מדברים יהודית בנהלל | אוריאל בן עמי

דרך הצבריות של אבא והשואה של אמא, דרך העברית ודרך היידיש ו"שמע ישראל" רגע לפני השינה, אני מגיע אל היהדות המקרבת והמקבלת והמתרחקת מפטרונים

ופתאום, אחרי שנים חשבתי. שמע. מה לי ולשמע? ילד צבר מנהלל יודע להגיד תקשיב, או "הַקְשב", או צ'מו. או מה'נשמע? אבל שמע? מהנשמה?

א. סיפור מהשואה

ואז נזכרתי. אני ילד קטן בן חמש. ילד כפר עצמאי מאוד, שכבר הולך לבדי לסרט, בערב בבית העם. לראות את צ'רלי צ'פלין ואת השמן והרזה בשחור־לבן. וזה מובן מאליו שאני הולך לבדי. גם הילדים האחרים הולכים לבדם, בלי ההורים, במקום הכי בטוח בעולם. זה שמעולם לא נעלו בו את הדלת. כל כך היינו בטוחים בעצמנו ובחברים. בפורצים וגנבים בכלל לא האמנו. לא ידענו אז שישנם בכלל כאלה. המבוגרים המתיקו לנו אשליית גן עדן ובו בזמן אכלו או האכילו את עצמם במיני חמוצים וסרטים אחרים.

ההורים של אז היו ברפת ובשדה והילדים כבר ידעו להסתדר. פיתחו אותנו כזן עצמאי, שיודע לבדו לגרש את החושך. ולמה לגרש את החושך והרי הוא ילד טוב, כמו ששר אריק איינשטיין ומרים ילן שטקליס כתבה. כאילו במיוחד בשבילנו. והעיקר שלא נדע לפחד בכלל. שנדחיק את הסיבות לפחד. שום דבר לא היה מוזר בעיניי, או בעיני האחרים. הרי כבר בגיל שלוש ישבתי על הברכיים של אבא, כשהוא חורש על הטרקטור, וכבר בגיל שש אני נוהג בו בעצמי. אוחז בהגה. בהתחלה בעמידה. כדי להגיע לקלאץ' ולברקס – וכשמגיע, כבר מתחיל לרתום אליו את מחרשת הדיסק, או המקלטרת – ולחרוש בעצמי. אבא ידע שיש על מי לסמוך. אני לא ידעתי שאפשר בכלל אחרת.

אבל בגיל ההוא, בן חמש, אחרי שאמא הייתה מכינה ארוחת ערב – הייתי מתקלח והולך לישון. אבא עוד בשדה ואמא אומרת לי "כשתכבה את האור, תקרא לי ללילה טוב". והייתה באה. מתיישבת לידי במיטה, מכסה בידה את ראשי ואומרת לי בשקט, כמעט בלחש, את תפילת "שמע ישראל", בעל פה. זה היה סיפור הלילה הטוב שידעה. לא היה לה סיפור טוב יותר, מילדותה בשואה. וככה, ערב ערב עד כיתה א', שבה כבר ידעתי לקרוא בעצמי ולא הפסקתי. אמרתי לה זהו, אמא, אין צורך, אני כבר יודע לבד. אך מה לי בנהלל ולשמע ישראל. מובן שלא חזרתי לכך עוד. מה אני צריך את זה? ילד צבר וחברותי, שהולך לבדו לצ'רלי צ'פלין בשחור־לבן ובלי מילים. צ'רלי נראה לי כבר אז די עצוב, אבל הילדים צחקו ממנו עד דמעות. ואם מצחיק, אז צוחקים.

 להמתיק את האדמה השחורה, הקשה, הכבדה. תלמידי בית הספר החקלאי בנהלל  צילום: פריץ כהן, לע״מ


להמתיק את האדמה השחורה, הקשה, הכבדה. תלמידי בית הספר החקלאי בנהלל
צילום: פריץ כהן, לע״מ

ב. מיין תויירס קינד

והיה עוד דבר, שאף פעם לא הבנתי. כשאמא הייתה מסיימת את תפילת "שמע", לפני השינה, הייתה אומרת לי משהו משונה. "מיין תויירס קינד". מין מלמול כזה, בלחש, יותר לעצמה מאשר לי. איזה סוד כמוס כזה, בינה לבינה, שנאמר וכאילו לא נאמר. ולא שאלתי אותה מה זה. והיא גם לא אמרה.

ואחרי שנפטרה נזכרתי פתאום, אחרי יותר מחמישים שנה, ב"מיין תויירס קינד". פתאום הבנתי מעצמי בלי לדעת ולהבין יידיש. נזכרתי שהייתה מספרת איך הייתה בשמירת היריון עליי, רתוקה למיטה, כמעט שמונה חודשים. החברה גאולה אמרה לה, מה את צריכה את זה, תעשי הפלה. ואמא כעסה עליה והתעקשה ולא ויתרה עליי. וכשהייתי בן חמש, ילד חייכן, הולך עם אמא לקנות לחמניות, החברה גאולה פגשה אותנו והתנצלה. טוב שלא שמעת בקולי, היא אמרה לה. אסור היה לך לוותר על הילד הזה.

אז לך תבין, ילד בן חמש, שאתה תקוותה הרציונלית־הארץ־ישראלית־הנהללית־היהודית של מה שאמא שלך השאירה בווינה. לא הבנתי. אבל בערך מאז היה לי תפקיד. כלומר, לקחתי לעצמי תפקיד. הבנתי שאני יודע להצחיק את אמא. וכשהייתה כועסת על משהו או סתם עצובה, המצאתי לה איזו סיסמא טיפשית, חסרת פשר, והייתה צוחקת לרגע של אושר. שוכחת גם את וינה וגם את ריח הפרות של נהלל.

ועכשיו בזמן הלימוד נזכרתי שוב ב"היא אמרה לו, הוא אמר לה" של ברנר הנפרד מאמו. ברנר משאיר אותה מאחור ברוסיה והולך לבדו לארץ ישראל, אחרי הפוגרום שבו נרצח אביו. הוא אומר לה שהעתיד בארץ ישראל בטוח יותר, אך מסוכן – וגם העבר מסוכן, אך אין לו עוד תכלית, בעיירה מאחור. אז טוב שיסתכן לעתידו וילך לבדו, כאיש צעיר. ואז גם נזכרתי בשיר של איציק מאנגר בתרגום נעמי שמר, "על הדרך עץ עומד". אמא כנראה ידעה כבר אז שנהלל היא ההווה הכי בטוח שהוכתב בשבילה, אך בלי עתיד נכון בשבילי. רצתה שאשאר ואמשיך עם אבא את המשק, אך ידעה שאני הולך נכון, מהעשבים ההם. עדיין בלי שירה. עפתי משם כציפור חופש לאהבותיי שעוד לא ידעתי, לבחירותיי שעוד לא ניסיתי, לנישואיי, לגירושיי, לילדיי האהובים שנולדו וגדלו בינתיים, לעצות שאבדו לי, ללקחים שלמדתי.

ג. הילד מבגדי המלך

ועל הדרך הזו, העץ עוד עומד שם. זהו עץ התות הענק בכניסה, הנישא מעל גובה הבית שאבא בנה במו ידיו. את התותים השחורים והאדומים והמתוקים טרפנו בתאוות ילדות, כבר לפני יותר מחמישים שנה. הם הכתימו לנו את החולצה. אבל לא היה ענוג מהטעם המתוק הזה בכל העולם. ואולי, בעצם, רק בכל השכונה, אבל היא הייתה הרי כל העולם.

את הבית אבא בנה יחד עם איציק, ילד טהרן שהוריו נספו בשואה והוריי אימצו, עוד לפני שנולדתי. הילד איציק מפולין הוא אחי הגדול. הוא ואשתו היום הם סבא וסבתא לילדים ונכדים, עם משפחה נהדרת. מושבניק מצליח. היחיד מבין אחיי שממשיך את דרך הוריי בחקלאות. הוריי שהצילו אותו היו הנס היהודי שלו. לימים הפך איציק לנס היהודי של הוריי, ועמד לצדי לתמוך בהם בזקנתם.

שֵם אבי הוא אחיה, כמו אחיה השילוני, התנ"כי. הוא גם דומה לו באופי. שם אמי הוא חוה, כמו אם כל חי. היא דאגה לכולנו. הם הולמים מאוד את שמותיהם. הם היו שתי ישויות, שתי אישיויות שנמזגו זה בזו. במכתבים שהגיעו בדואר בלבלו לא פעם את שמותיהם. לפעמים נכתב שמם אחוה בן עמי. לפעמים התכוונו לאחיה ולפעמים לחוה. ובאמת, יותר מכול, אחווה גדולה ומסירות הייתה ביניהם. אחוות גורל יהודי, שבכלל הפגיש אותם. כור היתוך, אמרנו לא פעם במהלך הלימוד שלנו. מתכת הולחמה למתכת – וממני קיוו שאצא סגסוגת קלה, מהברזל החם של הנפש, שלוהטת ציונות.

הרבה שנים עברו. אבא הצבר, מדריך פלוגה ב', מראשוני המפקדים בפלמ"ח, המג"ד ממלחמת השחרור, המנהיג הנערץ של הנוער המקומי בהגנת הכפר, עוד מימי ההגנה – כבר בלבל את הימים והזמנים והמקומות. הוא לא הפסיק בחייו לזרוע ולנטוע. בגדול. תמיד חלם בגדול על האיכר החופשי, הבוחר להיות מושבניק מרצון ומעבד את אדמתו. חיטה ושעורה וענבי גפן, ותאנה ורימונים וזית. אגסים ותפוחים ואבוקדו ואגוזי פקאן ואשכוליות ותפוזים, קלמנטינות ואבטיחים ומלונים ואפרסמונים ודבש מהדבורים, שגם עקצו אותו, בכוורות. ופרות ותרנגולות, מה יש לומר. הלחם של כל איכר. איך לא. והוא גידל וגידל. נטע ועקר נטוע ושוב ושוב, זרע וקצר. כל עונות ימיו.

עד סוף חייו, אז גידל סברס. צבר נטול קוצים. כך אולי קיווה להמתיק לעצמו את האדמה השחורה, הקשה, הכבדה, הנשלטת בעריצות מקומית, כלפי טובי חבריה. עקרונות נוקשים גידלו שם וגם הוא גידל עקרונות של חופש יצירה. ושילם מחיר כבד. יחד עם חברו ראובן יפה, בנו של אליעזר יפה, אבי רעיון המושב – האמין בכל לבו בעבודה עברית, עצמית, על קרקע הלאום. באיכר האינדיווידואליסט, המושבניק השרוף, ששואב את כוחו מעבודת אדמתו בשדה, לצד חבריו. לא בשום כפייה של בתי דין שדה, המבקשים להכתיב לו מבחוץ את חייו, בחוקים דרקוניים של הכנסת. במובן מסוים הוא היה ונשאר כל חייו הילד מבגדי המלך החדשים. המלך העריך אותו, חשש מפניו, אבל לא אהב את האמת של הילד הזה. הילד שאמר עליו מה שהילדים האחרים חשבו ושתקו.

ד. אישה לבדה מתפללת

ועכשיו, כלומר לפני כעשר שנים, אחרי שמתה אמא, שתמיד תמכה בו ועמדה לצדו – אבא בערוב ימיו המשיך לדעוך. הוא עמד בכניסה לבית, בְּפיג'מה, בשיא שיטיונו, עם האלצהיימר שלו. היה בטוח שהוא עדיין המפקד על עוד מבצע של הפלמ"ח, או על הגדוד שלו בגולני בעוד אחת ממלחמות ישראל, שבכולן השתתף, עד אחרי גיל מילואים. הוא פקד על הגנן לכרות את עץ התות הענק, במסור החשמלי. הגנן, איש נמרץ ומשוגע בזכות עצמו – גם בלי אלצהיימר – הסתער לבצע את הפקודה, חסרת ההיגיון. העץ העצום התמוטט כולו וחסם את התנועה בכביש העיגול לשעות רבות.

כעבור כשנתיים אבא מת. כל חייו הוא ידע לעבוד ועבד בשדה, וזו הייתה התורה שלו וגם שירת חייו. לתורה לא היה לו זמן ולשיר אף פעם לא ידע. חוץ משתי שורות "יו לה לה יו לה לה – מה נעשה בלי עבודה". לא היה לו שום קשר עם עגנון או עם רחל, אבל מת כמוהם בבית מרפא סופני בגדרה. לימים נקרא המקום על שם הרצפלד, שכן ידע לשיר. הרי שרנו, הבטנו וראינו. לא רחוק משם גדלה אמו חנה בת הבילו"יים, עד שהתחתנה עם סבא יוסף ויחד היו ממייסדי נהלל. ביום שישי בבוקר מת בגדרה, ועוד הספיק להיקבר אחר הצהריים בנהלל, אהבת כל חייו וכפר מותו. רגע לפני כניסת השבת.

עץ התות, בנס ופליאה, התאושש וצמח במהירות מהגזע הכרות – ונישא שוב מעל גובה הבית. באזכרה להוריי בנהלל סיפר מורי ושכני פרופ' דוד גולן על סבא יוסף, שבנה עם חבריו את בית הכנסת, ועל סבא רבה קלמן, מראשוני המתפללים, שהיה עומד בו לבדו מול העמוד. ועל אמא ואבא. אנשים שהכול ותמיד היה מאוד אכפת להם. דתייה וחילוני שהגורל קשר ביניהם בנאמנות והיו מאוהבים ומאמינים יחד בציונות. בכל לבם. יותר מאשר בעצמם. היו משוכנעים שאין בארץ טעם קיום ליהדות ללא ציונות ולציונות ללא יהדות. וגם אני משוכנע. רק מנסה להיות גם בטוח שאנחנו ראויים למדינה שהם הקימו. שישראל ימשיכו להיות ערֵבים זה לזה, מה שלגמרי לא בטוח. שיֵדעו לשמור על פיקדון הריבונות היהודית. שלא עולים על אדמת זָרוּעַ ולא שורפים כרמים של מישהו אחר. לא משלנו ולא משל הגֵר שבתוכנו. ומי שעושה זאת – משלהם או משלנו – צריך לגדוע את ידו.

ועכשיו, אני נזכר גם באמא שהייתה מתפללת בחגים בבית הכנסת. עד סוף ימיה. אישה לבדה, בנהלל החילונית. היא לא עשתה לה אלוהים אחרים, למרות שאבא היה לה אלוהים, בשר ודם. מציל ומושיע, מילדותה בווינה של היטלר. כל חייה היו קונפליקט בין האלוהים החילוני שלה, שעבד גם בשבת בשדה, לבין אלוהים שציווה גם לשבות מכל מלאכתו אשר עשה. והיא גישרה באמנות על כל העולמות, שבאה מהם ובאו ממנה ומאבא. יחד בנו בית יהודי, מכניס אורחים, בארץ ישראל. פסגת שאיפותיה, גאוותה וחלומותיה. משימה לא פשוטה לחיבור. משוואה קשה לפתרון. ככה בהדרגה, עד גיל שמונים. עד אותו יום כיפורים שבו הלכה אל התפילה, אך לא יכלה עוד. נעצרה בקוצר נשימתה – ושבה הביתה.

ה. אז באתי ללמוד

בנהלל תמיד דיברו עברית וגם נהללית. ז'רגון מקומי, מחוספס ועוקצני, השמור ליודעי חן המקום על יושביו. באזכרה הזו, אמר דוד גולן: "במשפחת בן עמי דיברו יהודית". ולא הייתה לי כמחמאה הזו עד היום.

עכשיו מסתבר לי שנולדתי בכלל דתל"ש, לפני שהמציאו אותם ואת עצמם. לא הייתי אף פעם דתי ואין לי צורך וכוונה להיות. אינני רוצה שאף יהודי יחבר אותי לאמוּנוֹמֶטֶר, מד־אמונה כלשהו. וגם אני לא רוצה לתת סימנים וציונים באף יהודי. היהדות שאני מבין ורוצה בה מקרבת ומקבלת ומתרחקת מפטרונים בשמה. היא תורת ובחרת בטוב, ובחרת בחיים. לא נִפְלֵאת הִיא וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא־מֵעֵבֶר לַיָּם. כִּי־קָרוֹב אֵלינו הַדָּבָר מְאֹד. לא תורה ועבודה זרה שמקדשת את המתים, אלא זוכרת אותם במלוא כבודם. בוודאי לא תורה ברשות נבלים, ציידי נפשות ומשחיתי נשמות. ומה שאני יודע זה שעדיין אני רוצה להבין. אז באתי ללמוד. לשוב אל הטעם הטוב של המשמעות, שלא הפסקתי לחפש ולמצוא.

ועל הדרך העץ ההוא ממשיך לעמוד. הוא כבר מאחוריי ולא מסתיר לי עוד. כמו העץ של חיותה בוסל, שציוותה לשמור, בדרך לכנרת. כמו זה של איציק מאנגר ביידיש ונעמי שמר בעברית. כמו אמא של ברנר ואמא שלי. כמו אבא של ביאליק – שנגעתי בו בלימוד – ואבא שלי. הכול כמו. אבל בשבילי – ממש בדיוק.

ו. בין השתיקות

עם אבא, בין השתיקות, דיברתי מחשבות. אידיאולוגיה וצבא וחקלאות, וּמעשים וציונות וּמלחמות ועקרונות. עד שכמעט נהרגנו שנינו עליהם. עם אמא, בין השתיקות, דיברתי תקוות ומחשבות. אמונות ומנגינות. היא גם הייתה מדברת על אלוהים, אבל עוד לא הייתי פנוי להבין.

אוריאל בן עמי הוא מרצה ואיש תקשורת. הדברים נאמרו במסגרת לימוד בבית המדרש "אלול" בירושלים, בתוכנית "אור זרועמעשי חכמים וחלוצים", על הקשר שבין פרקי אבות לכתבי החלוצים ומעשיהם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 באוקטובר 2014,ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הכל טוב ויפה, אוריאל, אבל כשנפטרו הוריך ז"ל, רימית את אחיך, דדי

    .ושתי אחיותיך, וירשת את בית ההורים, רק אתה, כאילו אתה בן יחיד

    ?אז מה אתה מתייפייף

    !אתה גנב

    .וזה הוכח במשפט שנמשך שנים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: