להתפלל יחד | אבי פיקאר

לרבים נדמה שהעלייה בסולם החברתי מותנית בעזיבת בית הכנסת הספרדי. ניסיון לכונן מניין משותף

השאלה העדתית בציונות הדתית, או שאלת מקומה של הזהות הספרדית, שאלה שהייתה מודחקת שנים ארוכות, עלתה לאחרונה שוב לכותרות. רועי שרון בסדרת הכתבות שלו בערוץ 10 על הציונות הדתית העז לגעת בפצע, שרבים חשבו שהוא רק צלקת שבקושי נראית. גם סוגיית בחירת רבני ירושלים והעובדה שמפלגת הבית היהודי התעקשה על ציוני דתי רק למשרת הרב האשכנזי (ולא אכנס כאן לאבחנה הנכונה שרב ספרדי, שהיה בעבר מזוהה עם ש“ס, איננו בהכרח לא ציוני) גרמה לחיטוט חוזר בזהות הציונית דתית. בשונה מסוגיית הפמיניזם האורתודוקסי, שזכתה להתייחסות ענפה וכתיבה מרובה, השאלה העדתית כמעט לא זכתה להתייחסות ולדיון (ויש דמיון בין שתי שאלות אלו העוסקות במקומה של קבוצה לא דומיננטית המהווה מחצית מהחברה).

לסוגיה זו היבטים רבים – הזדהות ופעילות פוליטית, מקום מערכת החינוך ובתי הספר, התכנסות או התפזרות גיאוגרפית, ועוד. בשורות הבאות אני רוצה לגעת רק בנקודה אחת: איפה אנו מתפללים ובאיזה נוסח.

הציבור בקי בנעימות שני הנוסחים. סוכות בבית הכנסת של קהילת בני עקיבא בירוחם צילום: יאיר קלייטמן

הציבור בקי בנעימות שני הנוסחים. סוכות בבית הכנסת של קהילת בני עקיבא בירוחם
צילום: יאיר קלייטמן

כפיית התרבות האשכנזית

הנוסח והמנהג הם במידה רבה נייר הלקמוס של ההזדהות העדתית ומה שמייחד את השאלה הזו בציונות הדתית. לכאורה המתח העדתי בציונות הדתית איננו חריף יותר מאשר בחברה החילונית והוא בוודאי חריף פחות ממה שקורה בחברה החרדית. אולם בשונה מהתהליכים שהתרחשו בחברה החילונית מהקמת המדינה ועד היום (ובמידה מועטה, גם לפני הקמת המדינה), בחברה הדתית ניתן להצביע בבירור על תהליכים של כפיית התרבות האשכנזית על המזרחים.

במגזר החילוני נטען שהדרישות לשינוי תרבותי שהופנו ליהודי ארצות האסלאם היו חלק מתהליך של "מודרניזציה ושלילת הגלות", הווה אומר זניחת ערכים ותכנים מסורתיים וגלותיים והחלפתם בתכנים מודרניים וארצישראליים. לעתים קרובות נטען בהקשר זה (ובאופן לא ממש מדויק לטעמי) שדרישות אלו הופנו באותה מידה גם כלפי העולים ניצולי השואה מאירופה. אולם הדרישות שהופנו כלפי יהודים ספרדים ומזרחים בחברה הדתית לא יכלו להשתמש באצטלה זו. הקביעה שנוסח התפילה או המנהגים שיילמדו בבית הספר יהיו אשכנזיים הייתה העדפה של מסורת אחת על פני האחרת והעדפה של מנהגי גלות אחת על פני מנהגי גלות אחרת.

העדפה זו באה לידי ביטוי בעיקר במערכת החינוך. בררת המחדל בחינוך הדתי הייתה להתפלל בנוסחים האשכנזיים, זאת ללא שום קשר לזהותם של המתפללים. בהקשר זה חשוב להוציא מידי טעות. נוסח ספרד החסידי הוא גם אשכנזי, גם אם לעתים סדר הדברים דומה במקצת לסדר הספרדי. הנוסח ה"אחיד" של הרב שלמה גורן הוא נוסח ספרד האשכנזי ואינו ביטוי של מיזוג גלויות שוויוני בשום צורה. כך, במוסדות עליית הנוער שמרבית חניכיהם היו יוצאי צפון אפריקה התפללו בנוסחים האשכנזיים, וכך גם בישיבות תיכוניות ובישיבות גבוהות. כך נהגו גם בסניפי בני עקיבא או בכינוסים גדולים וכלל ארציים של בני הציונות הדתית. כזה היה גם הסידור שחילקו לילדי החינוך הממלכתי דתי בכיתה א'.

בתחום זה מתחולל שינוי איטי. יותר ויותר מוסדות ערים לצורך להתאים את נוסח התפילה לתלמידים ולחניכים. יש אמנם עדיין מה לתקן בזה אבל הערנות לנושא קיימת בחלקים נרחבים של הציונות הדתית.

אולם בבתי הכנסת עדיין קיימת הפרדה ברורה. בתי הכנסת הם אשכנזיים או ספרדיים למיניהם (אינו דומה בית כנסת פרסי למרוקאי). לכאורה, אין כאן שום בעיה. אין כאן כפייה וכל אחד בוחר את בית הכנסת שמתאים לו, הן ברמת הנוסח והן בעוד שלל היבטים אחרים. למעשה מדובר במציאות של "נפרדים אבל שווים" (הטיעון שבעזרתו הצדיקו מדינות בדרום ארה"ב את ההפרדה בבתי הספר בין לבנים ושחורים), וחוששני שכמו במקרה האמריקני – נפרד זה לא שווה. בית כנסת בשבת ובמועדים איננו רק מקום תפילה. הוא גם מקום מפגש. הוא המקום שסביבו נוצרת קהילה, שסביבו נוצרים ומתוחזקים קשרי חברות. אנשים נשארים לדבר זה עם זה לאחר התפילה (ולעתים קרובות גם תוך כדי התפילה) ולכן לעובדה שבתי הכנסת הם חד־עדתיים יש משמעות חברתית.

לקעקע את ההיררכיה

המציאות שנוצרה בעשרות שנים בארץ היא שבכל בית כנסת אשכנזי יש כמה ספרדים "שהצליחו", הווה אומר ספרדים שהמילייה החברתי שלהם גרם לכך שהם בוחרים להתפלל בבית כנסת אשכנזי על אף העובדה שהדבר מחייב אותם שלא להתפלל על פי מנהג אבותיהם. ה"משתכנזים" הם תופעה ידועה ומוכרת בישראל והם קיימים ברמות שונות (כאלה שאימצו לגמרי את הנוסח האשכנזי, המתפללים אצל האשכנזים עם סידור ספרדי, בימים נוראים הולכים בכל זאת לבית כנסת ספרדי ועוד). המציאות ההפוכה, אשכנזים שבוחרים להתפלל בבית כנסת ספרדי, קיימת במספרים זניחים בלבד.

כך התקבעה המציאות שבבתי כנסת אשכנזיים יש הרבה ספרדים, ובתי כנסת ספרדיים רבים נותרים בעיקר עם מתפללים מבוגרים או כאלה שאינם בוגרי החינוך הדתי. חלק מההסבר לכך הוא ההיררכיה שנוצרה בתודעתם של הישראלים, במהלך עשרות שנים, בין המסורת האשכנזית "הגבוהה והמכובדת" לבין זו הספרדית (העממית, המסורתית ועוד שלל ביטויים מנמיכים). אצל רבים מחניכי הציונות הדתית הספרדים התקבעה תפיסה שלעלייה בסולם הכלכלי, ההשכלתי והחברתי, שבמקרים רבים מתלווה אליה שינוי מקום מגורים (למשל עזיבה של עיירת הפיתוח או השכונה) מתלווה גם עזיבה של בית הכנסת הספרדי.

הרנסנס של הזהות הספרדית, הפיוט, הלימוד ועוד, נועד בין השאר לקעקע את אותה היררכיה לא מוצדקת. במקומות מסוימים נוצרים בשנים האחרונות מניינים של צעירים ציונים דתיים הגאים בספרדיותם. אולם עדיין התופעה של ספרדים בבתי כנסת אשכנזיים היא נרחבת ביותר וכמו שנאמר לעיל, להפרדה בבתי הכנסת ישנה גם משמעות חברתית.

איך יוצרים בית כנסת אחד וקהילה אחת? האמירה "הכול לפי החזן" איננה מספיקה. חלק גדול מהאשכנזים אולי לא מודעים לכך, אבל על פי הנהוג בבתי כנסת מרוקאיים – אין בכלל חזן בקבלת שבת או בפסוקי דזמרא, והפרקים נאמרים ביחד על ידי כלל הציבור. ומה עם אמירת שיר השירים בערבי שבתות? גם זה צריך להיקבע מראש ולא יכול להיות על פי החזן. ולמעשה קיימת עוד בעיה. מאחר שבמרבית הישיבות נוהגים עדיין להתפלל בנוסחי אשכנז, צעירים רבים כבר שכחו את נוסח אבותיהם או סביהם, ונוטים גם הם להתפלל בנוסחי האשכנזים. כך נוצר מצב שיש הרבה יותר חזנים אשכנזים מחזנים ספרדים. על פי הקביעה האקראית "הכול לפי החזן" – סביר להניח שרוב התפילות יהיו אשכנזיות.

בירוחם אנו מוטרדים ממציאות זו. חלק ניכר מהחברים בקהילת בני עקיבא (מה שמכונה לעתים "הגרעין התורני". דעתי אינה נוחה מכינוי זה) הגיעו מבתים שבהם נהגו להתפלל בנוסחים האשכנזיים. אחרים התפללו בנוסח הספרדים ועדות המזרח. בני ירוחם הוותיקים שהינם חלק מהקהילה ובני הנוער של ירוחם נוהגים ברובם להתפלל גם הם בנוסח ספרדי /מרוקאי. לפני כמעט עשרים שנה, כשהקמנו את המניין הזה, היה רצון אמיתי וכן של כלל חברי הקהילה השונים ליצור נוסח משותף. לא רק בגלל המתפללים הספרדים שבקרבנו אלא גם כסוג של אמירה חברתית.

כך נקבע שבכל ליל שבת תיאמר מגילת שיר השירים בקול, כנהוג בבתי כנסת מרוקאיים, ורוב קוראי הפרקים, גם האשכנזים, אומרים זאת בטעמים המרוקאיים. קבלת שבת נאמרת גם היא בנוסח מרוקאי, ללא חזן, אולם בשבת מברכים מתייצב חזן בבימה ומתפלל קבלת שבת בסגנון קרליבך. קיימת אפליה מתקנת של חזנים. על אף שמרבית המתפללים היכולים לעבור לפני התיבה עושים זאת בנוסח אשכנזי, יש שאיפה שלפחות אחת משלוש תפילות השבת (ערבית, שחרית ומוסף) תנוהל על ידי חזן המתפלל בנוסח עדות המזרח. אם הקורא בתורה יקרא בטעמים אשכנזיים – המפטיר, בשאיפה, יקרא בטעמים ספרדיים, ולהיפך. הציבור בקי בנעימות שני הנוסחים ומשתף פעולה בשניהם. הילדים האשכנזים האומרים בקול את פסוקי דזמרא במנגינה מרוקאית כלל אינם מודעים לכך שזה לא נוסח אבותיהם. כך הם רגילים להתפלל.

אני לא בטוח שיש לנו הנוסחה המנצחת. אנו צריכים בוודאי לראות כל הזמן איך מגבירים את השוויון. עדיין לא מצאנו את הנוסחה המנצחת לראש השנה או לקינות של תשעה באב. אולם שאלת השוויון העדתי בבית הכנסת צריכה להטריד אותנו לא פחות משאלות אחרות של שוויון, שאלות שמנסרות ברומו של הדיון הפנימי בציבור הדתי.

ד"ר אבי פיקאר הוא ממקימי בית הכנסת בני עקיבא בירוחם ומרצה במחלקה ללימודי א"י באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בנובמבר 2014, ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, לבי במזרח - הציונות הדתית והמזרחים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. היה קשה לי לקרוא את המאמר עד הסוף מהסיבה הפשוטה ביותר שמההתחלה ניתן להבין שהכותב הנכבד הוא עוד טיפה בזרם האוניברסליות והאחידות ששוטף את הציונות הדתית המבולבלת המחפשת אילנות חדשים לתלות בהם אידיאולוגיות חדשות ו"זהיר טפי" חדשים- אבל בכל זאת נשכתי שפתיים וקראתי עד הסוף
    .
    אמר לי פעם המפקד שלי בצבא (שלא היה דתי כל כך) שאחדות אין פירושה אחידות. יכול להיות מקום שכל אחד מתפלל בנוסח שלו אבל הם מאוחדים. לעומת זאת יכול להיות מקום שכולם מתפללים באותו נוסח אבל הם מפולגים.
    כל נוסח הוא מקודש בפני עצמו ואינו צריך חיזוק סוציולוגי רקונסטרוקטיבי כזה או אחר. בפרט שלפי המקורות היותר קבליים כל נוסח הוא "שער" שדרכו עולות התפילות של אותה נשמה. אז מדוע ליצור ערבוביה או שעטנז בין הנוסחים השונים? בעצם בהצעה שמציע הכותב הוא אינו פותר את הבעיה אלא הוא "כופה" עוד נוסח על הנוסח המקורי- הנוסח האחיד אותו הוא מציע. שהרי הנוסח המחודש הזה אינו לא ספרדי ולא אשכנזי אלא ערבוב, נישט אהער און נישט אהין (לא כאן ולא שם).
    בפרט שזהו מתכון לחיכוכים- אפילו אם בקהילה פלונית הדבר הצליח אין בכך להעיד הצלחה בכל מקום.

    ובקשר לטענה שכביכול השתייכות לבית כנסת ספרדי מעיד על נחיתות חברתית או משהו בסגנון- אם אכן הדבר, אז יש פה בעיה הרבה יותר עמוקה והפתרון לה לא יכול להיות כה פשוט כשינוי הנוסח….

    אגב פשוט תירוץ בעלהבתי (בעלבתיש ביידיש) : הסיבה שבהרבה בתי כנסת אשכנזיים רואים ספרדים ולא הפוך היא מאוד פשוטה- בליל שבת במקום "להיתקע " רחמנא ליצלן שעה וחצי עם שיר השירים באמצע ובמה מדליקין ושאר אריכויות שלא מתאימות לאשכנזי הממוצע, מקצצים חצי שעה לפחות מהתפילה.
    וכן מתחילים יותר מאוחר בשבת בבוקר (8-9 במקום 7-7:30). לא מורחים (שלא לומר מריצים) את הפסוקי דזמרה. קריאת התורה הרבה יותר מהירה, ואפשר לדבר חופשי 🙂 בלי נהמות כאלה ואחרות מהגבאים הזקנים. מנחה וערבית מחובר בדרך כלל ולא צריכים לחזור הביתה ושוב לבוא לערבית.

    ובפרט שבחלק גדול מבתי הכנסת הספרדיים (לפחות שאני נתקלתי) פשוט שכחו את הנעימות איתן החזן מתפלל ונוצר איזה משהו חדש ולא תמיד נעים לאוזן, אפילו הזקנים צורמים. בעוד שאצל האשכנזים גם אם החזן הוא לא יוסל'ה רוזנבלט, בכל זאת הוא סוחב איכשהוא ויוצא מזה בכבוד.

    איך שלא יהיה אני מאחל הצלחה לכותב המאמר, והעיקר שתפילותינו תתקבלה ברצון לפני אדון כל שבאמת לא משנה לו אם אנחנו אשכנזים או ספרדים.

  2. התפילה ביחד - בבית הכנסת ובמוסדות החינוך

    בס"ד ט' בכסלו ע"ה

    בבית הכנסת בכוכב-השחר ניסו את דרך השילוב מתוך נסיון לקיים קהילה אחת בהתאם לחזון היישוב הקהילתי. היתה תורנות בתפילות השבת בין הנוסחים, וחלק ממנהגי הספרדים אומצו על ידי כלל הקהילה, כגון שירת 'ימלוך ה' לעולם' על ידי הילדים לפני הכנסת ספר התורה. בסופו של דבר, זה לא הלך, וקמו שני בתי כנסת באותו בניין, האחד אשכנזי והאחד ספרדי. יש ספרדים המתפללים באשכנזי ויש אשכנזים המתפללים בספרדי, הטעם המוסיקלי אינו עובר בתורשה!.

    טעם נוסף לכך שחלק מהספרדים מתפללים אצל האשכנזים הוא, שבין הספרדים יש הבדלים גדולים בנעימות, יש נוסח מרוקאי, יש נוסח תוניסאי, יש ספרדי-ירושלמי ועוד כהנה וכהנה, ולעיתים מי שהורגל בנוסח זה לא מרגיש בבית בנוסח האחר. בינתיים, מצליחים במניין הספרדי בכוכב השחר לשלב ביחד את הנוסח הירושלמי עם נוסחי צפון-אפריקה, אם כי מדי פעם נשמעים קולות הקוראים להקים מניין נפרד בנוסח צפון-אפריקה.

    בימות החול, מלבד מניין אחד ספרדי בשחרית, כל המניינים משותפים. ונוסח התפילה הוא לפי החזן, כשכמה דברים נשמרים לפי נוסח ספרד והספרדים גם כשהחזן מתפלל בנוסח אשכנז, כגון אמירת י"ג מידות לפני נפילת-אפיים ואמירת מזמור וקדיש לפני 'עלינו' במנחה וערבית.

    המניינים מתאחדים בתפילות החגיגיות של יום העצמאות ויום ירושלים. אף בהקפות של שמחת תורה בבוקר, הנהיגו האשכנזים השנה, בהוראת הרב, לעשות את ההקפות כמנהג הספרדים אחרי מוסף, כדי שהאשכנזים והספרדים ישמחו יחד בשמחת התורה.

    בבית הספר שביישוב מתפללים כולם יחד בנוסח 'ספרד' האשכנזי, וזו לענ"ד הדרך הנכונה, משום שנוסח זה הוא באמצע בין נוסח האשכנזים והספרדים, וזהה מבחינת המבנה לנוסח הספרדים. לא שייך להפריד בבית הספר בין הילדים. אחר כך, בבית ובבית הכנסת יכולים ההורים להרגיל את הילדים לנוסח ולנעימות של עדתם. במקום שרוב התלמידים מעדות המזרח, ראוי באמת שגם הנוסח בבית הספר יהיה נוסח הספרדים.

    מה שחשוב לענ"ד שהתלמידים מכל העדות יכירו תפילות ופיוטים בולטים של כל העדות, ספרדים יכירו את 'ונתנה תוקף', ואשכנזים יכירו את 'עת שערי רצון' ו'ידי רשים'. כולם מאבני היסוד של מורשת עם ישראל. שלא לדבר על 'אם אפס רובע הקן', פיוטו של רבי אפרים מרגנסבורג, שזכה למקום כבוד וניגון מרגש בפי יהודי המזרח (אצל האשכנזים הוא נאמר ללא ניגון מיוחד רק ביום ד' של עשרת ימי תשובה).

    בישיבה התיכונית והגבוהה, שכל אחד בא אליהן עם נוסח מגובש – ניתן לשלב. בחול כפי החזן, ובשבתות ומועדים בשילוב מסויים של הנוסחים. כך ראיתי בראש השנה שהתפללתי בישיבת ההסדר 'שדמות נריה' בשדמות מחולה (שם לומד בני אביחי נ"י) שהתפללו בישיבה ברוב התפילות בנוסח אשכנז או ספרד כאשר הרמי"ם עוברים לפני התיבה, ובליל שני של ראש השנה התפללה הישיבה כנוסח הספרדים (תלמידים ספרדים שרצו בכל התפללו בכל התפילות בבית הכנסת הספרדי שביישוב).

    חשוב לענ"ד לשמור על מנהג אבות, אך לא ליצור לעצמנו 'זהות אשכנזית' או 'זהות ספרדית'. כולנו בני איש אחד נחנו, והמנהגים והנעימות של כל העדות צריכים להיות חלק בלתי נפרד של מורשתנו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בפיסקה שלפני האחרונה, בשורה האחרונה:

      … תלמידים ספרדים שרצו בכך…

    • אינדיבידואליות או קהילתיות?

      ניתן לומר שההבדלים במבנה בית הכנסת וצורת התפילה בין האשכנזים לספרדים, מבטאים הבדלי גישה אל התפילה.

      בית הכנסת הספרדי מבטא את הקהילתיות, הן בסדר הישיבה בצורת חי"ת, כאשר פני המתפללים פונים 'איש אל אחיו'. אף בתפילה יש יותר אמירה ושירה של כל הציבור יחד.

      לעומת זאת בבית הכנסת האשכנזי מופנה מבטם של המתפללים אל הקודש, וכל אחד עומד מול קונו. אף תפילתו של החזן היא יותר תפילה אישית, יחיד המתפלל כשליח הציבור.

      אף גורם זה עשוי להשפיע על ההעדפה. מי שמעדיף את התפילה הקהילתית יתחבר יותר אל בית הכנסת הספרדי, ומי שמחפש יותר את התפילה האישית – ימצא את מקומו בבית הכנסת האשכנזי.

      ושניהם מקובלים ברצון לפני אדון כל.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • השתמרות מנהג אשכנז המקורי בבית הכנסת הספרדי

      בס"ד י"א בכסלו תשע"ה

      ויש שדוקא בית הכנסת הספרדי שומר את מנהג אשכנז המקורי.

      כך למשל באמירת 'קרבנות' לפני התפילה.
      דוקא הרמ"א הוא שקובע: 'ואומרים פרשת התמיד, ויש אומרים סדר המערכה ו'רבון העולמים אתה צויתנו' וכו" (או"ח סי' מח,א). פרשת התמיד וסדר המערכה נאמרו בציבור, כך עולה מדברי הרמ"א בהמשך: 'ואם אי אפשר לאמרו בצבור, יכול לאמרו בביתו, ולחזור ולקרות פרשת התמיד לבד עם הצבור, ויכוון בפעם השניה כקורא בתורה'.

      וכך פסוקי דזמרא בשבת, שהיו נאמרים על ידי אבותינו בנחת ובנעימה,
      כדברי הרמ"א: 'ונוהגין להרבות בזמירות {= פסוקי דזמרא. ש.צ.ל} של שבת כל מקום לפי מנהגו… ויש להאריך ולהנעים בזמירות, ואין למחות במאריך בהם, אף על פי שהמוחה מכוין משום ביטול תורה. ומכל מקום, בשבת ויו"ט לא יאריך יותר מדא כדי שיאכלו קודם שעה ששית, כדלקמן סימן רפ"ח' (או"ח סי' רפא,א).

      אף קריאת שיר השירים לפני קבלת שבת היתה נהוגה בארצות אשכנז.
      שיר השירים מופיע בכל סידורי האשכנזים, הן בנוסח אשכנז והן בנוסח החסידים (רק ב'רינת ישראל' הושמט שיר השירים מנוסח אשכנז, אך נשאר בנוסח 'ספרד').

      נמצינו למדים, שהרוצה להחזיר את עטרת מנהג אשכנז המקורי – ראוי לו שיתפלל בבית כנסת ספרדי!

      בברכה, ע"ה שמשון צבי הלוי נג'אר אשכנזי ס"ט

    • 'ס"ט', ככל הנראה, אינו 'ספרדי טהור', אלא 'סיפיה טב'. במרוקו היו שחתמו: 'סילט"א' = 'סיפיה לטב אמן'.

      • ובתימן כשחתמו ס"ט ראשי התיבות הם " סיין טין " שזה בארמית "טיט ורפש " החותם כך רצה להביע ענווה ולהעיד על עצמו שאינו אלא עפר ואפר

        הביטוי הזה לקוח מתרגום יונתן בן עוזיאל על ישעיהו נז, כ שם נאמר "ויגרשו מימיו רפש וטיט"

  3. אף בישיבה שלי בה אני למדתי בימים הנוראים יש בנוסף למניין המרכזי בישיבה שהוא אשכנזי מניינים ספרדי ותימני ובלילה השני של ראש השנה המניין המרכזי בישיבה הוא ספרדי

    על כל פנים כאשר מדובר בשילוב פיוטים ספרדיים ספורים במניין אשכנזי וההיפך פיוטים אשכנזיים ספורים במניין ספרדי זה יכול לצאת יפה ומשובח וזה חזון נפרץ שאשכנזים אימצו את "אל נורא עלילה" ביום כיפור ואת "עת שערי רצון" בראש השנה ואילו חלק מהספרדים אימצו את "ונתנה תוקף"

    אך לעשות תפילה מעורבבת לגמרי זה לענ"ד לא רעיון טוב כל כך והתפילה יוצאת קירחת מכאן ומכאן ואופייה הופך להיות מלאכותי ומאולץ

    אחדות אין פירושה אחידות ולא צריך לחפש בכח אחידות היכן שאינה קיימת -אדרבא זה יפה מאוד שכל עדה שומרת על מנהגיה ואל דאגה ,לא מצינו שבגלל התפילות בבתי כנסת שונים נמנעו אלו להתחתן עם אלו או להתחבר איש עם רעהו

    מעבר לעניין החשיבות של שמירה על מנהגי אבות כאשר כל קהילה מתפללת כמנהגה כולם יוצאים מרוצים וכל אחד מתפלל איך שהוא אוהב

    ולא מדובר רק במנהגי עדות אלא גם בסגנונות תפילה-אם למשל יש בקהילה חלק שאוהבים מאוד קבלת שבת בסגנון קרליבך וחלק שממש לא מחוברים לזה אין טעם לנסות לאחד את כל המתפללים לאיחוד מאולץ שאף צד לא יצא ממנו מרוצה אלא הדבר החכם הוא שכל קבוצה תתפלל במניין משלה כמו שאנשיה אוהבים ורוצים והאמת והשלום אהבו.

  4. הגרעין הטורדני צריך פשוט לצאת מירוחם. משתלטים על כל חלקה טובה וצובעים אותה בלבן.
    צאו החוצה.

  5. האמת על בית הכנסת או בפי הגרעין הסניף הוא שבית הכנסת מתנהל באשכנזיות מתחילתו עד סופו. ניתן לשמוע ולראות בנוסח התפילה, בסידורים, בחזן שעולה, במעגלים סביב התיבה, בצורת הישיבה ועוד.
    גם אם יבוא ספרדי לבית הכנסת שהוא בכלל ספרדי מחמד יצטרך לוותר על ביתו על מנת לקבל בית בסניף.
    הסניף הוא עוד אחת מההמצאות ומוקדי הכוח של הגרעין שבא "להתנחל בלבבות" אך לא שאל מעולם אדם מבני המקום אם ליבו פתוח, ואף למעלה מזה כאשר באים "להכשיר ולבנות" ונשאר רק לשאול מי שמכם. חשוב לציין כי בית הכנסת הוא גם סניף של תנועת בני עקיבא שהיתה מסורתית בירוחם כמו בדיוק בית הספר קול יעקב עד שבאו הגרעינים הלבנים ולא מצאו מקום עם בני המקום ודאגו להקצין,ללבן, לתרן (מלשון תורני) הן את בית הספר והן את התנועה.

    כל כך רחוקה מפיקאר ואנשיו הצניעות והרגישות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: