גנבה תחת גנבה | אריאל סטולמן

רחל גנבה את התרפים כדי לגרום ליעקב להתעמת עם לבן ובכך דחפה אותו להתחיל את השינוי האישיותי מ"יעקב" ל"ישראל", מדמות הבורח והמגיב אל זה היוזם

באותו זמן שבו מתארגן יעקב בסתר לקראת המסע חזרה אל ארץ כנען, גונבת רחל את התרפים של אביה. מעיון בפסוקים ניכר הדמיון בין גנבת התרפים בידי רחל לגנבת לבבו של לבן בידי יעקב: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ; וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי (בראשית לא יט־כ). האם השימוש במושג גנבה בשני המקרים הוא פרי המקרה או שמא הוא מנסה לרמוז לנו משהו?

כדי לענות על שאלה זו יש לענות קודם על שאלה רחבה יותר: מדוע היה כה חשוב לרחל לגנוב את התרפים? התורה לא מנדבת לנו פרטים ולנו לא נותר אלא לנחש.

בתנ“ך אנו נתקלים בתרפים בהקשרים מאגיים של ניחוש, קסמים והגדת עתידות. למשל על נבוכדנצר מלך בבל נאמר כי התייעץ בתרפים: “קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד“ (יחזקאל כד, כו). גם בזכריה מוזכרים התרפים ככלי חיזוי: “כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ־אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר“ (י, ב). מוקדם יותר בפרשתנו לבן מתבטא במילים: “נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה‘ בִּגְלָלֶךָ“ (ל, כז), ומן הסתם התרפים היו הכלים שבהם השתמש לנחשיו. האם ייתכן שגם בתו של לבן רצתה בהם על מנת שישמשו לה אמצעי ניחוש ועל כן גנבה אותם?

רשב“ם סבור שרחל האמינה בכוחות המאגיים שבתרפים וחששה שהם יגלו ללבן שיעקב ברח ולכן גנבה אותם. אך אם נסתכל על מבחן התוצאה, התוכנית שרשב“ם מייחס לרחל לא צלחה. ההפך הוא הנכון, אביה גילה כי ברחו ואף יצא לרדוף אחריהם.

האם ייתכן שרחל חפצה בתרפים כדי שיוכלו לשמש לה אמצעי פולחני? כאלוהים, כפי שמתנסח לבן כאשר הוא מטיח ביעקב לאחר שהשיג אותו: “…לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי“ (לא ל)? על פניה זו השערה מרחיקת לכת, אך הפסוקים עצמם מספרים שכעבור זמן, ערב העלייה לבית־אל, ביקש יעקב מאנשי ביתו להסיר את אלוהי הנכר אשר בידם (לה ב).

רש“י מפרש על פי מדרש רבה כי רחל אמנו גנבה את התרפים כדי להפריש את אביה מעבודה זרה. זו טענה שמאירה את רחל באור חיובי אך היא לא עולה בקנה אחד עם העובדה שרחל לא טרחה להיפטר מהתרפים לאחר הגנבה. מדוע לא טמנה אותם באדמה כפי שנהגו מאוחר יותר יעקב ואנשי ביתו כאשר נפטרו מאלוהי הנכר לפני העלייה לבית־אל? מדוע במקום זאת לקחה אותם איתה?

כאמור, קשה לקבוע מדוע גנבה רחל את התרפים. התורה לא מנדבת לנו פרטים. מה שכן ניתן לקבוע הוא מה היו התוצאות של אותה הגנבה. מה התרחש בעקבות הגנבה ולא היה קורה לולא גנבה רחל את התרפים של אביה.

שילמה מחיר כבד. רחל יושבת על התרפים, ג'ובאני בטיסטה טייפולו, 1726

שילמה מחיר כבד. רחל יושבת על התרפים, ג'ובאני בטיסטה טייפולו, 1726

להתמודד במקום לברוח

מדברי לבן מתקבל הרושם כי אלמלא נגנבו התרפים ייתכן שהיה מניח ליעקב וכלל לא היה רודף אחריהם: "וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ, לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?". נדמה שלבן מבין ואף מקבל את בריחתו של יעקב בעקבות כיסופיו לבית אביו, אבל לאחר שנלקחו ממנו אלוהיו לא נותרה לו בררה והוא נאלץ לרדוף אחרי יעקב על מנת להשיבם אליו. זאת ועוד, הרושם המתקבל מהפסוקים הוא שלבן ממש חש שהתרפים נמצאים במחנה יעקב, כאילו הם משדרים ומכוונים אותו כמו במשחק הילדים "חם קר". התורה מתארת כיצד לבן עובר באוהלים השונים ומתמקד באוהל רחל:

וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא. וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם. וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ, אַל־יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי. וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים (לא, לג־לה).

גנבת התרפים בידי רחל דרבנה אם כן את לבן לרדוף אחרי יעקב על מנת להחזירם ובה בעת היוו התרפים מעין משדר שכיוון את לבן במהלך המרדף עד אשר הדביק את יעקב בהר הגלעד.

אסוציאטיבית, הסיפור מזכיר את מעשה גנבת גביע הכסף של המשנה למלך מצרים בידי בנימין. בשני המקרים שימש החפץ הגנוב לניחוש ובשני המקרים הובילה הגנבה לרדיפה אחרי בני יעקב. גנבת התרפים מזכירה בפרטים רבים גם סיפור נוסף: שאילת הכלים בזמן יציאת מצרים. העובדה כי בידי בני ישראל היוצאים ממצרים היו כלים שאולים סייעה בידי פרעה לשכנע את עמו להצטרף למרדף אחרי בני ישראל. אלמלא הכלים השאולים, אולי היה העם המצרי שבע המכות מניח לבני ישראל. שאילת הכלים היוותה אפוא פיתיון על מנת לגרור את המצרים אל המכה האחת עשרה, אל תבוסתם הסופית במצולות ים סוף. וכמו בגנבת הכלים השאולים ביציאת מצרים, כך גם גנבת התרפים בידי רחל נועדה לגרום ללבן לרדוף אחרי יעקב.

על פניה נדמה שמטרה זו מחוסרת כל היגיון, אך לרחל הייתה תוכנית ברורה. רחל גנבה את התרפים כתגובה לגנבת לב לבן בידי יעקב. הדמיון בפסוקים בין גנבתה של רחל לגנבתו של יעקב נועד לרמוז לנו על קשר בין הגנבות. יעקב בחר לברוח מלבן במקום להתעמת איתו מכיוון שחשש מהתמודדות, חשש מלעמוד על שלו. במעשה גנבת התרפים רחל מכריחה את העימות, מכריחה את יעקב להתמודד במקום לברוח כהרגלו.

אומר לו בפנים

רחל ביקשה לעמת את יעקב עם אביה מאחר שהיא ראתה את דרך התנהלותו המתחמקת והנמנעת של יעקב. היא שמעה על ההתחזות שלו לעשו בניסיון לגנוב את הברכות במקום לבקש את שהגיע לו מאביו. היא ידעה כיצד כתוצאה מכך נאלץ לברוח חסר כול לחרן, וראתה כיצד הוא נמנע בכל מחיר מעימות עם אביה גם כאשר החליף אותה בלאה אחותה. רחל ראתה כיצד אביה מרמה את יעקב כל השנים ואת יעקב שותק וסובל הכול. רחל ראתה את כל אלו ורצתה לשים לכך קץ. היא הכירה את יעקב וידעה שיש לו גם פן אחר, הפן המתבטא בשם ישראל. רחל רצתה לחולל שינוי בדרכו של יעקב, היא רצתה לראות אותו הופך מיעקב לישראל, עומד על שלו ולא מפחד מהתמודדות. בשל גנבת התרפים רחל מצליחה להביא את יעקב בפעם הראשונה להתעמת עם לבן ולומר לו באופן ישיר את אשר נצר בליבו במשך עשרים שנה:

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱ־לֹהֵי אָבִי אֱ־לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ־לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.

גנבת התרפים נתנה ליעקב את ההזדמנות להסדיר את היחסים בינו לבין חמיו, יחסים שהיו נשארים בלתי פתורים אלמלא המרדף אחריהם.

מחיר העזרה

העימות בין יעקב ולבן הוא חלק מסדרה של סיפורים בספר בראשית המתארים כיצד זכה עם ישראל לרשת את ארץ כנען, ובעיקר כיצד נקבעו קווי הגבול בין האומה הישראלית לקרובי משפחתה. בכל המקרים גיבורי הסיפור הם לכאורה אנשים פרטיים – אברהם ולוט, יעקב ולבן, יעקב ועשו – אבל בעצם הם אבות האומה שלהם ומייצגיה. אין זה מפגש בין אחים ובני דודים, אלא התנגשויות בין שבטים, אומות ועמים.

במסגרת הסדרת היחסים בין לבן ליעקב, או ליתר דיוק בין הארמים לישראלים, נקבע גם קו גבול בין האומות. ההסכם המדיני שנחתם בין הצדדים בהר הגלעד הביא את העימות לסיומו. רחל ידעה שאלמלא העימות הישיר הזה, שהביא בעקבותיו את תום הסכסוך, היה יעקב סוחב עוד קונפליקט לא פתור היכול להתעצם ולצוץ אי שם בעתיד.

השינוי שעובר יעקב בעקבות גנבת התרפים והעימות עם לבן שבא בעקבותיו ניכר בהמשך. אם בעבר היה יעקב בוחר בדרך ההימנעות והבריחה הרי שמעתה הוא יתגרה בגורלו, ישלח מלאכים אל עשו אחיו ויביא את עצמו למצב שבו הוא יחשוש פן יבוא אחיו ויכהו אם על בנים. לראשונה יעקב מיישם את משאלת הלב של רחל ובמקום לברוח ולהימנע מעימות, הוא יוזם אותו.

שינוי דרך ההתנהלות של יעקב מתבטא בשינוי שמו מיעקב לישראל. אם השם יעקב מסמל חוסר יושר, מרמה והימנעות, השם ישראל מסמל יושר והתמודדות. כאשר יעקב בוחר בדרך ההתמודדות, כמו במאבק עם המלאך – המלאך הוא זה המבקש מיעקב שיניח לו ללכת – הוא נקרא ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. אבל השינוי שהתחולל ביעקב לא היה סופי ומוחלט.

בניגוד לעימות עם לבן המסתיים בצורה חדה וברורה, העימות עם עשו לא נפתר לחלוטין. לקראת סוף המפגש מבקש עשו שיעקב יתלווה אליו לשעיר. במקום להסביר לעשו כי הוא בדרכו אל יצחק אביו, אל ארץ מולדתו, יעקב בוחר להתחמק. הוא דוחה את העימות לזמן לא ברור בעתיד, "…עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה" (לג יד). באופן סימבולי הדבר מתבטא בכך שלמרות ששמו שונה מיעקב לישראל בלשון שאיננה מותירה חזרה לאחור: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" – בכל זאת, בפועל, שני השמות יעקב וישראל משמשים בערבוביה. לעתים מתגלה ישראל, העומד על שלו בגבורה, ולעיתים יעקב של "בא אחיך במרמה".

עד מתי ימשיכו שני השמות לשמש בערבוביה? "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". עד אחרית הימים, עד אשר תגיע התקופה שבה "וְהָיָה הֶעָקֹב (יעקב) לְמִישׁוֹר (ישראל) וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיהו מ, ד); עד ליום שבו "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה‘ הַמְּלוּכָה“ (עובדיה א כא).

*

לא בתרפים חשקה רחל אלא בתוצאותיה של הגנבה, אולם בכך היא חתמה את גורלה. יעקב קבע באוזני לבן “עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר־לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח־לָךְ; וְלֹא־יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם“ (לא לב). ואכן, הקללה של יעקב נתקיימה ובפרשתנו אנו מתבשרים על מותה של רחל בטרם עת. רחל, אם כן, שילמה את המחיר הכבד ביותר בניסיונה לעזור לאיש שכה אהבה.

אריאל סטולמן עוסק בפיתוח תוכנה ומשמש יועץ 
בפרויקט 'תבל' של הביטוח הלאומי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בדצמבר 2014, ב-גיליון וישלח תשע"ה - 904 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. הרעיון נאה כשלעצמו, אך אין שום צורך לגרום לו להופיע רק מכוח זה שפלפלנו בפשט, עיוותנו אותו והגענו ממילא למסקנה הבלתי נמנעת כי: "כאמור, קשה לקבוע מדוע גנבה רחל את התרפים…"

    האמת היא שקל מאוד, כמעט מדי קל לקבוע מדוע גנבה רחל את התרפים.

    חלק מרכזי מאוד מחינוכה בבית אביה, בארצה, במולדתה ובתרבותה היא עבודה לתרפים (ו/או ניחוש על ידיהם). אלה הם התרפים שהיא גדלה אתם אותם הכירה ואותם ביקשה לקחת עמה.
    היא גם יודעת שיעקב, מגיע מארץ אחרת ובעיקר ממשפחה אחרת, משפחת אברהם, בה אין מקום לפולחני תרפים, על כן היא מחביאה אותם מפניו.

    יעקב אולי לא היה מוחה כנגד תרפי רחל (בדיוק כמו שלא מחה כנגד אלוהי הנכר של פמלייתו, רק ביקש מהם בהיכנסם לארץ כנען, בהיכנסם לתחום המחיה ולהשפעת משפחת אברהם – להיפטר מהם. ואפילו זאת, שים לב שהוא לא כילה/הרס אותם, אלא טמנם תחת האלה).

    מי שמחפש בכוח אנכרוניזם במקרא ומבקש גם "לסנגר" בכוח על גיבורי המקרא, וגם לעשות זאת דווקא על פי קנה המידה של השולחן ערוך יורה דעה (או אפילו על פי קנה המידה של אביי ורבא), ומשוכנע כי אברהם אבינו אכל מצות עבודת יד בלל הסדר תוך כדי אכילת פרס והמהומים של "נו, נו… אוהו, נו, אהאה…" (אבל לא הקפיד על שרויה, כי בכל זאת, היה הרי ליטוואק, שהרי החסידות לא הגיעה לארם נהרים/חרן) אכן יסתבך מאוד בפשט המקרא, כמו רש"י, אפילו כמו הרשב"ם.

    מי שמבקש לעיין ברצינות ובתמים בפשט התנ"ך הקדוש, מתוך אחריות של בן המאה ה 21 – ימצא אותו אל נקלה כבהיר כמעט תמיד וכמעט לחלוטין.

    • משה,

      בתחילת דברי הבאתי ארבע אפשרויות שונות מדוע גנבה רחל את התרפים
      את חלקן דחיתי בכך שהראיתי את הבעייתיות שבהן ודווקא את האפשרויות שאתה מעלה, שרחל רצתה את התרפים לעבודה זרה או ניחוש הבאתי כאפשרויות סבירות.

      אמנם, ההסבר שלי לגניבת התרפים מאיר את רחל באור חיובי, אולם לא זו הייתה המוטיבציה שלי כאשר באתי להבין את הסיפור.

      מטרתי הייתה לנסות להבין את תפקיד גניבת התרפים בסיפור,
      מדוע התורה טורחת לספר לנו על כך? מה היא רוצה לספר לנו?
      מדוע היא משתמשת באותן מילים לתאר את גניבת התרפים של רחל וגניבת לבבו של לבן על ידי יעקב?
      מדוע רחל לא לקחה בחשבון שאביה שעסק בניחוש ירדוף אחריהם?
      ניסיתי באמצעות "הנדסה לאחור" לנתח מה היה תפקיד גניבת התרפים בסיפור, מה קרה בעקבות הגניבה שלא היה קורה אחרת.
      בחנתי מקרים מקבילים של בורחים אשר לוקחים חפצים השייכים לרודפים ומה היו ההשלכות של פעולות אלו ומה היו מטרותיהם
      מכל אלו הגעתי למסקנה שרחל גנבה את התרפים בכוונה על מנת לגרום לאביה לרדוף אחריהם, על מנת ליצור את העימות בין יעקב ללבן ולהניע את יעקב לעבור מ"יעקב" ל"ישראל".

      אריאל

      • כפי שכתבתי כבר, רעיונך היה יפה בעיני ולא על עצם הענין באתי להגיב, אלא על הצורה וכאמור.

        אגב, שאלותיך ראויות לעיון גם מעבר להצעתך.
        (אם כי השאלה למה רחל לא חששה שלבן ינחש בתרפים וירדוף אחריהם פשוטה להסבר, היא פשוט גנבה לו אותם!)

        את היחס הלשוני/רעיוני בין גניבת התרפים וגניבת הלב, אין בידי להסביר טוב ממך.

        עם זאת, מדוע ספרה התורה על גניבת התרפים ובמה זה מקדם את סך העלילה, כאן יש לי הסבר אחר לחלוטין, והוא יופיע כמאמרון אצלי באתר. כשיתפרסם בע"ה אשמח לשלוח לינק. רק אומר בקצרה שכמעט כל עלחלות יעקב לאחר גנבת הברכות, כמעט כולן מאופיינות ב…עיוורנו של יעקב שלא רואה כמעט שום דבר שמתרחש תחת אפו. וכמובן גם כאן אין הוא מודע כלל למעשיה/אמונותיה/צרכיה של רחל (הוא גם לא הבין את צרכיה כשאמרה לו "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי"). מצאתי 11 אפיזודות כאלה בחייו! ולדעתי אין זו מקריות גרידא.
        אני מבקש לקרוא את כל זה כעונש מקראי (להבדיל מהסניגוריה החזלי"ת הסיסטמתית עליו) על כך שרימה ואת אביו העיוור והיתל בו!
        (במידה לא מבוטלת בדומה לצורת הקריאה בשמואל של כל עלילות דוד אחרי סיפור בת שבע – כעונש על חטאו).

      • הנה המאמר שציינתי, המבאר גם את משמעות גנת התרפים של רחל, בהקשר הרחב יותר של יעקב, דמותו, ומסכת חייו כעונש על גנבת הברכות והיתול באביו העיוור.

        מוזמן לקרוא. כאן:
        http://www.moshe-ophir.co.il/articles/bible/jacobs-blindness/

        שבת שלום.

    • ואולי רחל נטלה את המגיע לה!

      ההצעה שרחל לקחה את התרפים כדי לגרור את לבן לעימות גלוי עם יעקב, מוקשית לענ"ד, שכן לאורך כל הדרך רחל מתרחקת מעימותים.
      כשלבן מחליף אותה בלאה, אין רחל מנסה לרמוז ליעקב על התרמית. כשלאה מטיחה בה: 'המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני', אין רחל משיבה לה: 'הרי אותי רצה יעקב מתחילה, ואת הגעת רק ברמאות, אני האישה העיקרית' וכיו"ב, אלא מציעה ללאה פיצוי כנגד הדודאים. וכן באמרה 'הבה לי בנים', היא מציעה פתרון יצירתי לבעיה, לתת את בלהה שפחתה ליעקב כדי להיבנות ממנה. לכן נראית חי יותר דרכו של הרמב"ן, שלקיחת התרפים נועדה לעכב את לבן, שלא יוכל לנחש את מקומם.

      אולי יש להציע כיוון נוסף:
      ייתכן שהתרפים הם ביסודם תכשיט יקר, הנזכר בהושע ג,ד יחד עם האפוד, כסמל למלכות ושררה: 'אין מלך ואין שר ואין אפוד ותרפים',
      בתכשיט יקר זה היו משקיעים את דמי המוהר, שנועדו לתת בטחון כלכלי לאישה למקרה של ח"ו גירושין או אלמנות, והוא היה מופקד למשמרת בידי האישה.
      לבן, שלא כמקובל, ניכס את המוהר לעצמו, ועל כך מתאוננות רחל ולאה: 'כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו' (בראשית לא,טו). רחל, איפוא, 'עשתה דין לעצמה' ונטלה את שלה, את 'כספנו', את המוהר שאביה ניכס לעצמו שלא כדין.
      אלא שהיא לא הביאה בחשבון שחשיבתו של אביה כל כך מעוותת, והוא משוכנע באמת ובתמים שהכל שלו, ולא ישלים עם ה'גזילה', אלא ירדוף אחריהם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • תיקון והערה

      בפיסקה 2, שורה 3:

      …'אין מלך ואין שר… ואין אפוד ותרפים'.

      המנהג לשמור את הכתובה הניתנת לאישה לבטחון כלכלי, כחפץ יקר – היה קיים גם בימי חז"ל, כדברי הברייתא:

      'בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים. התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה. ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה: לכי אצל כתובתיך. התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה. עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב… ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה: טלי כתובתיך וצאי. עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שכותב לה: כל נכסי אחראין לכתובתה' (כתובות פב,ב).

      וכעין זה הצעתי שהתרפים היו תכשיט יקר, שגילם את דמי המוהר, דמי כתובתה של רחל, שהיו אמורים להישמר כנהוג כפיקדון עבורה בבית אביה, ולבן ניכס אותם לעצמו שלא כדין..

    • התרפים והתורף

      בלשון חכמים נקראת ה'ליבה' של השטר, עיקרו ותמציתו, בשם 'תורף'. אולי אף ה'תרפים' שבמקרא נקראו כך, כפי הצעתי שמדובר בתכשיט, משום שהיו נתונים כנגד הלב?

  2. התרפים ככלי לניחוש

    בס"ד י"ו בכסלו תשע"ה

    מדברי לבן: 'למה גנבת את אלהי' נראה שלתרפים היה תפקיד פולחני. על זה מיסד פירושו של רש"י שרחל התכוונה להפריש את אביה מעבודה זרה..

    כמה מקורות במקרא מתארים את התרפים ככלי לניחוש. וכך מתאר יחזקאל: 'כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שתי הדרכים לקסם קסם, קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד' (כא,כו). על פי זה פירש הרמב"ן שרחל גנבה את התרפים, כלי הניחוש של לבן, כדי שלא יוכל לגלות באיזו דרך נמלטו.

    וראו עוד במאמרה של אהובה קליין, 'פרשת ויצא: מה הם התרפים, ומדוע רחל החביאה אותם?', ב'אתר הניווט בתנ"ך'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הצעתו של הרב יעקב מדן

      הצעה מעניינת מעלה הרב יעקב מדן:

      'אבקש להציע כאן פירוש שלישי… ממקורות זרים עולה, שהתרפים בשל "קדושתם" בעיני בעליהם שימשו לאיחסון שטרי אמנה שנכתבו בין אנשים, על מכירות, הלוואות, הסכמים ממוניים וכדומה… ניתן לשער איפוא שאי-שם בתרפים היה חבוי גם שטר הסכם העבודה בין יעקב לבין לבן, שיעקב הפר אותו עתה בבריחתו מבית לבן. לבן היה עלול להגיע לכל מקום אחרי יעקב עם ההסכם הכתוב על שטר, ולתבוע משופטי המקום את שיבתו לעבודה ואף את הפיכתו לעבד עולם בשל הפרת ההסכם. עקב חפזון הבריחה לא נתפנתה רחל לחפש את השטר האחד, וגנבה את כל התרפים עם כל השטרות כדי שלבן לא יוכל לעולל זאת ליעקב…'

      (הרב יעקב מדן, כי קרוב אליך: לשון מקרא ולשון חכמים – בראשית, ת"א תשע"ד, עמ 246-247)

    • דוגמא נוספת למיסמך שנעלם ובכך הביא לשינוי המצב המשפטי, מביא הרב מדן (שם, ע"פ עזרא ה-ו), שדריוש אישר לחדש את בניין בית המקדש אחרי שנמצאה בגנזי המלך פקודתו של כורש שאישר שמונה עשרה שנים לפני כן לבנות את בית המקדש, בעוד שהפקודה שהורתה לעכב את בניין המקדש לא נמצאה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: