כבר לא אורחים | מאיר בוזגלו

יהודי ארצות האסלאם חבים חוב גדול לציונות הדתית שהגנה עליהם מפני עיצוב היתר של ימי ראשית המדינה. כעת הגענו אל השלב הבאשותפות מלאה

בטרם אבחן את השאלה על מזרחים ואשכנזים בציונות הדתית, כדאי להזכיר ולו באופן ראשוני את היחס בין מזרחים ואשכנזים וציונות בכלל.

הזהות המזרחית חייבת את קיומה לציונות. בהגדרה הראשונית, "מזרחים" הם יוצאי ארצות האסלאם או יוצאי ספרד שעברו כור היתוך. מכאן נגזרת גם הדו־משמעות של הביטוי "אשכנזי". הגדרת ה"אשכנזי" שלפני הציונות עמדה אל מול ספרדי או תימני, ואילו "אשכנזי" שלאחר כור ההיתוך זכה למשמעות נוספת – לא מזרחי. כור ההיתוך ערבב וערבב ונוצרו מכך שתי זהויות שהן ארבע. חרדים וערבים שלא עברו כור היתוך, ובתוך אלו שעברו כור היתוך נוצרו ההגדרות מזרחים ואשכנזים. הזהויות מזרחים אשכנזים תואמות במידה רבה מקום מגורים, מקום עבודה, רמת חינוך, וממילא שירותי בריאות ומשתנים אחרים שתלויים באלו.

הציונות הדתית לא ערערה על הבחנות אלו אלא המשיכה אותן, בהבדל אחד מעניין, והוא שהספרדיות ומרחב ההלכה הספרדי אינם יכולים להיעלם ולהיטשטש בזהויות המחויבות להלכה. בעוד שבמרחב החילוני שאינו מקיים זיקה להלכה אין הבדל בין ספרדי לאשכנזי, הרי שבמרחב שומר המצוות אלו הבחנות משמעותיות. אף שמבחינת ההלכה אין אלו הבדלים גדולים, הרי שההיררכיה הנבנית סביב ההלכה מייצרת קהילות שונות ותרבות שעשויה להיות שונה. הצמיחה של מערכת החינוך של ש"ס "אל המעיין", שבאה בחלקה על חשבון המערכת הממלכתית דתית, היא ביטוי של השתמעויות אלו.

בהינתן הנחות אלו ננסה להידרש לשאלות המתעוררות לאחרונה על מזרחיות וציונות דתית.

להרגיש בני בית. עולים חדשים ממרוקו בנמל חיפה, 1954  צילום: לע"מ

להרגיש בני בית. עולים חדשים ממרוקו בנמל חיפה, 1954
צילום: לע"מ

מגני המסורת

ראשית הכרת הטוב. יהודי ארצות האסלאם חבים חוב גדול לציונות הדתית. כמי שעלה ארצה ממרוקו ולמד בבית ספר "סיני", עציון ותד"ל בקרית ים, וכמשפחה שילדיה לומדים בבתי ספר השייכים לציונות הדתית, הכרת טוב זו אינה מן השפה ולחוץ. כנער פגשתי מורות ומורים שלימדו אותי ועיצבו את חיי. אני, למשל, לא יכול לתאר את החיים שלי בלי הרב ד"ר עוזיאל מאלי ז"ל ואפרים בוכריס ז"ל ובלי השפעתם של הרב יגאל פיזם ומחנכות כאסתר דוידוביץ' יבדל"א שליוו אותי.

בעידן "היפר אידיאולוגי" של הציונות הלא־דתית, שבו הנדסת אנוש הייתה גולת הכותרת של המפעל הציוני, ובניית היהודי החדש תוך שלילת הגלות וערעור על מורשות שלמות, עמדה להם ליוצאי ארצות האסלאם מערכת שהגנה עליהם מפני עיצוב היתר של המדינה בתחילת דרכה. יהודי ארצות האסלאם עלו כציבור לא מאורגן פוליטית, תמים ואוהב ישראל. ככזה לא היה אפשר להם לעמוד למול פרץ ולהט כל כך פולשני. בתוך הסערה הזו הם נקלטו בבתי ספר שהגנו עליהם ועל היקר להם מכול – מסורת אבותיהם ואמותיהם.

ואולם, הבעיה שמונחת לפתחנו בימים אלה, לאחר שיהודי המזרח כבר התערו בארצם ובגרו מבחינה פוליטית, היא שלא ניתן עוד להסתפק בכך. אין כל סיבה שהיום, שישים ושבע שנים לאחר קום המדינה, יצטרכו יהודי המזרח להישאר במעמד של אורחים, ואפילו אורחים רצויים. האתגר הגדול של הציונות הדתית אינו בהטבת תנאי האירוח של יהודי המזרח שבאים בשעריהם אלא בנכונות לוותר מכול וכול על ההבחנה בין אורחים למארחים. כל מי שעיניו בראשו יודע שאין אפשרות אחרת אם אכן רוצים שיהודי המזרח יישארו במערכות הללו וירגישו בני בית.

נדמה לי שהרבה כבר נעשה בכיוון זה. לטענה "למה אתם בכלל מזכירים את ההבחנה בין מזרחים לאשכנזים" יש על מה לסמוך, ועדיין אי אפשר להישאר בה. לא בגלל שיש הבחנה בין מזרחים ואשכנזים אלא בדיוק בגלל שלא צריכה להיות הבחנה כזו, ואין מקום – עד כמה שמדובר בציונות הדתית – למערכת חינוך אשכנזית. החתירה לעבור את שלב האירוח הידידותי איננה עניין לאהדה, אהבת חינם, הכלה הדדית וכדומה. אלו צריכות לבוא לידי ביטוי במבנים החברתיים, באופיים של מקבלי ההחלטות ואף הרבה יותר מכך.

מאיר בוזגלו ואביו, ר' דוד בוזגלו, 1972

מאיר בוזגלו ואביו, ר' דוד בוזגלו, 1972

חינוך קהילתי

כיוון שעשויה להיות כאן בשורת התחדשות בציונות הדתית אנסה לפרוט את המשמעויות הללו גם אם באופן חלקי ואקלקטי משהו. חינוך ניתן לתלמיד ולתלמידה כחברים וחברות במשפחה. למעט מקרים קיצוניים, מוסדות חינוך יהיו קשובים למשפחה, להיסטוריה המשפחתית של הילד, למנהגים. יתרה מזו, יש להיות קשוב למערכת הערכים באותה משפחה ולמדרג בתוך הערכים הללו. מורים ומורות ומנהל אינם רשאים לומר לעצמם "התלמידים בידינו, האמת בכיסנו, מי אדון לנו".

הערה זו נאמרת כאן בראשי פרקים ממש אבל יש לה השתמעויות עצומות. המקרים הקיצוניים קלים להגדרה: ילד שנשלח על ידי הוריו לבית הספר ופתאום בעקבות זאת "מגלה" שאינו יכול לאכול בביתו. מערכת שמחליטה להקפיד על הציצית בהתעלם מן האתוס המשפחתי שממנו מגיע הילד, שאמנם מעריך את חובת הציצית אך רואה בערכים חברתיים וקהילתיים ובביטחון בה' ערכים שחשוב יותר להקפיד עליהם.

באותה מידה יש לתת את הדעת לתפילה ולמנהגיה. לא רק שאין לדרוש מיהודי המזרח להתפלל במנהג אשכנז או במנהג החסידים, אלא יש לעודד אותם להתפלל לפי המנהג הקרוב להם ביותר – שמכונה בימינו "עדות המזרח". לעודד, להזמין ולא רק לאפשר במקרים חריגים.

בסופו של דבר בית הספר נותן שירות למשפחות שבאות בשעריו. אמנם פיתוח של מעורבות המשפחות בחינוך והגדלת השפעתם של ההורים עושים "כאב ראש" למערכת, אך אם הדבר נעשה בתבונה יש בו ברכה רבה. בית הספר יושב בתוך קהילה, נטוע בזרם החיים במעגלי השנה של הקהילה וכך ממלא את ייעודו. יש לכך השלכות על קבלת תלמידים, סלקציה, ודי למבין. אין הכוונה שבית הספר אינו מעצב ומחנך ואינו מגיע עם עמדות ברורות. הרי באופן אידיאלי ראוי שיעמדו לרשות הקהילות בתי ספר מגוונים על מנת שתהיה להן הבחירה להיכן לשלוח את ילדיהן. באופן אופטימלי, ראוי שהמבחר ייקבע על ידי הקהילה.

יש סוגיות שהן לכאורה שוליות אך משמעותן חשובה ביותר. המבטא, למשל. יש לעודד לדבר בחי"ת ועי"ן, ולהעדיף את מי שמקפיד על כך בקריאה בתורה על פני מי שלא מדגיש את החי"ת והעי"ן. מורים ומורות ומנהלים ומנהלות שמדברים נכון ייחשב להם הדבר למעלה וליתרון. ודוק. לא רק בגלל שזה מתאים יותר ליהודי המזרח שעדיין שומרים על המבטא, אלא בגלל שכך ראוי לקרוא בתורה.

זו הזדמנות להעצמה ולשיקום נזקים שנגרמו לתלמידים רבים שאולצו להתבייש במבטא שלהם במקום שראוי היה שיתגאו בו. כמו כן נדרשת הרחבה של דמויות המפתח. הרב אלקלעי כמייסד כה חשוב של הציונות, הרב עוזיאל, הרב אליהו בן אמוזג, הרב שלום משאש, הרב יוסף משאש ואין כמובן צורך לציין את הרב עובדיה יוסף. אין כוונתי לומר שדמויות אלה לא נלמדות. הרב חיים דוד הלוי נוכח בחינוך של הציונות הדתית, אך דווקא רבנים שמציגים עמדות שונות בהלכה שגם נחשבו להוגים ופורצי דרך חשוב להכיר.

תרבות היא מרכיב לא פחות חשוב. מסורת הפיוט של יוצאי המזרח כה עשירה בדמויות. שרשרת השיר מן הלווים ועד הפיוט הישראלי, דרך פייטני ספרד ואשכנז, ר' ישראל נג'ארה ור' דוד חסין, מעשירה את החיים בבית הספר. כמי שלמד בתד"ל, מעולם לא שמעתי על ר' שלום שבזי, ובעוד אנשים אולי שמעו על אבי, ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני יהודי מרוקו ואולי גדול הפייטנים במאה העשרים, הרי שבכל לימודיי הוא הוזכר רק פעם או פעמיים באורח אגבי.

ייצוג מנהלי מגוון

נוסף לכך, נדרשת הרחבה של רעיון אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית מייחסת משמעות אמונית לחזרה ארצה, ובכך היא נבדלת מן העמדות החרדיות. ואולם, כאן יש להחזיק בפירוש רחב ומכיל ככל האפשר של אתחלתא דגאולה. לתת בכורה או בלעדיות לפירוש של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל לרעיון של אתחלתא דגאולה, פירושו להמשיך את ההשתלטות של מורות ומורים חדורי להט על משפחות ותלמידים. אין בעיה כמובן שילמדו את תורת הרב צבי יהודה, בדומה למערכת החינוך של חב"ד. הלא הרב עדין שטיינזלץ יבדל"א הקים את בית ספרו ולימד את הבאים בשעריו כפי מיטב הבנתו.

ואולם, כל עוד המערכת היא ממלכתית עליה להגיש מנעד רחב ככל האפשר למשפחות שבאות בשעריה. עם פיתוח תפיסות שונות למשמעות של מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, יש לאפשר ריבוי עמדות כאלה בבית הספר, ולתת לתלמידים את האפשרות לבחור את הפירוש שלהם. מערכת החינוך הממלכתית דתית אינה יכולה להיות המערכת של הבית היהודי. אני מאמין באופן אנלוגי שגם לא נכון שמערכת החינוך "אל המעיין" שאמורה לשרת משפחות חרדיות ספרדיות תהיה מערכת להפצת מעיינותיה של מפלגת ש"ס. כך נראה לי לפחות מן העיון הראשון.

ניתן לומר שהאתגר הגדול ביותר הוא היחס למגזר הערבי בכלל. חייהם של היהודים בארצות ערב הולידו מורשת שיש בה כדי להביא בשורה ליחסי יהודים וערבים בישראל. מדובר בזהות יהודית אמונית, שורשית, בטוחה בעצמה, אך גם מכירה בטובה שהייתה בחיים בארצות האסלאם. עם כל המורכבות והאי־נעימות שהייתה כרוכה בחיים אלה של עם שאינו חי על אדמתו, עדיין נוצרה יצירה ונקבעו נכסים שאחרי עדכון יש בהם כדי להביא משב רוח מרענן לחיינו כאן. על הציונות הדתית לייצר מודלים של שלום וקיום יחד, ואל לה להשאיר ערך זה לאחינו ואחיותינו מן המחנה החילוני.

נקודה נוספת הדורשת תיקון היא הצורך במגוון עדתי רחב אצל בעלי התפקידים. רבנים, מחנכים ומחנכות, כמו מנהלים ומנהלות, צריכים להיות ממגוון עדות, ויש צורך לדאוג לזה באופן מכוון. זה לא נראה טוב שבבית ספר שרובו מאוכלס על ידי יהודי המזרח לא יהיה ייצוג הולם למגוון בחברה הישראלית.

במידה שאלו יתוקנו, ניתן לעבור משלב שבו הציונות הדתית "קולטת עולים" לכך שיש לנו מערכת משותפת למי שבא בשעריה. תנאי הכרחי להתפתחויות מיטיבות אלה במערכת החינוך של הציונות הדתית הוא שאכן תהיה גם אתערותא דלתתא, ויהודי המזרח יעמדו על זכותם. זכות זו, חובה בצידה – להכיר היטב את המורשת שממנה אנו מגיעים, ולקחת אחריות על עדכונה לימינו. החובה הזו קשה שכן הנגישות לחיבורים וליצירה יותר קשה. מניסיון אומַר שמיד כאשר ילדיי הביאו את השיר שכתב הסבא שלהם לכיתה הוא אומץ בחדווה רבה על ידי המחנכות (כוונתי לשיר "כוכב צדק לדורות").

כיום אין לנו פעילים בתחום זה (לרב ד"ר משה עמאר ולפרופ' צבי זוהר זכויות רבות בעניין, אך נדרש הרבה יותר). מאמץ של הנהגת הציונות הדתית להנגיש את היצירה היהודית של יוצאי ארצות האסלאם עשוי לסייע בנקודה זו. ערנות זו יש בה כדי להפיח חיים במערכת החינוך ולקחת אותה גבוה גבוה בהשפעה על החברה הישראלית כולה. אתחלתא דגאולה ממש.

ד"ר מאיר בוזגלו הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ויו"ר תנועת תיקון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בנובמבר 2014, ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, לבי במזרח - הציונות הדתית והמזרחים ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: