בחירה שהיא ייעוד | יושי פרג'ון

משפט אגבי בפרשה חושף את סיבת בחירתו של אברהם: לא בגלל המעשים שעשה בעבר אלא למען הדרך שבה יידרש ללכת בעתיד

מה ראה הקב"ה לבחור דווקא באברהם אבינו להיות "נושא דגלו" בעולם? שאלה מפורסמת זו נדונה בדרך כלל בתחילת פרשת לך־לך, כשהקוראים חוזים בתימהון באברהם הפורץ לקדמת הבמה המקראית ללא נימוק וללא הסבר. אך נתון "אגבי", הממוקם בתחילת פרשת וירא, מצדיק את דחיית הדיון דווקא לפרשתנו.

במהלך ביקור המלאכים באוהל אברהם, מופיע נימוק מפורש לבחירה האלוהית בו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח, יט). משמע, אברהם נבחר בזכות מידת הצדק שנטועה בו, ובזכות יכולתו החינוכית להנחילה לדורות הבאים.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

תביעה לעתיד

לכאורה יש בנימוק זה כדי ליישב את שאלת הבחירה באברהם, אולם עיון מדוקדק יותר ילמד שהשאלה האחת שעמה התמודדנו לא רק נותרה בעינה, אלא אף התעצמה: ראשית, נימוק זה אינו מסביר מדוע נבחר אברהם אלא לשם מה נבחר; שנית, קשה להבין מדוע נמנעת התורה מלנמק את הבחירה באברהם כבר בתחילת דרכו; שלישית, יש לתמוה על המיקום ה"אגבי" של הנימוק, אחרי בשורת לידת יצחק ולפני ההודעה על השמדת סדום.

כדי להבין טוב יותר את אופי הבחירה באברהם, יש להבחין בין שני סוגים של בחירה: בחירה שהיא גמול ובחירה שהיא ייעוד. דוגמה מובהקת לבחירה שהיא גמול ניתן לראות בסיפורו של נֹחַ: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ־לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו, ט). הצדיקות שבה התנהל נח במשך שש־מאות שנותיו הראשונות זיכתה אותו בגמול – הצלה מהמבול. לאחר המבול נח אינו נתבע למעשים גדולים ומעשים כאלה כנראה גם לא מתרחשים (הסיפור האחד שמסופר עליו אחרי המבול – סיפור שיכרותו – אינו מחמיא ביותר).

הבחירה באברהם שייכת לסוג השני – בחירה שהיא ייעוד. הקב"ה תובע מאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (יז, א־ב). בשונה מנח, אברהם לא נבחר בזכות העובדה שהתהלך לפני האלוהים בעבר, אלא בתנאי שיתהלך לפניו בעתיד. הנימוק לבחירה באברהם, שאליו נדרשנו לעיל: "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", מאשש את השערתנו – אברהם לא נבחר בגלל מה שעשה, אלא למען מה שיעשה!

משמע, התורה אינה מספרת על מעשיו הטובים של אברהם לפני שנבחר, מפני שהם אינם רלוונטיים ואף עלולים להסיח את דעתנו מן העיקר. לעומת זאת, התורה מאריכה מאוד בסיפור הניסיונות שעובר אברהם אחרי שנבחר – החל ב"לך לך" הראשון שבו נתבע לוותר על בית אביו, וכלה ב“לך לך“ האחרון שבו נתבע להקריב את בנו – מפני שהעמידה בהם היא ההצדקה האמיתית לבחירה בו.

העובדה שהתורה ממקמת את הנימוק המפורש לבחירה באברהם לא בתחילת פרשת לך־לך אלא דווקא אחרי הבשורה על לידת יצחק נראית טבעית ופשוטה. ייעודו המוצהר של אברהם, לחנך “אֶת בָּנָיו“, אינו יכול להיות מוגשם באופן מלא מבלי שיהיו לו בנים. באופן דומה, העמדת הנימוק לפני סיפור סדום מוצדקת לנוכח היחס הנדיב של לוט למלאכים המתארחים בביתו בסדום – יחס הדומה להפליא לזה שהפגין כלפיהם אברהם כשבאו להתארח באוהלו. הכנסת האורחים של לוט מהווה, אם כן, עדות לדרכו של אברהם לחנך לא רק את בניו, אלא אף “(וְ)אֶת בֵּיתוֹ“.

מסר לדור הבא

אולם ההסברים הללו נראים "טכניים" מדי. העובדה שהקב"ה שלח את אותם מלאכים בשליחות אחת, שתחילתה בבשורה על לידת יצחק וסופה בהשמדת סדום, מרמזת על קשר מהותי בין שתי השליחויות, ובין שתיהן לשאלת ייעודו של אברהם. אך מה טיבו של אותו קשר?

כפי שראינו, אברהם נדרש לחנך את בניו ואת ביתו "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" – מעשים המנוגדים לדרכם של אנשי סדום, כפי שאומר הקב"ה בפסוק הבא: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (יח, כ). הניגוד הזה מקבל ביטוי ממשי כאשר אברהם מנסה להציל את אנשי סדום בתביעה למשפט: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (כה). לעומת זאת, אנשי סדום מוכיחים שהם אינם ראויים להינצל בשעה שבן־ביתו של אברהם, לוט, מנסה לנקוט הכנסת אורחים וזוכה בתמורה לנזיפה חריפה: "וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?!" (יט, ט). אם כן, סיפור סדום מהווה השלמה של הבשורה על לידת יצחק על דרך הניגוד – סדום מייצגת ברשעותה את הדרך שאסור לאברהם לנקוט.

מסר זה אינו מופנה רק לאברהם עצמו, אלא גם לבניו אחריו, כפי שניתן ללמוד מאזכורי סדום בהמשך התנ"ך. מעשי סדום משמשים כביטוי להשחתה הנוראה שאליה מתדרדרים צאצאי אברהם, כפי שמוכיח יחזקאל את ירושלים: "חַי אָנִי נְאֻם אֲ־דֹנָי ה' אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ" (יחזקאל טז, מח). כמו כן, גורל סדום משמש לתיאור החורבן שבו ייענשו צאצאי אברהם אם ינטשו את ייעודם, כדברי משה: "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה… אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" (דברים כט, כא־כב).

יתרה מכך, מסתבר שעצם קיומה של סדום כ"אמה על אמה" של חורבן מושלם בתוככי הארץ ממשיך להנכיח את סיפור סדום בחיי תושביה גם כשנדם קולם של אחרוני הנביאים. ומכאן התהייה: האם השמדת סדום נועדה ללמד רק את אנשי המקרא על הסכנות שבחיי בחירה וייעוד, או שמא היא נושאת מסר גם לצאצאי אברהם בדור הזה?

ד"ר יושי פרג'ון הוא עורך 'מגדים', ביטאון לענייני מקרא, ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג ובישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

פורסמה ב-7 בנובמבר 2014, ב-גיליון וירא תשע"ה - 900 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מאמר מרתק ומעניין. רוב תודות.

    "משמע, אברהם נבחר בזכות מידת הצדק שנטועה בו, ובזכות יכולתו החינוכית להנחילה לדורות הבאים."
    הווה אומר, בזכות התאמתו לייעוד מתוקף אישיותו- תכונותיו ויכולותיו.

    "נימוק זה אינו מסביר מדוע נבחר אברהם אלא לשם מה נבחר." הכיצד?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: