להתהלך עם מתתיהו ובניו | חבצלת פרבר

רומן חדש מספר את סיפורם של החשמונאים בלשון מודרנית, מרתקת ואינטראקטיבית, אך לוקה באנכרוניזם היסטורי ודתי. הנאה מובטחת למי שהדיוק ההיסטורי אינו מטריד אותו

 969782אריות יהודה

סיפורם המופלא של המכבים

עמית ארד

הוצאה עצמית, 2014,

368 עמ'

הופעתו של רומן היסטורי חדש ועדכני על מלחמות החשמונאים ותקופתם היא אירוע חשוב שיש לברך עליו. הספר יצא בהוצאה פרטית של המחבר, מה שבמקרים רבים מצביע על ספרים בוסריים, שאינם ערוכים כלל או ערוכים ברשלנות, אבל הפעם, לשמחתי, הופתעתי לטובה. המעורבות של סופר־מתח מצליח (אמנון ז'קונט) ואושיית־ספרות חשובה (גבריאל מוקד) בעריכה ובעריכה הלשונית תרמה כנראה לאיכותו של הספר, שלמעט תקלות לשון קטנות פה ושם ראוי בהחלט להתייחסות רצינית ולקריאה. ניכרים בספר גם עקבות התחקיר הממושך והמעמיק בספרות מקור היסטורית, וכן במחקרים וספרים פרי עטם של היסטוריונים בני זמננו.

התייוונות היא רפורמה

אין כל ספק שהסיכויים של ספרו של ארד להיקרא על ידי בני נוער ומבוגרים בני דורנו עולים עשרות מונים על הסיכוי שמישהו מהם יקרא את "קדמוניות" או את "ספר מכבים" והערכה זו כשלעצמה מהווה המלצה על הספר. גם השימוש שעושה המחבר באמצעים הטכנולוגיים החדישים כדי להפוך כביכול את הקריאה לפעילה ואינטראקטיבית יותר בוודאי מוסיף לכוח המשיכה של הספר עבור אותם קוראים, שללא סמארטפון, גלישה בפייסבוק ודומיהם אינם יכולים לעבור את היום.

הביקורת הצינית הזאת אינה מתכוונת להמעיט מחשיבותו של הספר, שמהווה אמצעי נאות וראוי כדי להביא את קהל הקוראים העכשווי לקרוא ולהבין את קורות התקופה שבה פעלו החשמונאים ואת נסיבות המלחמה ההיא. יש בספר למשל שרטוט יפה ומפורט של דמותה של ירושלים במאה השנייה לפני הספירה, על השווקים, הרחובות והקבוצות החברתיות השונות בעיר – היהודים שומרי הדת והמסורת, היהודים המתייוונים, שהם לרוב בני המעמדות העליונים והעשירים, והיוונים עובדי האלילים. ייתכן אפילו שיש בסיס היסטורי לתיאור של יהודה בן מתתיהו החשמונאי כנער שלומד שפות כגון יוונית ולטינית, או כמי שמתאמן בכיתתו של פידיאס היווני במשחקי הפנקרטיון (אמנויות לחימה שהיו חלק מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה) – עיסוקים שנאסרו על היהודים אולי רק בתקופה מאוחרת יותר.

מצד שני, קשה להשתכנע מההיתכנות של שיחה בין הכהן חוניו השלישי בשנת 176 לפנה"ס לאחיו יאסון. חוניו מדבר על "הקמת מרכז גדול במצרים… המלכה קליאופטרה הבטיחה תקציב מכובד, היא מעריכה ומכבדת את היהודים…", ויאסון משיב: "אני מאמין שהעולם שלנו עובר שינוי ושעלינו… לא סתם להשתלב (בו) אלא להוביל, לקחת יוזמה… כך נוכל להתקדם ולהתפתח בעולם, אך נצליח לשמור על מה שחשוב באמת ממנהגי עמנו. אוכל לתרום רבות לתהליך רפורמה כזה…". חוניו מגיב בכעס: "די! הגזמת הפעם! זוהי יומרה שגובלת בחילול הקודש. תמיכה בהתייוונות היא רפורמה!" (עמ' 65).

פרנץ יוזף הרמן, מות האחים תחת המלך אנטיוכוס, 1771 צילום: Andreas Praefcke

פרנץ יוזף הרמן, מות האחים תחת המלך אנטיוכוס, 1771
צילום: Andreas Praefcke

הנטייה של ארד להכניס למוחן ולפיהן של דמויותיו מושגים ודרכי חשיבה שמאפיינים את זמננו ואת תרבותנו מקלקלת את השורה, ומעלה סימני שאלה באשר ליכולתו של המחבר להבין באמת את התקופה ואת האנשים שאותם חקר בחריצות כזאת במשך חמש שנים ושעליהם הוא כותב כאן.

קונפליקט פנימי

במרכז ספרו מציב ארד שני קונפליקטים. האחד הוא הקונפליקט המוכר והידוע אפילו לכל ילד בין היהודים ל"יוונים", או ליתר דיוק: בין היהודים לשליטי בית סלווקוס הסורי־יווני ובראשם אנטיוכוס הרביעי אפיפנס. זה קונפליקט בין מעצמה אזורית שמעוניינת לבלוע ולהכיל הכול לבין עם קטן ומוזר שדתו משונה ואקסקלוסיבית ומנהגיו שונים מכל עם אחר בסביבה.

לצד הקונפליקט המוכר הזה מציב ארד עוד קונפליקט, פחות מוכר אבל כזה שאכן התקיים וניתן למצוא לו עקבות ברורים בהיסטוריה היהודית: הקונפליקט בין יהדות "כוהנית" או מה שכונה מאוחר יותר "הצדוקים" לבין יהדות "רבנית". את היהדות ה"כוהנית" מייצגת בסיפור דמותו הבדויה של מורה־צדק, הכוהן הגדול מבית צדוק, ואת היהדות ה"רבנית", שמונהגת על ידי הכנסת הגדולה ואחר כך על ידי הסנהדרין והחכמים, מייצג כאן יונתן, אחיו של יהודה המכבי, ועמו יוסי בן־יועזר, יוסי בן יוחנן ואחרים.

הקונפליקט הזה מצוי, לדברי ארד, בבסיסם של "ספר מכבים א'", שנכתב במקורו בעברית על ידי יהודי מארץ ישראל, ו"ספר מכבים ב'", "שנכתב כנראה במקור בשפה היוונית על ידי סופר יהודי שחי בגולה…" ושמהווה "תקציר של חמישה ספרים שלא שרדו…" (עמ' 357). לא חייבים לקבל את טענתו של ארד שלפיה ספרים אלה לא נכללו בקודקס המקודש של התנ"ך (בדומה למגילת אסתר ולספר דניאל), ו"הנהגת החכמים בתקופה המאוחרת יותר… (דהיינו: לאחר החורבן) התעלמה משני 'ספרי המכבים' (משום שהם)… יחד עם ספרות ענפה שנכתבה על ידי הכוהנים בתקופת העימות בין הכוהנים לחכמים נחשבו ל'ספרים חיצוניים' שמוטב להתרחק מהם…".

גם מי שסבור שאי הכללת ספרי המכבים לא נבעה מרצון להעלים חילוקי דעות לא נעימים, אלא שגורלם היה כמו של ספרים אחרים שגם הם לא הוכנסו לתנ"ך מסיבות שונות – יסכים עם החשיבות שמייחס ארד לקונפליקט הערכי־תורני בין החכמים והצדוקים. אפשר גם להסכים לגרסה שלו, שלפיה הקונפליקט הזה התקיים כבר בתקופת מלחמת המכבים. העובדה הברורה היא שבראש המרד כנגד גזרות אנטיוכוס עמדו מתתיהו החשמונאי ובניו, כלומר כוהנים ממשפחת זוטרה יחסית שהייתה מקורבת אל הכנסת הגדולה או הסנהדרין, ולא כוהני בית צדוק, שמתוקף תפקידם ומעמדם בבית המקדש אפשר היה לצפות מהם שיעמדו בראש מרד כזה.

אנלוגיות מוטעות

אבל הדגש ששם ארד על הקונפליקט הזה, ולא משנה אם הוא אכן פרץ כבר בתקופת מרד המכבים או לא, מפנה את הזרקור לבעיה אחרת, כללית יותר בספר הזה. הבעיה היא שבגלל שפתו וסגנונו העדכניים של הספר, ובייחוד בגלל הגישה המחקרית־חילונית של המחבר, קיים כאן פיתוי חזק ליצור או לדמיין אנלוגיות בין הדמויות, העמדות והמוסדות החברתיים והשלטוניים, אז והיום. פיתוי זה מביא את ארד לדַמות את המתייוונים לחילונים של ימינו, במקום לראות את ההתייוונות כמכלול מסוג אחר לגמרי: מכלול שמתקיים במרחב שבו הדת היא מרכיב בלתי נפרד מן הפסיכולוגיה האנושית, ושמשלב תכנים ואורח חיים בעלי משמעות דתית (אלילית) וחברתית־תרבותית כאחד, עם השתייכות סוציו־אקונומית ונאמנות פוליטית הלניסטית.

אותו אנכרוניזם היסטורי בא לידי ביטוי גם בתיאור על אודות ממלכה יהודית חשמונאית שבה מתקיימת הפרדת רשויות רשמית של התחום המדיני והתחום הפולחני, ובינם לבין תחום הפרקטיקה הדתית־יומיומית שבו פועלים החכמים. המעמד המתואר בעמ' 273־283 הוא לא רק בדיוני, אלא גם בלתי אפשרי. הוא לא היה יכול להתקיים באופן זה במקום ובזמן שבהם הוא מתואר. בני מתתיהו לעולם לא היו מסוגלים להעלות בדעתם ש"ההנהגה והכוח הצבאי" יישארו בידיהם, בעוד שהם "יעמדו מחוץ לסמכותם של הסנהדרין והכוהן הגדול", ולא הייתה קיימת מציאות שבה חברי הסנהדרין מחד גיסא וכוהני בית צדוק מאידך גיסא יסכימו להסדר כזה, ולו גם בשתיקה.

דבר כזה לא עלה על הדעת ולא היה קיים – לא בעולם ההלניסטי, שבו הקיסר נחשב לאל והועלו קורבנות לכבודו, ולא ביהדות – שבה המנהיג המדיני, ברצונו או בעל כוחו, היה נתון למרותה, או לפחות לביקורתה ואישורה, של המנהיגות הדתית. גם בעולם הנוצרי עד ל"תקופת ההשכלה" ההפרדה הזאת לא הייתה קיימת, והשליטים היו גם מגני הדת או ראשי הכנסיות בארצותיהם. משום כך, גם המשפט הבא, שנאמר מפי יהודה המכבי באוזני הכוהן הגדול וראשי הסנהדרין: "בעת מלחמה, כמו העת הזאת, נפעל בשיתוף פעולה מלא עמכם" – הוא בלתי מתקבל על הדעת. הוא לקוח מתפיסות הדמוקרטיה־על־פי־הסכם שלאחר המהפכה הצרפתית, ולא יכול היה להיאמר בשום פנים בימי החשמונאים.

לתוך תיאור המעמד הבדיוני הזה מחדיר ארד עוד אמירות שמקורן באג'נדה בת זמננו, שמזדקרות בחריגותן מתוך הטקסט הספרותי: "אבי (אומר יהודה על מתתיהו החשמונאי) קיבל בברכה ובאהבה כל אדם שראה את עצמו כיהודי בלי לתהות על דרגת יהדותו…" (ההדגשות שלי, ח"פ). אמירה זו נשמעת כמו שאלת "מיהו יהודי" והוויכוח על סמכויות הגיור במדינת ישראל בימינו…

ובכל זאת, יש בספר עלילה מרתקת, מידע מעניין, כתיבה עניינית, עדכנית ונמרצת, ובעיקר: החייאה של תקופה היסטורית, "אחת החשובות והדרמטיות בתולדות הדת והעם היהודי…". ומי שדקדוקי עניות של היסטוריונים ודתיים אינם מטרידים אותו – בוודאי יפיק הרבה ידע והנאה מהספר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ז כסלו תשע"ה, 19.12.2014

פורסם ב-19 בדצמבר 2014,ב-גיליון מקץ תשע"ה - 906, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ראשית דבר, תודה רבה על כתיבת הביקורת ועל מסקנותיה והמלצותיה על הספר.

    לטענת האנכרוניזם והאנלוגיות המוטעות – בתקופת שלהי עידן הכהנים ובתקופת שלטונם של המתייוונים הסנהדרין במתכונתה המאוחרת המוכרת לנו עדיין לא התקיימה. היתה זאת יותר מועצת זקנים, אשר חבריה התמנו במידה רבה בהשפעת הכהן הגדול, ואשר מעמדה לא היה כשל הנהגה דתית משמעותית. החכמים בתקופה הזאת מהווים כח שולי יחסית שרק החל לבסס את מעמדו. עלייתם של המתייוונים בראשות יאסון בתחילה ואח"כ מנלאוס אינה תוצאה של הפיכה חד פעמית אלא של תהליך חברתי ממושך ששינוי השלטון היה אחד משלביו, שבו התמודדו מצד אחד הכהנים מבית צדוק ומצד שני המתייוונים. מדובר בהחלט ברפורמה ויותר מסביר להניח כי כך גם אנשי התקופה התייחסו אליה. ההתייוונות כתופעה לא הייתה מעבר של יהודים מאמונה באל אחד לאמונה באלילים, אלא תופעה חברתית של השתלבות בתרבות העולמית השלטת של תקופתם. היו בה רמות שונות, החל מאנטיגונוס איש סוכו, שמשמו ניתן ללמוד כי משפחתו אימצה חלק מאורחות המתייוונים בעוד הוא עצמו נחשב לנשיא מועצת הזקנים הראשון שלא היה מבית צדוק וראשון החכמים, ועוד דמויות הנזכרות בתקופה זאת, לרבות משפחת הכהנים מבית הקוץ, שתרמו רבות לקבלת הטבות דתיות וכלכליות ליהודים מידי אנטיוכוס השלישי, ובהמשך נמנו על אנשי יהודה המכבי, ומכאן שניתן למנות אותם כמתייוונים מתונים שאימצו את אורחות החיים ההלניסיטיות, מבלי לזנוח את אמונתם וזהותם היהודית. ואכן ההקבלה לחילוניות של ימינו בלתי נמנעת.

    עם נפילתה של ההנהגה הצדוקית הלגיטימית ובשנים הראשונות בלבד לאחר מכן, נוצר ריק מנהיגותי, אשר על הרגע שלו, תתכן בהחלט, והדבר נתמך בעדויות ההיסטוריות, אבחנה בין הנהגת המכבים את המרד ואת הצבא, לבין ההנהגה בעלת הסמכות החלקית, של מועצת הזקנים, לבין ההנהגה הדתית שבאה לידי ביטוי בתפקיד הכהן הגדול.

    מורה צדק אינו דמות בידיונית אלא מייסד ומנהיגה הראשון של הקהילה שהתיישבה בקומראן. לגרסתם של חוקרים מן השורה הראשונה וממצאים ארכיאולוגיים, הדבר אירע בתקופת נפילתם של ההנהגה הצדוקית. ויודגש כי לא מדובר על הצדוקים המוכרים לנו כזרם בהבחנה מהפרושים, אלא בהנהגה הצדוקית המקורית אשר עמדה בראש מחוז יהודה עד שנת 175 לפנה"ס.

    מקווה כי הדבר לא יישמע כקנטרנות, אך דומני כי הטענה שספר לוקה באנכרוניזם, ביקורת זאת עצמה לוקה באנכרוניזם ובשיפוט הדברים מבעד להשקפה מסוימת המתאימה לעידן מאוחר יותר. המטרה במחקר ובכתיבה, לרבות בביקורת העריכה אותה ערך ז'קונט שהינו היסטוריון מעבר להיותו סופר, היתה בדיוק לשמור על דיוק היסטורי בלתי מתפשר. המוטיב המרכזי כאן הוא שכל עובדה הנזכרת בספר תהיה מבוססת דיה כדי להיות נכונה או לפחות אפשרית במידה מסוימת של סבירות.

    בכבוד רב,
    עמית ארד, מחבר הספר

  2. התורה - לא לכהנים בלבד

    בס"ד כ"ג בשבט ע"ה

    מעולם לא היתה התורה נחלתם של הכהנים בלבד. יש לכהנים וללויים תפקיד חמ חשוב בהפצת התורה, כברכת משה לשבט לוי: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. אך בכל הדורות היו בהנהגה הרוחנית של עם ישראל אישים מכל השבטים. משה ושמואל הלויים, יהושע בן שבט אפרים, דוד ושלמה משבט יהודה וכיו"ב. לא בכדי מפנה התורה להכרעה בחילוקי דעות 'אל הכהן אשר יהיה בימים ההם או אל השופט'.

    אף עזרא שהוא מבני צדוק שואב את כוחו לא מייחוסו, אלא מהיותו 'סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלקי ישראל' (עזרא ז,ו). ואיתו עולים לויים שתפקידם להיות 'מבינים' (עזרא ח,טז)', והם יחד עם אחרים ממלאים את תפקידם 'מבינים את העם לתורה' (נחמיה ז,ז), וכניסוחם של חז"ל: 'העמידו תלמידים הרבה'.

    כתוצאה ממפעלם של אותם 'מבינים' רבתה תורה בכל שדרות העם, ובהנהגתו שותפים רבי אליעזר בן עזריה, רבי ישמעאל ורבי טרפון הכהנים עם שמעיה, אבטליון ורבי עקיבא בני הגרים, 'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב… יחד שבטי ישראל'.

    בברכה, לוי מבין.

    • משבר האליטות

      כדרכן של אליטות היו בני החברה הגבוהה שבירושלים פתוחים להשפעות של התרבות הזרה וההתיוונות פשתה בהם. אחרי דיכוי המתיוונים נשארו צאצאיהם קרחים מכאן ומכאן. ממסורת האבות נותקו. נשאר בידם רק נוסח המקרא ללא מסורת פרשנית של דורות, ומכאן צמחו אינסוף כתות שכל אחד קורא את המקרא מחדש באופן שונה – צדוקים, בייתוסים ואיסיים ועוד כהנה וכהנה. לעומתם בין החכמים שנשענו על בסיס איתן של מסורת, אף שצמחו מחלוקות בעיקר בעניינים של סייגים ותקנות או עניינים הנובעים משינויים בתנאי החיים – היה ברור שכולם עומדים על אותו בסיס ולפיכך לא היה בידול חברתי בין בית שמאי לבית הלל ונישאו אלה לאלה. אף שמאי שהיה יחסית קפדן יותר הורה" 'הוה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: