי־עד־כאב של אילוצי החיים, קשיי האימהות, כורח הפרנסה, קטנוניות המטבח. מתברר שפרט ליופי, כישרונות גדולים ורוחניות, יחד עם רגישות של עצבים חשופים, יש צורך גם בתכונות אחרות שחסרות לגיבורה השבויה בתוך עצמותה.

זהו רומן לא אופייני מבחינת הסוגה, נטול עלילה רציפה, שובר מוסכמות ויפה להפליא בסגנונו הפיוטי.

רבקה שאול בן צבי

————

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר / כנרת, זמורה־ביתן

*

968498פרופסור אנדרו כהן הוא איש מרשים החי את חייו המושלמים בניו יורק שלפני אסון התאומים. הביטוי הפסיכולוגי והספרותי לסדקים בחייו במישור האישי, המשפחתי, המקצועי והקיומי מתואר ברצף של הזיות המאוכלסות כוהנים וקרבנות מבית המקדש הקדום. ההווה של הסיפור מתרחש במהלכה של כמעט שנה אחת, עד לט' באב, מעט לפני ספטמבר 2001. גאולתו של הגיבור היא גם חישוב הקץ לאחור לקראת החורבן בניו יורק.

הרומן יוצר מעבר תודעתי בין תיאור התנהלות יומיומית לבין החזיונות המיסטיים. לכך מוסיפים קטעים של עלילת משנה על ענייני "סדר העבודה" של יום הכיפורים וגלגול נשמות השזורים בין דפי הספר. סערה חושנית עוצמתית משלבת בין יצרים של עולם החולין לבין תשוקה קמאית ועמוקה. על הדרך חובט נמדר בממסדים אקדמיים ודתיים, בקבוצות ובאופנות הרווחות הסובבים את עולמו של גיבורו.

הקריאה בספר היא חוויה טקסטואלית ואינטלקטואלית מענגת ויוצאת דופן, לא קלה לעיכול אך ממלאת חושים ומעוררת מחשבה. הכתיבה היא מרהיבה, בלשון מן העשירות והמשובחות שנראו בספרות העברית מזה זמן. כל אלה עושים את "הבית אשר נחרב" ליצירת מופת.

שמואל פאוסט

———————

טווס בחדר מדרגות

גלית דיסטל אטבריאן / כנרת, זמורה־ביתן

*

3-14055bכמו בטרגדיה יוונית, גורלם של שלושת האחים איב, סאן ולורן לבית עמיזאדה כתוב מראש: בהיפוך אירוני לשמם הזוהר, הם יישאו את גורל ילדותם לתוך בגרותם, המהווה מראה מעוות של ילדותם הנוראה. איב היא עובדת סוציאלית מצליחה שאהדתה לעולם אינה מרפאת את פצעיה שלה, סאן הוא פילוסוף מבריק ושבור המכה את אשתו, ולורן היא אם חד הורית המחפשת את גאולתה במיטותיהם של גברים, מתוך עיוורון לזוועה שפוקדת את ביתה שלה. התאבדותו של האב האלים, שנעשית לנגד עיני ילדיו הבוגרים, תפוצץ את המורסה המשפחתית לשבעה ימים של אבלות, זוועה וחסד.

זהו ספר קשה, לופת קרביים, אכזרי ומרתק. הוא מציע קריאה מאתגרת בעולמם של אנשים שעבור רובנו הם סיפור מזעזע בשולי החדשות; סיפור על אנשים שאהבתם הנוראה לקרובים אליהם ביותר הורסת אותם, שכן האהבה היא צידה הרך של ההתעללות. גלית דיסטל אטבריאן כותבת בפיכחון, ברגישות ובאומץ, ומחייבת את הקורא להביט באומץ על מציאות נוראה מתיאור. ספר קשה לקריאה, שקשה יותר להניחו מהיד.

בכל סרלואי

———

בת המקום

לאה איני / כנרת זמורה־ביתן

*

הורדרומן ונובלה גרים בכפיפה אחת בספר הזה: הראשון, "בת המקום", מספר סיפור אמריקני, כמו מתורגם, חסר כל קשר לישראל. השנייה מספרת סיפור מאוד ספציפי ומקומי על הפער בין בת ים לתל אביב בשנות השבעים. הרומן קצת מפתיע: כתוב בשפה מיוחדת, בערפול פרטים ובפערי מידע. אִינִי כותבת היטב את סיפורה של סמוקי, דמות עוזרת מוגבלת שכלית שעבדה אצל ניצולת שואה בשם רייצ'ל סולומון עד פטירתה, וכעת היא מחפשת את מקומה בין כל הדמויות שצצו לאחר הפטירה: בנה של רייצ'ל, אחותה של סמוקי ועוד.

גם הנובלה, “ספרא“, מספרת סיפור בצורה מעורפלת מאוד. במקטעים, אנקדוטות ומונולוגים שכל אחד מהם כמו עומד בפני עצמו, מספרת אִינִי את סיפורה של לאה, שבאה מבת ים ובכוחות עצמה מנסה למצוא לה מקום בתוך הכיתה הקטנה – חמש בנות בסך הכול – ובתוך בית הספר האליטיסטי בתל אביב. שני הסיפורים מייצרים זיקה ביניהם, ומוטיבים מהאחד חוזרים ונשנים בשני, אבל אין זה קשר מחויב; כל אחד מהם עומד היטב גם בעצמו, ושניהם יחד מספרים את סיפורו של ה“אחר“, השונה, שמחפש לעצמו בית במקום שאיננו ביתו.

יהודה גזבר

——————————————

המועמדים הסופיים

לפרס ספיר לספרות 2014

———–

“הרשימה הארוכה“

ארבע ארצות

מתן חרמוני / כנרת, זמורה־ביתן

*

540594901000100490757noבואו נשים את הדברים על השולחן. צרתה של הספרות הישראלית בעשורים אחרונים היא ברצינות התהומית שבה היא לוקחת את עצמה. קלישאתיות, פומפוזיות, נבירה פסיכולוגיסטית ואיטיות כמו־אמנותית הן חלק מתופעות הלוואי הקשות של המחלה. כאן באה הנחיצות ברומן כמו "ארבע ארצות".

בתחילתו של הסיפור מעיד על עצמו יהושע רדלר, סופר שנקלע למשבר, "אני לא עוכר שמחות מטבעי". ובכל זאת בוחר הגיבור לגולל את סיפורו העגמומי: אוחז בעט שנבגד על ידי אשתו והופך על כורחו לקבצן. יחד עם אלה נחשפים גם חייהם של שחקנית עבר מזדקנת, סופר עברי שהתאבד ושב כשד (ועושה קאמבק מספרו הראשון של חרמוני) ועורך דין נטול קליינטים. כולם מתגוררים בתל אביב, כורעים תחת הנטל הכלכלי ומתכתבים – כיאה לחרמוני – עם השטעטל והספרות היהודית המודרנית.

ממש כמו "היברו פאבלישינג קומפני", ספר הביכורים שלו, גם "ארבע ארצות" מרבה לעקל מעלה את זוויות הפה, ולא מפחד לעמת סוגיה כבדת משקל כמו התנהלותו של האמן בעולם קפיטליסטי עם סוריאליזם מתפרע. הגיעה העת לתת להומור מקום של כבוד בקדמת הבמה, ולא כאפליה מתקנת, אלא כי "ארבע ארצות" ראוי לו.

יעל (פרוינד) אברהם

————

אני ליאונה

גיל הראבן / אחוזת בית

*

הורד (1)ליאונה נולדה באפריקה לאב ישראלי ולאם אמריקנית. היא גדלה שם בילדות מאושרת ותמימה בזכות גיבורי הספרים שהיא קוראת. היא נאלצת לעזוב את אפריקה ולעבור לישראל, לקיבוץ, שם היא תגלה שהחיים אינם כה פשוטים.

הספר הוא מחווה לקלסיקות ספרותיות. זה מתחיל ממבנה הספר, המחולק ל"ספרים" קטנים, עובר בשפה המעט ארכאית, השמרנית והקסומה ובעיקר בעלילה עצמה שמורכבת ממעין שתי שכבות של מחווה לקלסיקה.

ברובד אחד, ליאונה עצמה עוברת מסע "קלסי" – דרך חתחתים ארוכה ומלאת כאב, ניצול וניתוק מהעולם, עד לסוף הטוב, וברובד השני היא חיה בתמימותה בעולם הספרים. היא מאמינה שחוקי הספרות הם חוקי העולם ורואה את העולם דרך גיבורי הספרים שהיא קוראת ללא הרף. הכול בדרך כואבת, עצובה ומרתקת, אך לא תמיד אמינה. בעולמה הכול שחור ולבן, מתוך תמימות קיצונית. עד שיום אחד היא מתפכחת – תוך כדי קריאה בספר היא חשה שהגיבורה תמימה מדי ומפנימה את טבעו האמיתי של העולם.

הספר שובה לב וכובש, הדמויות חיות ומעניינות, התחושה שזו קלסיקה היא כה חזקה שממש קשה להאמין שזהו ספר מקור.

גלעד נדלר

(בשיתוף עם עמוד הפייסבוק 
“ספרים – המלצות, סקירות, ראיונות“)

————-

צעקה הפוכה

סלין אסייג / אחוזת בית

*

5298962199099490765no"צעקה הפוכה" הוא בעיניי ספר מושלם. המילה הזו, מושלם, עשויה אולי לטעת ספק ולעורר הרמת גבה, בקרב מי מקריית ספר ששמעו לא הגיע עדיהם. כוונתי במילה מושלם אינה שבהכרח הוא טוב מכל ספר אחר שיצא בשנה הנוכחית, אלא שלא ייתכן ביצוע טוב ממנו למה שחותרת אליו אסייג בספרה הראשון.

זהו ספר שממפה את התפתחותה של תודעה יחידה בתוך בית משפחה יחיד בבת ים של שנות השבעים. סגנונו הוא פשוט לכאורה ואמיץ, אך פשטות זו היא פרי דיוק לשוני לא מצוי, והאומץ, תולדה של העזה לחפור בארכיאולוגיה של המשפחה והנפש.

אסייג חושפת ילדות עתירת מבוכות וגדילה רצופת מעקשים, בתוך בית ששתיקה זועמת וחלומות מסורסים הם פס הקול ומסך האקרן שלתוכו גדלים שני ילדים, המספרת ואחיה, הצמודים זה לזו.

ספר זה נולד כדי לזכות בפרס הביכורים של ספיר, משום שהוא מגלה סופרת בשלה ורצינית מאין כמוה. החשש הוא שהספר, על צביונו המונמך לכאורה, יוחמץ בידי חבר השופטים, שעשויים לטעות בצניעות ובצמצום המכוונים שבו, שמכמינים למעשה יצירת אמנות חזקה ומקורית.

אורין מוריס

—————

שתיקת הצמחים

לבנה מושון / עם עובד

*

עטיפה_-_שתיקת_הצמחים(1)גיבורת הספר היא תמר, עובדת סוציאלית טיפולית במקצועה, צעירה נבונה, בעלת אופי חזק וחדת עין. סטודנטית לתואר שני שזוכה להערכה רבה מצד המרצה שלה. על חייה מעיבים שני צללים שמשבשים את הכול: יש לה זרוע שמאלית נכה, קצרה ומעוותת, והיא אלמנה בגיל עשרים ושבע. בעלה היה גבר יפה תואר ורומנטי אך פגוע נפש ואובדני. לבדה מנסה תמר לחיות את חייה. אבל הזרוע הנכה מושכת אותה כלפי מטה, ולמרות יכולותיה הגבוהות היא נאלצת להחליף שוב ושוב את מקום העבודה, וחווה עלבונות ודחייה. היא מתקבלת לעבודה במשתלה, אבל גם בעל המשתלה מטיח בה כינויי גנאי. עבודתה מפגישה אותה עם סודו של המקום, ועם ניצולי שואה שקונים במשתלה צמחים שמדושנים באפר מאתרי ההרג באירופה.

הכתיבה של לבנה מושון מסוגננת, אוצר המילים עשיר ויפה וניכר כשרון סיפורי. אבל מרכיבי העלילה מחוברים באופן בלתי מנומק, ונושא השואה, שאמור להוות שיא חווייתי, מוטלא לתוכה באופן מופרך. גם הסוף הטוב לא משכנע ומותיר טעם תפל.

חבצלת פרבר

 ——————————-

 כתובת אש

יעל נאמן / כתר

*

968086בקובץ הסיפורים הראשון שלה כתבה יעל נאמן פרוזה מקורית, ואולי אפילו בעלת חשיבות מסוימת. טביעת אצבעותיה הייחודית ניכרת באיגוף הדו־צדדי שהיא עושה לריאליזם: מצד אחד כתיבה תיעודית של עובדות ביוגרפיות שהיא שמה על השולחן כנתח בשר נא; מצד שני, סוריאליזם מסויט. הפיצול הוא גם לשוני: סגנונה של נאמן פשוט עד יבש, כיאה לכותבת דוקומנטרית – אך היא יודעת להשתיל בו, לעתים רחוקות, כמוסות־עסיס של יופי.

היסוד התיעודי והיסוד הפנטסטי שותפים למהלך אחד: מתקפה על הרגיל, על ה"ריאלי", על המקובל בחברה. אחרי ששפכה את מררתה על הקיבוץ בספרה המצליח "היינו העתיד", התפנתה עוזבת הקיבוץ לפרוק את הסתייגויותיה מהחיים בעיר, מהמוסכמות החברתיות ומנוהג ההולדה.

בכישרונה וברגישותה כי רבו לוחצת נאמן על יבלות שמכאיבות לכולנו, ועל יבלות אחרות, סמויות, שראוי שתכאבנה לנו. ברוחה הרדיקלית החופשית (בעיקר הרדיקלית) היא נותנת ביטוי ליחיד הנרמס תחת מגפיהם של צורכי־הרבים ושל מוסכמות חברתיות לא הכרחיות. אבל יש בספר, עם כל החמלה שהוא מרעיף על היחיד, שמץ של מיזנתרופיה כלפי השאר.

צור ארליך

 ———————-

 גדר חיה

דורית רביניאן / עם עובד

*

541046801000100490822noדורית רביניאן חזרה אלינו, בוגרת יותר, צנועה יותר, חסכונית בכתיבה ובדמויות. במקום המולה גדולה של נשים ותכשיטיהן, סיפור על אישה ישראלית אחת וצעיר ערבי – ספק גבר, ספק נער מתבגר. שיקוף של חומרי המציאות שרביניאן וכולנו חיים בהם.

ליאת וחילמי נפגשים בניו יורק. על רקע החיים שם, ישראל ו"הסכסוך" נדמים רחוקים ובלתי רלוונטיים, ודומה שהמרחק מאפשר קרבה נפשית וחירות רומנטית. אלא שעד מהרה נחשפים הסדקים המפרידים, ודווקא דרך הפרטים הקטנים, היומיומיים. פתאום מתברר לליאת שהמרחק בין ביתו של חילמי ברמאללה לבית הוריה שליד הים הוא מרחק נפשי – “תבנית נוף מולדת“, וגם מרחק “טכני“ – אישורים, צה“ל. מרחק “טכני“ שמובנו פוליטי.

דרך סיפור אנושי של התקרבות והתפרדות בין שני אוהבים, מציג הספר הרגיש והיפה הזה את סיפור חיינו ואת אפסות האשליה על כוחה של האהבה למחוק את הגבולות “בינינו“ ל“בינם“. היכולת של רביניאן לבנות סיטואציה מורכבת, לשבור סטריאוטיפים של “ערביות“ ושל גבריות ונשיות ולחשוף קִרבות אמיתיות מאחורי המפריד היא הישג ספרותי ואנושי ראוי לציון, המושתת על כתיבה רגישה, מעודנת ומחוץ לשבלונות.

חבצלת פרבר

———

צל עולם

ניר ברעם / עם עובד

*

file_0"צל עולם" הוא מן הספרים המרשימים שראו אור בשנה שעברה. עיקר ייחודו בנוף הספרות העברית הוא היקפו חסר התקדים. הספר מתרחש על פני כמה עשורים, ובכמה זירות פעולה שונות ברחבי העולם. ברעם מתמרן את העלילה ביד בוטחת סביב ציר אידיאולוגי מרכזי אחד – והוא מכונת הכסף והכוח שהיא הקפיטליזם העולמי, או בשם שמסתיר יותר מאשר מגלה – גלובליזציה.

ברעם מוכיח כיצד טוחנים גלגלי השיניים של מכונת ענק זו את העמים השונים שנתונים לדיכוי של פוליטיקת הכסף על סיסמאותיה הפופוליסטיות, וכיצד היותו של מנוע זה סמוי מן העין והתודעה לא מאפשר פעולה יעילה של התמרדות כנגדו.

ספר זה הוא אחד הראשונים להתמודד עם משמעותה של המחאה החברתית בישראל, כמו גם כישלונה האומלל כאשר החלה לבוא במגע עם העולם האמיתי והפוליטי. "צל עולם" הוא ספרו החמישי של ניר ברעם, ובהחלט אחד המועמדים הוודאיים להופיע ברשימה המקוצרת של פרס ספיר לספרות.

אורין מוריס

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ז כסלו תשע"ה, 19.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בדצמבר 2014, ב-גיליון מקץ תשע"ה - 906 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: