שני אמנים דגולים מתבוננים בסיפור יעקב והמלאך ומוצאים לו הד בלבם. ואולי זהו הסיפור של כולנו; הנאבקים עד עלות השחר, חבולים וצולעים, עד שזוכים בחיבוק ובברכה

יעקב, האיש התם ויושב האוהלים, נאלץ להימלט על נפשו מפני עשו שביקש להמיתו ולברוח חרנה. כל ימיו הוא ביקש לישב בשלווה ולא עלה בידו. חייו היו רצופים מאבקים וניסיונות. בדרכו חזרה לארץ כנען הוא יוזם מפגש עם אחיו עשו. בלילה, בעודו ירא מפני המפגש הטעון, הוא עוזב את משפחתו הענפה על גדת נחל יבוק, חוזר על עקביו, חוצה את הנחל ופוגש איש.

רב הסתום על הגלוי בסיפור מפגש יעקב עם האיש במעבר יבוק, והתורה מנסחת אותו בצורה המקשה על הפענוח. המפרשים נחלקו האם יעקב נאבק במלאך או בדמות בשר ודם, והאם המאבק התרחש במציאות או שמא היה זה אך חלום (כדברי הרמב"ם במורה נבוכים ב, מב) שגרם למום גופני מוחשי. כך או כך, קשה להבין "מי התחיל" ומי מבקש להשתחרר. במדרש מתוארים קשיים אלו:

"וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ה). איני יודע מי נעשה שר למי. כשהוא אומר "כִּֽי־שָׂרִיתָ עִם־אֱ־לֹהִים" הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך. "בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ". איני יודע מי בכה למי … (ילקוט שמעוני תורה פרשת וישלח רמז קלג).

האינטראקציה הפיזית בין יעקב ובין האיש מתוארת באמצעות השורש אב"ק: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּֽׁחַר". השרש אב"ק שונה רק באות אחת מהשורש חב"ק. אל"ף וחי"ת שתיהן אותיות גרוניות. רש"י מוצא את החיבוק כחלק מהמאבק: "שכן דרך שניים שמתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובקו ואובקו בזרועותיו" (רש"י, לב כה). הרש"ר הירש רואה במאבק ובחיבוק שתי תנועות מנוגדות. המתאבקים שואפים לנתק זה את זה מאחיזה בארץ, להפוך את הזולת לאבק, בעוד המחבק רוצה לקרב את רעהו אל עצמו (לב, כה). את המילה "מאבק" מסבירים כמילה שמוצאה מ"אבק", שכן כאשר אנשים מתגוששים הם מעלים אבק סביבם. נראה שענן האבק מסתיר גם מאיתנו את מה שהתחולל באותו הלילה.

פרשה עלומה זו מהווה אתגר לאמנים הרוצים לתאר אותה. על האמן להחליט האם לשוות ל"איש" דמות אדם או דמות מלאך. האם המלאך מייצג את עשו, את הקב"ה או את נבכי נפשו של יעקב עצמו. האם להדגיש את הפן האלים במאבק, או את הברכה והפיוס המשתמעים ממנה עם עלות השחר. בחרתי בשתי יצירות של אמנים דגולים שהתבוננו בפרשה זו באופן שונה זה מזה, אך מצאו שניהם שסיפור מאבקם של יעקב והמלאך מהדהד עמוק בלִבם.

ריקוד טנגו

אז'ן דלקרואה, צייר וליטוגרף צרפתי מהזרם הרומנטי (1863־1798), קיבל את השראתו ממאורעות תקופתו וכן מן ההיסטוריה ומן הספרות הצרפתית. השימוש יוצא הדופן שלו בצבע השפיע מאוחר יותר על הציירים האימפרסיוניסטים. עבודותיו מרגשות ומלאות חיים, עם משיחות מכחול אקספרסיביות ופלטת צבעים עשירה הכוללת אדום, ירוק וכחול עמוק.

אז'ן דלקרואה, יעקב והמלאך,
1861-1854, פריס

בציור קיר גדול ממדים (7.58 על 4.91 מטר) הנמצא בכנסיית סן סולפיס בפאריס מתאר דלקרואה את מאבק יעקב עם המלאך. את מרכז התמונה תופסים עצי היער המתוארים לפרטי פרטים. ניתן ממש לחוש במרקם המחוספס של גזעי העצים. המאבק מתחולל ביער, מתחת לשני גזעים ענקיים המתפצלים ממקור אחד ונראים כמתרחקים זה מזה. תנועת העצים המתרחקים נדמית כתנועה הפוכה לתנועת הדמויות הנאבקות.

בפינה הימנית התחתונה מתוארת קבוצת אנשים: הראשון רץ, השני רוכב על סוס, השלישי רוכב על גמל, ובראשם אישה הנושאת כד על ראשה. הדמויות מתוארות במישור מרוחק יותר והן מוארות מאחורי העץ העבות. הגזע והעלווה הכהים יוצרים מסגרת לתמונת משנה זו.

בחלק השמאלי התחתון של התמונה נראה יעקב נאבק במלאך בעל כנפיים. פלג גופו העליון של יעקב חשוף ומדגיש את כוחו הפיזי. בקדמת התמונה מימין מונחים ברישול חפציו של יעקב, שאותם הסיר מעליו לפני הקרב: מגבעת, ערמת בגדים וחנית. יעקב היה חמוש, אך העדיף לנהל את המאבק בידיים חשופות. החנית מכוונת באלכסון אל גופו של יעקב ויוצרת תחושה של איום ומתח המדגישים את הגורליות של המאבק.

נראה שלעצי הענק תפקיד חשוב ביצירה, ושהם מסמלים את יעקב ועשו. הגזע מחולק לשניים כי שני האחים יצאו ממקור אחד: "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" (בראשית כה, כג). הגזע הימני הכהה נוטה לכיוון קבוצת הדמויות המתארת כפי הנראה את מחנה עשו. אנשי הקבוצה נראים מתרחקים, יוצאים מן התמונה. הגזע השמאלי מואר כמו הדמויות מתחתיו, ומסמל את יעקב. אף שיעקב עומד על רגל אחת, הוא מצליח להדוף את המלאך אל מחוץ לתמונה. את הפסוק "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵֽאָבְקוֹ עִמּֽוֹ" מתאר דלקרואה באופן מקורי. יעקב נועץ במלוא העוצמה את ברכו בירך המלאך, והוא בתגובה פוגע באמצעות ידו בירך יעקב. נראה ששניהם עומדים לצאת מהמאבק הזה חבולים.

דלקרואה הצליח לשמר את המורכבות של המפגש בין יעקב למלאך. זהו מאבק לחיים ולמוות המודגש באמצעות החנית, אך הנפת הידיים המשולבות והלפיתה במותן משוות למאבק מראה של מעין מחול, של ריקוד טנגו.

נראה שבסצנה מימין מתאר האמן את עשו ואנשיו, שאותם עומד יעקב לפגוש כשיאיר השחר. חבורת האנשים יחד עם הגזעים המתפצלים מרמזים שהאמן רצה לתאר את המאבק של יעקב עם שרו של עשו. המאבק הסתיים בניצחון יעקב, המשקף על פי הנצרות את ניצחון הכנסייה, הסיבה שבשלה נבחרה סצנה זו לפאר את קירות כנסיית סן סולפיס.

ציור זה מהווה ציון דרך בתיאור הסצנה, ונחשב לפסגת יצירתו של דלקרואה. ניתן להתבונן ביצירה לא רק כפרשנות דתית לסיפור המקראי, אלא גם כיצירה אישית, המתארת סיכום אמנותי של חיי האמן, שהיו רצופי מאבקים. המאבק בין יעקב למלאך משקף גם את המתחולל בנפשו של האמן. על אחד המאבקים מעיד האמן עצמו, כשהוא מספר על המאמץ שהשקיע בציור הענק. הוא משווה את מאבקו של האמן, המתמודד לבדו ומאתגר את כוחותיו היצירתיים מול האל, למאבק יעקב עם המלאך.

דלקרואה מתאר כיצד במשך ארבעה חודשים הוא מיהר עם אור ראשון אל הכנסייה ועבד עד כלות כוחותיו. ההתמודדות שלו עם ביצוע היצירה גרמה לו ייסורים באלפי דרכים. באופן מפתיע, במקום לדכא אותו ולהפיל את רוחו, המאבק הזה רומם את רוחו וניחם אותו. כך פוגש הסיפור האלמותי המקראי את הביוגרפיה האישית של האמן.

חיבוק אמהי

רמברנדט ואן־ריין (1669-1606) הרבה לעסוק בנושאים תנ"כיים, כמו רבים מאמני הולנד במאה ה־17. יצירותיו מתייחדות בהתבוננות רוחנית מעמיקה. התמונה המתארת את יעקב נאבק במלאך נחשבת לאחת המשובחות שביצירותיו המקראיות. האמן בחר להציב את המלאך גבוה מעל ראשו של יעקב. מראהו בהיר, רך ונשי. פני המלאך הם הפנים היפים ביותר בכל ציוריו של רמברנדט (יש הסוברים שהאמן תיאר את המלאך באמצעות דיוקנו המיופה של בנו היחיד, טיטוס). ראשו מוקף עטרה של תלתלים סבוכים. המלאך תומך בעורפו של יעקב בידו הימנית ולופת את מותנו בידו השמאלית. רק הברך הימנית של המלאך, הנצמדת לסלע ולוחצת את גופו של יעקב, מזכירה את המאבק ואת הפגיעה בכף ירך יעקב.

רמברנדט, יעקב נאבק במלאך, 1659, ברלין

המלאך מתבונן ביעקב מבעד לעפעפיים מושפלים, הזוהרים באור שמימי רך. מבטו המרוכז מלא חמלה. הגלימה הלבנה שלו מוסיפה לסצנה נופך מיסטי וחלומי. הכנפיים הפרושות משתלבות ברקע הכהה, האופייני ליצירותיו של רמברנדט. שני המשולשים שיוצרות הכנפיים מאחדים את הדמויות. הכנפיים נראות כמגוננות על ראשו של יעקב. המלאך כביכול בוקע מתוך החושך.

את האווירה הרוחנית־חלומית מחזקת דמותו עצומת העיניים של יעקב. שרירי גבו וכתפיו מתוחים, הוא לוחץ את גופו כנגד גופו של המלאך, אך לא ברור אם הלחץ הזה מביע מאבק, חיבוק או הישענות על ירך המלאך.

האם רמברנדט מתאר את הרגע שבו המלאך תובע מיעקב "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" ויעקב משיב "לֹא אֲשַֽׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי"? ואולי זהו רגע הברכה עצמו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּֽי־שָׂרִיתָ עִם־אֱ־לֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָֽל"

הפער בין עיניו הפקוחות של המלאך לבין עיניו העצומות מתוך קשב של יעקב תומך בהבנה כי רמברנדט בחר לתאר את רגע ההשלמה של מאבק זה. הרגע שבו יעקב עדיין אוחז במלאך, אך גם נשען עליו בתנועה מחבקת. יעקב מכריח את המלאך לברכו, אך מקבל את הברכה בענווה.

אמנם המלאך מכונה “איש“, דמות גברית לכאורה, אך רמברנדט בחר לרמוז כאן על ניגוד גברי־נשי. יעקב מתואר כגבר חסון, כהה ומזוקן, מעין ארכיטיפ גברי. לעומתו, למלאך תווי פנים בהירים, רכים ונשיים. האחיזה של המלאך ביעקב מזכירה חיבוק אִמהי. בניגוד לדלקרואה, רמברנדט לא רואה במלאך את שרו של עשו. אולי המלאך מייצג בעיניו את “שרו“ של יעקב עצמו. ואכן לפני מותו יעיד יעקב על עצמו שיש לו מלאך אישי המגן עליו: “הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־רָע" (בראשית מח, טז).

אולי המלאך בעל תווי הפנים הנשיים מזכיר ליעקב עצום העיניים, השרוי בעולמו הפנימי, את דמות דיוקנה של אמו, רבקה, שכה גוננה עליו כשחי במחיצתה? אולי על החיבוק האמהי הזה חולם יעקב ערב שובו לארץ ישראל?

את ההיבטים הפרשניים ליצירותיו המקראיות שאב רמברנדט כנראה בעיקר מקדמוניות היהודים. יוסף בן מתתיהו כותב:  

ויעקב נשאר לבדו ופגע בדמות אחת, שפתחה במלחמה אתו, והוא נאבק עמה ונצחה. והיא דברה אליו בקול ובדברים ועודדה את כוחו לשמוח על מה שקרה: אל יחשוב שהתגבר על יריב קטן, אלא מלאך אלוהים ניצח. ויחשב לו הדבר הזה סימן לטובות גדולות העתידות לבוא ושזרעו לא יכלה לעולם ושום אדם לא יעלה עליו בגבורתו. וציווהו להיקרא מעכשיו ישראל. פירוש השם בלשון העברית – יריבו של מלאך א־ל (קדמוניות היהודים, ספר ראשון כ, ג).

 נראה אפוא שרמברנדט ראה בדמות המלאך נציג של הא־ל עצמו. מדוע הא־ל נאבק ביעקב? רמזים לכך נמצא אולי במדרשי שמות לשם “יבק“. מילה זו משמרת בתוכה את זכר ה“מאבק“, והיא גם דומה לשמו של יעקב.

כלום אין מעבר יבק מעבר יעקב? מרבית אותיות "יעקב" נוכחות ב"יבק", והעי"ן? העין נעדרת, כי בלילה עצומה העין, והראייה אחרת היא. כי רק בעיוורון תיתכן הראייה הגדולה (דרידה) ורק במחיר הקרבן. אמור לפיכך: מעבר יבק הוא בחינת מעבר אישי, התגברות על סופיותך, על עצמך, טקס חניכה של צמיחה – אל סוד אינסופיותך. וסדר האותיות שהשתבש – "י(ע)קב" שהפך ל"י(ע)בק" – שיבוש־השם שלקראת החלפת־השם כי מעבר יבק הוא מעבר־השם. כבכל טקס מעבר, נתבע יעקב לקרבן. מעבר יבק משמע – מעבר המאבק. "ויותר יעקב לבדו"… "לבדו" על גבול האל־חיים, בניסיון נועז לחצות בחשכה את גבול־השער, גבול האלוהות, גבול עצמו (כבתוך שלו – תנ"ך ברשות היחיד, גדעון עפרת, 119־123).

גם ביצירה זו, כמו ביצירה של דלקרואה, ניתן לחשוף רובד אישי. חייו של רמברנדט היו רצופים משברים ואסונות אישיים. הוא איבד את ביתו, את כל הונו ואת מעמדו כאמן נערץ. שתי נשותיו וילדיו הקטנים מתו עליו בחייו. בימים אלו קראתי את אחת הביוגרפיות שנכתבו על רמברנדט, ביוגרפיה המיוחסת לרופא האישי שלו. מה הופתעתי לגלות שהסופר (צאצא של הרופא) מתאר שבשעת חייו האחרונה ביקש רמברנדט מרופאו להביא את ספר התנ"ך ולקרוא בפניו את סיפור מאבק יעקב עם המלאך. כך כותב המחבר:

כשהגעתי למקום [לסוף הקטע בבראשית] התנועע החולה. הפסקתי, הסתכלתי בו וראיתי איך הוא מרים את ימינו, מאהיל בה על עיניו. אחר־כך נעו שפתיו ושמעתיו לוחש: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.. אך הוא לא נכנע והוסיף להיאבק, או כן, הוסיף להילחם – זה רצון הא־ל, כי נוסיף להילחם עד עלות השחר". אחר רצה לפתע להתרומם בבת אחת, אך לא יכול, הביט בי חסר־ישע, כמצפה לתשובה ממני, ביודעו שלא אשיב לו. "ויאמר: לא יעקב יאמר עוד לך כי אם רמברנדט". ושעה שאצבעותיו הגרומות הזקנות, מלוכלכות בדיו ובצבע צנחו על חזהו – "כי שרית עם א־להים ועם אנשים ותוכל" (הנדריק וילם ואן־לון, חיי רמברנדט ואן ריין, עמ' 198).

ממשיך ללכת

ראינו כיצד דלקרואה רואה במאבק יעקב והמלאך השתקפות לקשיים שאיתם התמודד בחייו האישיים ושמתוכם צמח. כשהתחלתי לכתוב על רמברנדט, לא ידעתי שגם סיפור חייו ומותו משולב בעוצמה כה גדולה עם סיפור מאבק יעקב והמלאך. הגילוי המרגש גרם לי לחשוב כי אולי לא מדובר רק בשני אמנים דגולים המתבוננים בסיפור המכונן הזה ומוצאים לו הד בלבם. אולי סיפור המאבק הזה אינו אלא הסיפור של כולנו; הנאבקים עד עלות השחר, גם אם חבולים וצולעים, עד שזוכים בחיבוק ובברכה.

בתקופת המאבק נגד נסיגת ישראל מחבל ימית כתבה המשוררת נעמי שמר את השיר "ליל המלאך". גם היא בחרה לתאר את המאבק של יעקב בגוף ראשון:

כָּל הַלַיְלָה נֶאֱבַקְתִּי

עִם מַלְאַךְ בִּלְתִּי נִרְאֶה

מַאֲבָק שֶׁאֵין דוֹמֶה לוֹ

מַאֲבָק בִּלְתִּי נִלְאֶה

עִם מַלְאַךְ שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם

וְעוֹדֶנִי נוֹשֵׁם.

…

בְּגוּפִי עַכְשָיו צַלֶקֶת

וְיַגֵּעַ וּמֻתָּשׁ

אֲנֹכִי מַמְשִׁיך לָלֶכֶת

וְיוֹדֵעַ שֵׁם חֲדָשׁ

שֶׁנוֹלָד מִתּוֹך הַלֵּיל

יִשְׂרָאֵל.

יעל מאלי מלמדת אמנות ויהדות במכללת אפרתה בירושלים. הרחבות והפניות ביבליוגרפיות ניתן למצוא בבלוג "אמנות כפרשנות"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014