צורב את השפתיים כעקיצת עקרב | שמואל פאוסט

איש, אישה, ירושלים, נצרות, בן־גוריון. הבשורה של עוז רוקחת מהחומרים האלה רומן מיומן המציע היסטוריה אנטי־עובדתית, שמבשריה הוקעו כבוגדים. סיפור על שנאה ואור

56499330990100490734noהבשורה על־פי יהודה

עמוס עוז

כתר, 2014, 308 עמ'

 

נולדתי ביום חורף ירושלמי ודומה שכל ילדותי עברה עליי בסערת חורפים בין חצרות ובדילוג שלוליות בירושלים שעל גדות עמק המצלבה. לא צריך הרבה יותר מאשר לפתוח רומן במילים "הנה כאן סיפור מימי החורף" ולעטרו בדפיקות גשם ורוח על החלון, להציע ש

מיכה להתכרבל בה או לחלופין לעטוף במעיל ולצאת לסמטאות הבירה הרוחנית והגשמית, כדי ללכוד אותי בין דפיו. סמטה כגון "סמטת הרב אלבז שבמורד שערי חסד נפתחה לכיוון עמק המצלבה", שבה נטוע הבית שבו מתרחש הסיפור, שכולו נפתח לכיוון המצלבה.

גיבור הסיפור הצעיר, שמואל אַש, ננטש על ידי חברתו, הקִצבה הקבועה מהוריו נפסקת והוא קוטע את לימודיו באוניברסיטה העברית רגע לפני צלילתו למחקר הגדול שלו לתואר שני על "ישו בעיני היהודים". בבדידותו ובייאושו הוא מוצא מקום מגורים ופרנסה כאיש שיחה לזקן חולה וידען, שמוצעים לו על ידי עתליה, אישה יפה ומסתורית המתגוררת באותו בית אבן בסמטה הירושלמית. מערכת יחסי הדמויות הללו בהווה, על עברן הלא רחוק ויחסיהן עם אירועי הקמת המדינה ועם עברה הקדום של הארץ, הם הצירים שעליהם נמתחת ומהם מונעת העלילה.

תשתיות תרבותיות והיסטוריות רבות – של למדנות ומחקר ושירה עברית וספרות ופוליטיקה ודת ונצרות וציונות וסוציאליזם וסוציולוגיה ומהפכנות ומרד ומלחמה ותשוקה – נשזרו או נרמזו ושוקעו ברומן; מאפשרות להציג ריבוי פרשנויות וניסיונות פענוח שמעבר למסרים המרכזיים והגלויים של הסיפור. כמורה דרך בסבך המנעולים והמפתחות אפשר לקחת – אמנם בזהירות מפני עורמתו המיתממת – את דברי המספר עצמו, המובאים בפשטות ונמנים על ידו כרוכל בשורה השנייה של הרומן: "יש בסיפור הזה שגיאה וחשק, יש אהבה נכזבת ויש איזה עניין דתי שנשאר כאן בלי מענה".

שיר הלל לבגידה. יהודה איש קריות, פרט מתוך הסעודה האחרונה, אנדראה דל־קסטגנו, 1450

שיר הלל לבגידה. יהודה איש קריות, פרט מתוך הסעודה האחרונה, אנדראה דל־קסטגנו, 1450

זיכרון מוות מתוק

המספר לא מוסיף את המפתח הראשי, "בגידה", הגלוי לעין ומובן מאליו. הרומן הוא שיר הלל לבגידה. הכול בוגדים ונבגדים בו. שמואל אש נבגד על ידי חברתו ירדנה וחוקר אקדמית בוגד היסטורי ידוע: יהודה איש קריות, שהוא גיבורו המקביל של הרומן; עתליה נבגדת על ידי בעלה המת ושולחיו, הבוגדים בזכר אביה, הנתפס כבוגד באידיאולוגיה הציונית, ובעצמה חוקרת בגידות של בני זוג. וכך הלאה. ולא הדמויות המרכזיות בלבד. גם דמות שולית־שבשולית המוזכרת אגב אורחא, כסבו של הגיבור, סוכן כפול שלבש מדים אנגליים של משטרת המנדט ו"רצחוהו נפש הקנאים שלנו… החליטו שהוא היה בוגד". הבגידה – לפחות זו האידיאולוגית, שלא לומר תיאולוגית – חוֹפה על הכול ומוצעת כאופציה לא מובנת בשעתה, לא מקובלת, שמוקעת לשווא ומטרימה את זמנה. והיא היא ביסוד העניין הדתי שנותר כאן ללא מענה.

והעניין הדתי הוא יהודי־נוצרי עד מאוד. אין אדם קורא לספרו בתבנית שם כתבי הקודש של הדת הנוצרית, אלא אם כן הוא רוצה לייחס עצמו על ספרים אלה ולהיות חלק משושלתם (והמחבר הביוגרפי עצמו הוא בנו של יהודה), אולי אפילו לחצוב לעצמו מקום כחוליה קודמת לחוליות הבשורות האחרות. שרק היעדרה, הזמני, המוטעה, גרם להן להשתרשר בדרך שבה נתקבעו לדורות. רוצה לומר, יש כאן שגיאה היסטורית. יהודה איש קריות, שהוקע כבוגד, ועמו לדיראון־עולם גזע היהודים כולו, אינו אלא אוהבו ותלמידו הנאמן ביותר של ישו. וישו, אינו אלא "יהודי פרושי לכל דבר", כפי שקורא הגיבור בהתלהבות בחיבורו של רבי יהודה אריה ממודנה (ושמו, כשם המלא של אבי עמוס, יהודה־אריה).

אמנם, על אף הסערת הדמיון שבאפשרות היסטורית זו, בשורה של ממש אין כאן. לפחות לא בשורה מקורית של המחבר הנוכחי. שכן חיבור גנוסטי בשם דומה ("הבשורה של יהודה"), הטוען טענה זו, כבר נתגלה, לא לפני שנים רבות. עוז אמנם מעניק לו כאן פרשנות משלו וחורז אותה בשגיאה הציונית, שביכרה לאומנות ומלחמה על פני חזון השלום והאהבה האוניברסלית, נטול החלוקה הלאומית, שהציב כאלטרנטיבה לבן־גוריון בר הפלוגתא הבדוי שלו, שאלתיאל אברבנאל.

והשגיאה והחשק והאהבה הנכזבת אינם נותרים תחומים בגבולות השגיאות בחיי האהבה של הגיבור. כי האהבה הנכזבת היא אהבת השליח יהודה לרבו מנצרת, והיא כזבן של האידיאולוגיות הסוערות כולן ומאהביהן הדגולים – מהמרקסיזם־קומוניזם וסטלין וגווארה וקסטרו ועד הציונות ובן־גוריון. ובהן טמונות גם השגיאות ההיסטוריות הגדולות של הנצרות מזה והציונות מזה, כפי שרואה אותן המחבר.

וגם החשק לא תחום לתחושותיו של שמואל כלפי עתליה. משחק הארוס־תנטוס המפורסם של עוז, שהובא לשיאים קודמים ביצירותיו הירושלמיות הגדולות, "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך", ומצוי גם במערכת יחסים זו, מושלך על אירוע אחר מימי ילדותו של שמואל – עקיצת עקרב: "שמואל מעולם לא שכח את העונג החמים שבא לו יחד עם חרדת המוות" (136). הוא נושא את עקיצת העקרב "כאחד הזיכרונות המתוקים המועטים של ימי ילדותו".

וזיכרון זה דווקא מבנה בו את תפיסת הסליחה והאהבה האוניברסלית, שהוא עתיד להתפעם מהן בבגרותו, בחוג הסוציאליסטי, ובבשורה הנוצרית, ובאלטרנטיבה לציונות: "… ואף עכשיו, בבגרותו, היה נזכר בעקיצת העקרב ומתמלא באיזה רצון מעורפל לסלוח לכל העולם ולאהוב כל מי שנקרה בדרכו" (138). אך המשל העממי, שאינו נזכר כאן, זוכר גם זוכר את עקיצת העקרב כאירוע של בגידה במי שהוא נושא על גבו בנהר, כי העקיצה היא בטבעו שאינו יכול להשתחרר ממנו.

הבית כולו נפתח לכיוון המצלבה. מנזר המצלבה, 2012 צילום: רחלי ריף

הבית כולו נפתח לכיוון המצלבה. מנזר המצלבה, 2012
צילום: רחלי ריף

בין עוז לעמוס

בין שיטי הרומן צף המאבק בין עוז לעמוס. המאבק שבין עוז האסתטיקון, הסטורי־טלר, אמן השפה וסיפור הסיפורים, לבין עמוס הנביא, ההוגה, המצליף והמוכיח בשער. יש שהמאבק, בשיאו הטוב, נאה והרמוני, ויש שהוא מוכרע לצד אחד. לטעמי, לצד האסתטיקה על פני צד התמטיקה. אך יש להפריד כאן בזהירות בין ממדים תמטיים מרובים של הרומן לבין האידיאה הכוללת שלו.

עוז יודע לספר סיפור. ההבעה האסתטית שלו לוכדת ומשובחת. לצד כישרון הציור הוויזואלי, שבאמצעותו נבנות ברומן תמונות נוגעות ללב, הרומן כולו בנוי כמבנה מוזיקלי קלאסי ומדוד, קאמרי באופיו. פרקיו הקצרים נתונים בארגון מבני מדוקדק. ממש אפשר לשמוע את המוזיקה בכל אקורד סיום של כל פרק ופרק, שיוצר תחושה של אחידות ושל שלמות. הכישרון, ואולי יותר מכך הניסיון והמשמעת בכתיבה, ניכרים, מדיפים ריח של ניקיון וסדר ומפיקים צליל נעים.

אמנם האסתטיקה לעולם אינה ניצבת כאן בפני עצמה, כתיאור מושך עין לבדו. אין לך בספר תיאור נוֹפי או גוּפי, הבעת פנים או תיאור מלבוש, ציון תכונה או טעם מאכל, חתול משוטט או כלב מזדנב, שאינו משולב במארג תמטי ונושא עמו רמיזות רעיוניות רב־ממדיות משתרגות וארוגות היטב ביצירה.

ניקח עניין כעניין השמות. אין בכלל ספק ששמות כל המופיעים, עד אחד, נבחרו בקפידה ונושאים עמם משמעויות מגוונות ומשחקים מכוונים. שמואל אַש  הנואש, שבשמו הפרטי יש שם אלוהות ושאלה וגם שמאל מדיני ושם משפחתו מחייב ברפרורו לסופר שלום אַש (במקרה מחבר הספר "האיש מנצרת", 1939, שהרפובליקה הספרותית הוקיעה כבוגד). ומשחקי הלשון בחזרת האותיות א' ו־ש'. ולפעמים גם הדמיון הצלילי המשרשר בין השם הפרטי לשם המשפחה, כמעין אונומטופאה, בשם כגון נשר שרשבסקי. שמו של ההידרולוג היבש, ה"מומחה לאגירת מי גשמים", זה שחברתו של אש העדיפה על פניו והוא כולו ניגוד של מים עומדים עבשים ומשעממים ללהבת־אֵש חוסר השקט של אַש. והמשחק בשם שאלתיאל אברבנאל, השואל ומקשה על חבריו לתנועה הציונית, כרמוז בשמו וכמתבקש משם משפחתו, המיוחס על עורם השאלות הגדול מספרד.

וכך גם בשמו של המורה הדגול של אש, גוס־טב יום־טוב, שאכזריות לחיצת־ידו וזעמו הנחרץ על הפסקת לימודיו של הסטודנט אינם אלא מסווה לעדינותו ולטוב לבו ולנכונותו המבוישת לבוא לעזרת תלמידו. ושם משפחתו רב המשמעות של הפרופסור, איי(זנ)שלוס, גם חובק בין אותיותיו שתיים מהאותיות החבוקות בשם משפחתו של פרופסור אחר, יו־סף קלו(זנ)ר, דודו האהוב של עמוס עוז (ובמקרה, מחבר הספר "ישו הנוצרי", 1922, שבעקבותיו נדחה מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטה). וכיוצא בהללו.

עושר רב יימצא גם למי שיצלול אל התיאורים הפיזיים של הדמויות ברומן, ויעיין למשל בדמות הקשיש, גרשום ואלד, סמל הדעות הלאומיות הקונבנציונליות, ועל כן, כנראה, מתואר כמעוות בכל גופו. גוף שנשתמר בו איזה הדר רם־קומה כפוף ומוקף לובן שיער ושפם איינשטייניים של איש שיחה ידען, אך כולו מעוקם ורק עיניו עצובות כעדות שתוקה לחלום הציוני ושברו. וכמובן, אש עצמו. שזקן הפרא הסבוך שלו, דוגמת איקונות המהפכנים המרקסיסטיים שהוא תולה על קיר חדרו, מריץ אותו קדימה בקדחתנות ממהרת בעוד רגליו נטועות, עצלות, נדמות כבאות ונשרכות אחרי פניו המשולחות.

עוז בונה את אש כדמות הסטודנט הצעיר, חולם המהפכות, כלקוח ממיטב רומני החניכה האירופאיים, לבוש מעיל סטודנטים מרופט הנפרף בלולאות חבל אל כפתורי עץ. עלם בן עשרים וחמש. אך ברוב הסיפור קל לשכוח עובדה זו. הוא רדום רוב היום כקשיש. מהלך ברחובות בכובע הפליטים ממזרח אירופה ובמקל הליכה וסועד את לבו בשולחן ובתפריט קבועים במסעדה הונגרית קטנה. ניגוד התינוק־הקשיש שבדמותו מתבטא בתיאור הניגודי היפה של הדרך שבה הוא נוהג בזקנו ובשערו: "היה שמואל מתעכב לפזר אבקת טלק ריחנית של תינוקות על זקנו ועל שערותיו המקורזלות, כאילו זרקה בתלתליו הפרועים שיבה מוקדמת" (62). כי שמואל, על אף בלבולו, הוא דמות אפית. נציג הדורות כולם – משחר לידת הדת ועד עתידו המעורפל של העם. תינוק וישיש בו זמנית. "אתה לא בחור. אתה ילד זקן", אומרת לו עתליה (129).

להיטות אידיאית

אלה הן דוגמאות מועטות מני רבות ליכולת התיאורית המרהיבה, המשכילה להכיל בתוכה רמזי־רמיזות וריבוד משמעויות. כאלה שאינן באות על חשבון בניית האווירה וההנאה האסתטית. אמנם גם ליכולת זו אורבות מגלשות ספרותיות.

סיפורים מתקרבים בעיניי לשלמות, לציון הגבוה ביותר, כאשר הם מצליחים להימנע כמעט כליל מן התפרים הגסים של התחבולה הספרותית. כאשר אלה עדינים עד שקיפות בלתי מוחשת. אחת הנפילות, הקשות ביותר למניעה, מתרחשת כאשר המחבר מעוניין להוסיף לקורא מידע אך אינו מעוניין לעשות זאת באמצעות אמירה ישירה מאחורי גבן של הדמויות. כיצד אפוא יעשה זאת?

דרך גסה ומחוספסת ומרגיזה למדי למסור מידע נוסף על דמות, בין בספרות ובין בקולנוע, היא על־ידי אירועי "היזכרות", שבהם דמות אחת "מזכירה" לדמות אחרת אירועים מעברה. עוז נוקט כמה פעמים בשיטות מלאכותיות כאלה, למשל באמצעות מכתבים שכותבים ההורים או האחות לשמואל, ובהם נשתלים אירועי ילדות ושאר פריטי מידע, שאינם אמינים בהופעתם כדיאלוג בהתכתבות וחושפים את התחבולה.

המצב נעשה בעייתי עוד יותר כאשר למחבר ישנן יומרות אידיאיות ומלומדות, והוא רוצה להעביר מידע היסטורי או אקדמי אחר כלשהו. הדרך המוצלחת והאלגנטית שנוקט עוז היא כאשר הוא מרשה לעצמו למשל לעבור פתאום, ללא הודעה מוקדמת, לפרק החוזר לאירוע הצליבה ההיסטורי והמסופר כעלילה בגוף ראשון. הדרך התפורה ביתר גסות היא זו שבה הוא מעביר לקורא מידע באמצעות פרקים מעבודת המ"א של אש, למשל, שאותם הוא משתף עם אחרים.

אלה הם מעקשים שלרוב מצליח עוז להימנע מהם. אך הלהיטות האידיאית היא שפוגמת פה ושם ביצירה. המידע, שנועד לבנות את הבשורה החדשה על פי יהודה, הוא לעתים גם טרחני, אך בעיקר מוגש בכפית לקורא. מה שמורגש ביתר שאת דווקא על רקע ההישג האסתטי. שם משכיל עוז ליצור הסתרה, הותרה של פרטים מרובים לדמיון, מערכות יחסים לא פתורות, קצוות פרומים, חידתיות. ומבעדם, מגיח הנביא עמוס ותר אחר כל תחבולה שבספר כדי ליצוק לגרונם של הקוראים פריטי ידע ומסרים אידיאיים מובהקים.

יופייה של אוטופיה

באיחולים להמשך יצירה פורה, דומה שעוז הפיק כאן רומן סיכומי. מעגלים נסגרים ונחתמים כשהוא שב אל ירושלים הסטודנטיאלית של שנות החמישים־שישים ואל מוטיב הכמיהה והתשוקה האסורה לאישה החזקה, היפה, המבוגרת, הטראגית, דמות האם. כמו אל יתר המוטיבים, המלווים את יצירתו כמעט מראשיתה, ועניינם בחלום ושברו, בגעגוע ובשנאת ישראל, בנצרות ובבניין האומה באמצעות הציונות ונציגהּ בן־גוריון, וגם המרידה בכל אלה ואופציית הבגידה עצמה.

בסיכומו של דבר, עוז מגיש לקורא פרובוקציה שלמעשה אינה כה פרובוקטיבית. בחלקים מסוימים אפשר לראותה כסטימולציה, גירוי המעורר את המחשבה. החל משם הספר, דרך בתרי מסריו, הוא מציע חיבור עמוק לדת רצחנית ומשוקצת בעיני דורות של יהודים (שאותם מגלם ביצירה אביו של אש). דווקא כדי לומר שהפרשנות שיצרה את השיקוץ ואת השנאה ההדדית הזאת היא מוטעית ויש להציע לה חלופה היסטורית, מתקנת. את אותו הדבר, ועל בסיס דומה של פיוס ואהבה אוניברסלית, הוא מציע כחלופה להיסטוריה הציונית.

אבל התפיסה האידילית, הרומנטית, הוודסטוקית, הפשטנית, המגולמת ברודפי השלום, האוהבים חסרי הגבולות ונטולי הלאומיות, איננה הרואיות קורבנית של המוקע כבוגד, שרק הזמן – לאחר נחלים מיותרים של דם ומריבה – יוכיח את צדקתו. אלא היא אוטופיה, שככזאת – המצביעה תמיד, כמתריסה, על הפער שבין יופייה הבלתי מושג לבין המציאות האפלה והנפתלת – יוצרת בעצמה נחילים של דם. כך גיבוריו המרקסיסטיים של שמואל אש; וכך הכנסיות וצלבניהן, וכך לעתים גם רודפי שלום אוטופיסטים, המבקשים להדחיק את אופיו הבוגדני־תמיד של העקרב ואת עקיצתו הבלתי נמנעת.

גרשום ואלד, למוד הסבל, יודע משהו על כך. מופעו הראשון ברומן הוא בשיחת טלפון עם מאן דהו, כשואלד רומז שיש לו פירוש פרטי, "די פלילי", לפסוק "על כל פשעים תכסה אהבה". הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" מזכיר לו צלילים מבשרי אסון של מכבי אש. באיזו שיחת אגב בהמשכה של העלילה הוא חושף את פירושו: "החכם מכל אדם… ידע היטב כי האהבה כרוכה בעצם במעידה אל שפל המדרגה, אל מצולות עולם הפשע" (78).

דומה שדברים מהדהדים ששותל עוז בפי ואלד, כשאולי התכוון הסופר לעקוץ בהם את תפיסת הצדק הציונית הגאה ואולי אכן הונע מאירוניה עצמית, יפים לתפיסה האוטופיסטית־אלטרנטיבית שהוא עצמו מציע ובכך מחזרים אפוא על אכסניה שלהם: "הלוא אי אפשר לעתליה שלא להיות צודקת. היא נולד ה צודקת. היא כולה קרוצה מצדק. אבל הצדק התמידי הוא בעצם אדמה חרוכה? לא?" (60).

ירושלים הקונקרטית של עוז היא ירושלים של שלוליות, פחי אשפה הפוכים, ברזלים חלודים, גדרות תיל דוקרני, אפלולית, שיש ושוטף אותה אור חורפי ענוג. ירושלים האוטופית, האלטרנטיבית שלו, לקוחה ממעשה בגדוד צלבנים. אלה כמהו לירושלים הפלאית, "עיר שאין בה לא רוע ולא ייסורים כי אם שלוות עולם שמימית עם אהבה עמוקה וצלולה, עיר שטופה כולה אור נצחי של חמלה וחסד" (85). מסעם הנצחי אל הגעגוע הצרוף והלא ממומש ששמו ירושלים הוליך את אלה מתוכם שלא התייאשו אל בקעה מלאה מעיינות, ירוקה שלווה ומלבלבת בארץ סלובניה, וקראו לה ירושלים. "וכך הם חיים עד עצם היום הזה… חיי טוהר, חיי דרור, בעיר הקדושה ובארץ המובטחת, וכל זאת – בלי לשפוך עוד דם נקי ובלי להילחם בלי הרף עם כופרים ושונאים. חיים בירושלים שלהם במנוחה ובנחת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" (86).

בעבורי, הספיק תיאור אחר של געגוע כדי להיכבש בקסמי ירושלים העמוסעוזית ממבט ראשון: "מן השער ירד שמואל… אל תוך חצר קטנה שקסמה לו כבר ממבט ראשון ועוררה צביטת געגוע אל מקום שבשום אופן לא הצליח להיזכר בו" (22). אינני מצליח להיזכר בשום אופן במקום הזה, אבל אני מכיר היטב את החצר הזאת בדיוק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בנובמבר 2014, ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: