—–

תגובות לגיליון "לבי במזרח – הציונות הדתית והמזרחים", פרשת ויצא

הרוב תמיד דומיננטי

קראתי בעניין רב את המוסף שעסק בנושא שהינו רלוונטי מאוד עבורי. נקודת המבט שלי קשורה למקומות שבהם התחנכתי ולמקום שבו אני מתגוררת ועובדת היום. אני אשכנזייה, שלא גדלה במוסדות מובהקים ב"אשכנזיותם". במוסדות החינוך הממלכתי דתי שבהם למדתי באזור המרכז לא היה רוב אשכנזי. במשך שנים נהגתי שלא לומר את הברכה שבסוף הלל בראש חודש מפני שכך לימדה אותי המורה שלי, עד שגיליתי שבעצם זהו אינו המנהג של משפחתי. אבל בתקופה ההיא בשנות השבעים, לא ידעתי מי מרוקאי ומי פרסי. ידעתי באופן כללי שיש "אשכנזים" ו"ספרדים". למדתי באולפנת "אמנה" ואני זוכרת ששמועה הסתובבה אז שיש משפחות אשכנזיות שלא ישלחו לשם את בנותיהן כי "יש שם יותר מדי ספרדיות". אגב הרב של האולפנה אז היה הרב יצחק פרץ, מנהיג ש"ס הראשון.

באותה תקופה חשבתי שכל עניין הזהות העדתית חסר משמעות ועתיד לעבור מן העולם. לא נעלבנו כאשר היו בנות "ספרדיות" שאמרו ל"אשכנזיות" שאינן יודעות לשטוף את החדר כמו שצריך ולכן הן יהיו עקרות בית גרועות… אך כאשר עברתי לגור בבאר שבע לפני שני עשורים נחשפתי למציאות שבה לזהות העדתית יש משקל רב. נשאלתי על ידי תלמידיי שוב ושוב "מה את?", ולא נחה דעתם עד שהודיתי באוזניהם שאני אכן "אשכנזייה". אך מעבר לכך, ההלם האמיתי שלי היה בכך שכל תלמיד מודע לחלוטין לזהות המדויקת שלו: אני מרוקאי /תוניסאי/ ג'רבאי/ טריפולטאי וכו'.

זכורה לי שיחה עם ילד בכיתה ז' שבה שאלתי אותו לאור דבריו שהוא "מרוקאי" האם הוא נולד במרוקו. הוא ענה שלא. המשכתי ושאלתי האם מישהו מהוריו נולד שם והוא שוב ענה שלא. אם כן, שאלתי אותו, למה אתה אומר שאתה מרוקאי – הרי לא נולדת במרוקו וגם הוריך לא? תשובתו הייתה שזה לא משנה, למרות זאת הוא מרוקאי.

תופעה זו הדהימה אותי , ניסיתי ועדיין אני מנסה להבין אותה. כאשר אני הייתי בכיתה ז' אפילו לא ידעתי איפה נולדו כל סביי וסבתותיי. מדובר לדעתי הרבה יותר בתופעה של פריפריה לעומת מרכז. אני חושבת שדווקא מכבש כור ההיתוך פעל ביתר שאת על הוריי האשכנזים שעברתו את שם המשפחה. כאן בבאר שבע, הגיעו עולים בקבוצות גדולות מאותו מקום. הם שימרו את השפה, את ההרגלים והפתגמים. אינני יודעת יידיש, אך חברותיי, בנות גילי, מחליפות ביניהן פתגמים במרוקאית.

לסיום, ילדיי קיבלו בבית הספר סידור לפי נוסח עדות המזרח משום שרוב הכיתה התפללה בנוסח הזה. סליחות לפי נוסח עדות המזרח שגורות על לשונם יותר מאשר הסליחות האשכנזיות. רק כאשר גדלו מעט הם שמו לב שברכת המזון שהם רגילים לשיר אינה כפי ששרים בבית בשולחן שבת. זה טבעי שהרוב דומיננטי. במקומות מסוימים האשכנזים הם רוב ובמקומות אחרים האשכנזים הם מיעוט. אינני חושבת שיש זדון כלשהו בסיפור הזה.

אני מבינה היום שהזהות העדתית לא צפויה להיעלם כפי שחשבתי בצעירותי. ואכן יש הבדלים בהשקפות עולם שקשורים בזהות העדתית הזו. עם זאת חשוב לזכור שהמשותף רב על המפריד ויש לטפח את מה שמשותף. בציבור החרדי לא מעודדים נישואין בין פלגים שונים ומנציחים את ההבדלים בין העדות. ברוך ה‘ אנו לא הולכים בדרך הזו. הנישואין בין העדות מחזקים אותנו לאחר אלפיים שנות גלות, ומזכירים שאנו עם אחד ותורה אחת לכולנו.

אלישבע קרונמן

אלישבע קרונמן מלמדת אנגלית בבית הספר המקיף הדתי בבאר שבע

———-

בתגובה ל"תפיסת האלוהות בעידן המודרני" מאת אלחנן שילה, גיליון פרשת וישלח

אין לה אלוהים

טוב עשה אלחנן שילה שתלה בבית המדרש את שאלת אלוהים. לעצם הדיון – אני חולק עליו ועל מסקנותיו.

שילה טוען כי תמונתו היא המתאימה לדור הפוסט מודרני. בשאלת ההתאמה, צריך להבחין בין מה רוצה האדם הפוסט מודרני לבין מה הוא צריך. הרצון – כפי שהוא בא לידי ביטוי בזירות חיים שונות ורבות – לאלוהים נוח, שאיננו מפריע לחיים הנוחים הכוללים בסופרמרקט הרוחני שלהם גם חוויות של קדושה ושל אלוהות. הצורך הוא במי שיכול לשים גבולות, לצוות ולאסור. דורנו הוא דור אשר לא עצבו אביו, והכמיהה שאותה אני מאבחן היא כמיהה לדמות אב שעמה אפשר להתעמת ובה אפשר גם למרוד. האופן הפילוסופי והאופן הקבלי מבית מדרשו של האר"י ובמיוחד בפיתוח החב"די ובעקבותיו בדרכו של הראי"ה ביטלו את האישיות של אלוהים והפכו אותו לכוליות. לא בכדי שילה כותב על ה"אלוהות" ולא על "אלוהים".

דווקא מפאת התובנה שאותה מבליט שילה המכירה כי מדובר רק באופן של תפיסת אלוהים, אני מגיע למסקנות הפוכות. ריבונו של עולם הפרסונלי, התנ"כי, הוא זה המתאים יותר מכל לאדם הפוסט מודרני. הפרסונליות הזאת – כפי שאבחן ברגישות רוזנצווייג – היא לעולם פיסות פיסות – יד, רגל, או עין – אך היא ישות ואישיות הניצבת מול האדם במלוא כוחה, ומאתגרת אותו כאשר יאתגר אב את בנו. אותה אפשר לאהוב כאהוב אישה, כמתואר להפליא בשיר השירים, וכן – היא גם משעבדת כשעבד אדון את עבדו. כשם שמבחינה ויזואלית ריבונו של עולם התנ"כי מופיע פיסות פיסות, כך גם מבחינה רגשית. כל מנעד הרגשות נפרש, ומופיע קרעים קרעים. כך מתאפשרת לאדם זיקה מורכבת ועשירה, אך לעולם זיקה אל מי שישותו היא יותר מישות האנשים ושאר הברואים, ולא – כפי שקורה בתמונה שאותה משרטט שילה – מי שישותו מבחינת אישיות מחוקה ונעדרת.

אלוהי המשנה משלים את התמונה, ונותן מענה לתשוקת החירות ולתשוקת החילון שמהן יצא שילה. "המקום" ו"השמים" משלימים תמונה של הטבע, ויוצרים שמות המאפשרים לנוע בין הטבע ובין מה שלמעלה ממנו. חכמים עשו זאת בדרך אלגנטית יותר מזו של הפילוסופים ואפילו מזו של הרמב"ם. בצדק העיר שילה כי תורת שלילת התארים סותרת את עצמה, כיוון שהתוצר שלה הוא חיובי. מה שאין כן הצירוף של "שמים" ו"מקום". כאן אין יומרה לשלילה, אלא יומרה לבטל את האישיות ההיררכית ולכלול את מלוא הישות ללא הבחנה בין קודש לחול. אלוהי איש ההלכה הוא צירוף של אלוהי התנ"ך ושל אלוהי המשנה. לזה הוא פונה בתפילתו – אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, ולזה הוא פונה בתורתו ובחכמתו. אם יש בו תשוקה למרחבים של איסור, הוא מביא אותם לידי ביטוי במרחבי חייו החילוניים ולא מנסה לכפות על אלוהים ועל שפתו הדתית שיכילו את אהבת האמנות שלו ואת תשוקת הכנסייה שבו.

אני מזהיר מפני העמדתה של דת שאלוהיה הפך לאלוהות חסרת אישיות. זו אין בה דיאלוג ועל כן אין בה חיים, אין בה גבולות ועל כן סכנת התוהו והבוהו אורבת לה. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר – אין לה אלוהים.

משה מאיר

ד"ר משה מאיר הוא איש מכון הרטמן ו"קולות"

————————–


מתבסם מהנמצא בחוץ

אלחנן שילה משיב:

שמחתי לקבל את תגובת ד"ר משה מאיר, שאני מעריכו מאוד כאחד מהוגי הדעות המקוריים הנמצאים היום לאחר פטירת הרב שג"ר.

ברור לי שרק למעטים תפיסת האלוהות שהצעתי תהיה משמעותית בחייהם. גם ברור לי שיהיו לכך התנגדויות, מכיוון שבכל דימוי לא נגיע למתכונת אידיאלית שתכלול את כל המרכיבים גם יחד. מה שניתן לעשות זה לעבור מתודעה אחת לרעותה, וכך מן הצד האחד לא לאבד את חווית הדיאלוג עם אלוהים חיים בזמן התפילה, ומן הצד השני לדעת גם להיכנס אל תוך תפיסת האלוהות שהצעתי במאמרי, דבר שהוא "מענג את הלב מאוד" (הרב קוק, שמונה קבצים, א, נה) ומביא מזור להיבטים שליליים המצויים באלוהות הפרסונלית. זאת מכיוון שלמשה מאיר לא מפריעה תפיסת אלוהות שמשעבדת כמו שמשועבד עבד לאדונו, וכאן דרכינו נפרדות.

משה מאיר חושש מניהליזם, ולכן עוקץ על "תשוקת הכנסייה" שיש בי, ועל כן אוסיף כמה מילים. אינני משתוקק אל דתות אחרות. זהותי היא זהות לאומית־יהודית שמוקד החיים שלה הוא במסורת של התרבות הלאומית שבה היא חיה. ואולם, בניגוד לאופי הקנאי של תפיסת האלוהות הפרסונלית המשתקפת בהלכה, השוללת כל מגע עם כל פולחנים שמחוצה לה, אני גם מתבסם ממה שנמצא בחוץ. המעגל הפנימי נשאר בתרבות היהודית, וענפיו נוטים החוצה, מאירים ושמחים במה שנפגשים בחוץ, ולא קשים וזועפים.

סוף דבר, משה מאיר מבליט את צדדי השלילה של תפיסת אלוהות זאת וכותב בפרפרזה ש"אין לי אלוהים". באמת נכון, אני מסכים עמו שמה שמצטייר מהתיאור שלו באמת איננו אלוהים, ולתפיסת אלוהות כזאת בוודאי שצריך להתנגד והוא איננו האלוהים שלי. ואסיים בדברי ר' נחמן על החולקים עליו: "עלי אין חולקים כלל, רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו, ועל איש כזה בודאי ראוי לחלוק" (שיחות הר"ן, אות קפב). רק למי שדבריי הביאו לו אור ומזור היא יכולה להיות לאלוהים.

שורש נשמתו של משה מאיר ממקום אחר ואין אני מבקש שיקבל את דבריי. מה שאני מבקש הוא שיאפשר, ייתן מקום גם למי שנמצא במקום אחר, ושלא יטיף למי שנמצא במקום אחר לאמץ את תפיסת האלוהות שלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014