מתפלל כנגד הזרם | דוד מ' פויכטונגר

עיון בסיפור "שלום עולמים" מאת ש"י עגנון מהדהד את סיפורו של חוני המעגל וקורא למרד בקונפורמיזם הממסדי. בזכות תפילת היחיד

בתקופת "אחרי החגים", ובעיקר זו שבין הזכרת גבורות גשמים למועד בקשתם, ממשיכה ללוות אותנו אותה תחושה שברירית מהימים הנוראים. לא רק שאלת הגשם עומדת לפתחנו, אלא אף שאלות הנוגעות לחיינו כחברה, כמדינה וכאומה על סִפה של השנה החדשה. מתח זה, כך נדמה, עומד במרכז אחד מסיפוריו הסאטיריים הקצרים של עגנון, בקובץ "פרקים על ספר המדינה". עיון בסיפור מלמד על סוגיית הכמיהה לגשם כרקע להארת מערכות היחסים המורכבות שבין היחיד, הקהילה (על מוסדותיה הפוליטיים והדתיים) והקב"ה.

אדם כנגד החוק

בסיפור "שלום עולמים" (השני בקובץ שנכתב ופורסם בשנת 1942) מתוארת מדינה יהודית אשר צרות תוקפות אותה מבית ומחוץ – ריבוי מחלוקות בין קבוצות שונות (כסויי הראש וגלויי הראש) ושנת בצורת שפוקדת אותה. במקביל, פשטה השמועה על אודות אויבים שהקיפו את המדינה ומאיימים להחריבה. בעת הזאת "היה באותה המדינה אדם אחד […] ראה שכלתה הרעה על המדינה. אמר, אלך ואתפלל על גשמים, עד שלא תמות כל המדינה ברעב. ודבר זה שהוא ראשון לכל דבר, היינו לבקש רחמים מלפני בעל הרחמים, נשתכח מבני המדינה, מפני שדרך בני אדם לשכוח את שצריכים לזכור" (עמ' 262). על כן החליט אותו אדם לצאת מהעיר ולהתפלל ביחידות לגשם. בעל ספר המדינה (עגנון) מתאר את המחלוקת הקשה שהתגלעה בין הקבוצות במדינה כיצד לנהוג באדם הסורר אשר העז לצאת מהעיר ולהתפלל תפילת יחיד שלא כדרך המאמינים המקובלת.

גלויי הראש הביעו את חששם "שמא יתרצו לו מן השמים ונמצאים יודעים שיש גבוה עליהם", ואילו כסויי הראש תמהו "אפשר זה שבחדר שלהם לא למד ומחובשי בית מדרשם לא היה ומקערתו של רבם אינו חוטף שיריים, אפשר מכניס ראשו בדבר שהוא שלהם? שאם לתפילה מי מקובל ורצוי לפני שומע תפילה אם לא הם?" (עמ' 263).

בהחלטה שהתקבלה בבית השפתותיים נקבע כי יש להתחיל בהליכי חקיקה שימנעו כל חריגה עתידית של יחידים מהסדר הפוליטי ויגבירו את אכיפת המשמעת במדינה. עוד הוחלט "לעשות מחסה ממטר מסוף המדינה ועד סופה, שאפילו בעל הגשמים מוריד גשמים להפריח את הארץ, על כרחו לא יגיעו הגשמים לארץ ולא תצמיח את האדמה ונמצאת המשמעת – משמעת" (עמ' 265־266). המחבר מרחיב בתיאור גיוסם של כל בעלי המלאכה, הפוליטיקאים, העיתונאים והמשוררים ליצירתו של השטיח ("פרוטסטיה") מעוטר הצבעים, ופריסתו מעל שמי המדינה. כל זאת כדי להראות עד כמה לא תסבול הדעת חריגה ממשמעת ואי ציות לחוקיה של המדינה – גם במחיר ירידת הגשם!

אף על פי כן נענה הקב"ה:

"תפילתו של אותו אדם עשתה מעט, ורצונו של הקדוש ברוך הוא עשה הכל. הוציא הקדוש ברוך מפתח של גשמים ופתח את אוצרו הטוב את השמים. המפתח שלא שימש זה כמה שנים העלה חלודה. וכיון שננעץ ברקיע נשמע קול רעש גדול, זה קול הרעם שלפני הגשמים. ומאותה חלודה נתקדרו השמים ונתמלאו עבים. ואחר הרעש התחילו גשמים יורדים. (עמ' 268).

ירידת הגשמים מוססה את השטיח, קרעה אותו לגזרים והביאה ברכה לעולם.

איור: אורית אמתי

איור: אורית אמתי

מרד בטקסיות

לא אדון בשלל המתחים הנחשפים בסיפור אלא בעימות שבין היחיד לחברה. אין זה עימות הנוגע לצרכיו וטובותיו החומריים של היחיד הבאים בדרך כלל על חשבון הציבור, אלא דווקא על זכותו הבסיסית להתפלל לשלום חברתו באופן עצמאי, במנותק מכבליה (החונקים?) של הקהילה. בעוד הציבור ממשיך לנהל חיי שגרה דתיים, פוקד את בתי הכנסת ותפילתו כ"מצוות אנשים מלומדה", הרי היחיד חותר תחת המוסכמה הציבורית וסולל לעצמו דרך אחרת, ייחודית, חיצונית לחברה. חתירה זו תביא בסופו של דבר את הגשם המיוחל.

דומה כי האדם המפר את המשמעת מתכתב עם חוני המעגל, הנתפס גם הוא על ידי הממסד כמפר סדר וכפורץ גבולות. ההשוואה המתבקשת בין שני הסיפורים מאירה לא רק את סיפור חוני, אלא חושפת מדמותו המורכבת של עגנון, בעל ספר המדינה, ומעמדתו בנוגע למארג היחסים המאפיינים את המדינה בעתות שלום ומשבר.

גרסתו המקוצרת של סיפורו של חוני המעגל מובאת במשנת תענית (ג, ח):

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים! אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין.

אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף.

אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן! אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין.

שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

המתח יחיד־ממסד, העולה משני הסיפורים, מעלה ביקורת "חונית־עגנונית" בשני מרחבים – הדתי והפוליטי – המשלימים האחד את רעהו. מבחינה דתית סיפורו של חוני מבליט ביקורת הן כלפי יסודות אמונתו והן בתפיסתו את המרכיב הטקסי. מבחינת יסודות האמונה, חוני מכניס את עצמו ואת ריבונו של עולם לתוך מסגרת, תרתי משמע, ומכריח את הבורא להישמע לתכתיביו. האם כך צריכה להיראות האמונה? האם כך ראויה מערכת היחסים בין האדם לא־לוהיו להתנהל?

במרכיב הטקסי, אי הציות שמפגין חוני לדפוסי התפילה המקובלים בעתות משבר (משניות פרק א בתענית) מביא את שמעון בן שטח לידי החשש שמא ההמון ירגיל את עצמו לכללי המשחק החריגים של חוני, יזלזל בכללי התפילה ובטקסים שהתקבלו במסורת ויסגל דרכי פעולה חלופיות בדומה לאלו שנקט חכם זה. מצב זה עלול להביא לקריסת מערכות האמונה ולערעור המוסד התיאולוגי.

מבחינה זו דומה סיפורו של חוני ליחיד העגנוני המתואר כאחד ש"חיזר על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבמדינה ולא מצא מקום לתפילתו, מפני שכל כסויי הראש שבמדינה מתכנסים שם לישיבותיהם. לבש שק ואפר ויצא לשדה, מקום שאין שם אדם…". הוא אמנם יצא למרחב ולא נכנס לעוגה, הוא לא הציב תנאים לקב"ה אלא ביקש רחמים וגשם. אולם כיחיד, בהתבודדות מלאה, ללא מניין וללא מוסדות הצליח במקום שבו נכשלו הדתיים, כסויי הראש.

ביקורת על הממסד

מבחינה פוליטית חוני הוא רק דוגמה אחת מני רבות ליחיד המתריס בהנהגתו נגד הממסד ודרכי התנהלותו. ייתכן לומר שאין התלמוד מבקש להצביע על דרך ההתנהגות הראויה אלא להנכיח דרכי הנהגה לגיטימיות של היחיד, הגם – ואולי בגלל – שהוא מציג ביקורת לא מחמיאה על הציבור, וקורא תיגר על התנהלות הממסד.

בהתנהגותו של חוני מקופלת הקריאה לשינוי המעמד המקובל שאותו מייצג שמעון בן שטח כמנהיג פוליטי. כעסו של האחרון על התנהלותו של חוני הוא ברור. חוני אינו קורא לקב"ה על פי הכללים שנקבעו כראויים להתקשרות עמו. דרך פעולתו (החצופה ומעִזת הפנים גם על פי מקורות חז"ל אחרים) המביאה את הקב"ה להיענות לדרישותיו אינה עולה בקנה אחד עם מעשה התפילה, הזעקה והצום של הציבור המתאימים לשעות משבר, כפי שנקבעו על ידי הממסד. מעמדה של הסמכות הדתית־פוליטית המכתיבה את הנורמות עלול להתערער לאור חריגת היחיד מהדפוס המקובל. הכאוס הפוליטי המסתמן, בהובלתו של חוני, מונח לפתחו של מנהיג הסנהדרין. העימות האנכי בין שמים לארץ, בין אלוהים לאדם, הופך לעימות אופקי, בין־אנושי, הנוגע להסדרת היחסים הפוליטיים בחברה.

מעשה היחיד בסיפור של עגנון, העובר על הנורמות הציבוריות ומתפלל בניגוד לכללי המשחק של כסויי הראש, הוא זה המחולל ומניע את הסיפור. אותו “עבריין“ מעמיד מול הקורא את סכנת הקונפורמיות שכה קל להיקלע אליה ולשקוע בתוכה. זהו למעשה עימות חריף בין פורמליזם ביורוקרטי, הסובל מכבדות וחוסר מעוף, אל מול שאלת היחיד, התוהה, המאתגר והמבקר. זה מול זה עומדים הציות והמשמעת הנוחים לממסד והיצירתיות והחופש הטבועים ביחיד.

בעוד הקולקטיב וראשיו מקדשים את המסגרת ותפקידיה (הדתיים והפוליטיים כאחד), הרי שחוני והיחיד העגנוני מייפים את כוחו של היחיד לחרוג ולגעת במהות, בקִרבה אמיתית וכנה עם הבורא. קיים כאן היפוך מוחלט של העיקר והטפל בסדר יומה של החברה: שימור השליטה על ידי אכיפת המשמעת על חשבון האינטרס הציבורי לגשם. הקונפורמיזם המטופח על ידי הממסד הדתי והפוליטי דוחק את היחיד שאינו מוצא את מקומו בחברה לצאת ממנה. רק כך יוכל להביא את ריבון העולם לפתוח בעזרת המפתח החלוד את צינור הגשם המיוחל. גם אם דמותו של חוני מושווית בדרגתה בהמשך הדיון לאליהו וחבקוק, הרי שעגנון מייפה את כוחו של האדם הפשוט לצאת נגד מחדלי המוסד ואיוולותיו, וכנגד חשיבה קונפורמיסטית ושבלונית.

כך, במעשה אמן, נארג סיפור הגשם הקושר אמונה דתית ומשמעת אזרחית. בדרכו המורכבת והמיוחדת מציב עגנון מראה הדורשת בחינה עצמית ומענה. עד כמה מגוחך רעיון קידוש הממסדיות? מהו הגבול שבין עידוד היחיד לחירות ולחשיבה יצירתית (אזרחית ודתית כאחד) לבין ערעור המוסד הציבורי? האם נכון לרמוס כל יוזמה פרטית גם כאשר היא חיובית, ועל אחת כמה וכמה כאשר היא אינה עולה בקנה אחד עם הממסד והביורוקרטיה, הן של המדינה והן של החברה הדתית? ודומה כי הדברים כל כך רלוונטיים לכל מציאות והריהם בבחינת אל־זמן ואל־מקום.

ד״ר דוד מ' פויכטונגר הוא ראש החוג (בהקמה) לאזרחות במכללת הרצוג, מרצה באוניברסיטה העברית ומורה בתיכון הרטמן בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2014, ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ב"ה

    דוד פויכטונגר כותב מאמר הלל לחוני המעגל
    במאמרו "מתפלל כנגד הזרם" :

    הוא כותב "דמותו של חוני מושווית בדרגתה…לאליהו וחבקוק…"
    …כוחו של האדם הפשוט ביציאה נגד מחדלי המוסר, וכנגד חשיבה
    קונפורמיסטית ושבלונית .

    לדעתי (וכנראה גם דעת חז"ל) מעשהו של חוני המעגל שלילי .
    חוני המעגל מתמרן את הקב"ה להוריד גשם ברכה למרות רצונו (כמו בלעם שנסה
    לקלל את ישראל למרות רצון הקב"ה) וכתוצאה מזה הקב"ה עושה רצון חוני .
    אבל מה אנו סוברים שהקב"ה סתם מטיל בצורת ?
    לא סתם חז"ל קבעו את סיפור חוני בסיפורי החורבן כי חוני גרם שעם ישראל
    לא יחזרו התשובה, והקב"ה במקום בצורת הטיל חורבן.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 901 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: