הצלתם של יושבי הארץ | יושי פרג'ון

למרות שהארץ הובטחה לאברהם, הקב"ה מעניק אותה בברית בין הבתרים רק לזרעו. 
מסתבר שהאחראי לעיכוב איננו אלא אברהם עצמו

במעמד הנבואה המרשים של ברית בין הבתרים מתגלה הקב"ה לאברהם ואומר (טו, יג־טז): "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". בשורת הגלות הזו בוודאי מפתיעה את אברהם, שהרי הקב"ה הציג את עצמו בתחילת המעמד הזה ממש במילים הבאות (ז): "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". מדברי ה' משתמע שהוא הביא את אברהם לארץ במטרה להעניקה לו, אולם עתה מתברר שירושת הארץ תידחה בכמה דורות, שבהם זרעו יהיה נתון בשעבוד קשה "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם". מהיכן צצה לה פתאום גזרת הגלות הנוראה?! ואם מלכתחילה נכללה הגלות העתידית בתוכנית האלוהית, מדוע הוסתרה מפני אברהם עד עתה?

מה שהופך את העניין למוזר עוד יותר הוא הסיבה שנותן הקב"ה לדחייה בירושת הארץ: "כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה". לארץ כנען תכונה משונה – היא נוהגת להקיא ממנה חוטאים (ויקרא יח, כד־כח). הקב"ה מתכוון להעניק לאברהם את הארץ מיד אחרי שזו תקיא את תושביה המרושעים, אולם ניהול מוזר של החשבונות ההיסטוריים מביא את אברהם לארץ כארבע מאות שנה לפני שסאת החטאים התמלאה. וכך, עד שתגיע שעתם של האמורים לִגְלוֹת, פוקד הגורל הנורא הזה את זרע אברהם. קשה שלא לתמוה: מפני מה הביא הקב"ה את אברהם לארץ "מוקדם מדי"?!

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

פינוי הארץ

הבה נעקוב אחרי השתלשלות המאורעות שהביאה לנבואה המפתיעה. בתחילה הפרשה אנו שומעים שאברהם עולה לארץ על־פי מצוות ה'. אולם עם הגעתו לכאן מתגלה עובדה מטרידה (יב, ו): "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ". המציאות, כך מתברר, רחוקה מאוד מן התמונה האידיאלית של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אם לא די בכך, כחלוף זמן לא רב פורצת מריבה בין לוט ובין אברהם. הפתרון שאברהם מציע הוא "שטחים תמורת שלום" (יג, ח־ט): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". לוט ממהר לאמץ את ההצעה, ובוחר לעצמו את החלקה היפה ביותר בכנען (י־יא): "וַיִּשָּׂא־לוֹט אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה… כְּגַן־ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיִּבְחַר־לוֹ לוֹט אֵת כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן".

והנה, מיד "אַחֲרֵי הִפָּרֶד־לוֹט מֵעִמּוֹ" (יד), פונה הקב"ה לאברהם, ותוך שימוש באותה לשון שבה תוארה פעולתו של לוט, הוא מצווה אותו (יד־טו): "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם". אם כן, חרף בחירתו של לוט בסדום, דווקא אברהם וזרעו הם שעתידים לזכות בה.

דברי הקב"ה נועדו להתממש מיד, כפי שמתגלה בסיפור הבא. האזור שלוט בחר לו למשכן נראה אמנם "כְּגַן ה'", אבל תושביו היו "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (יג). זה מכבר איבדו הממלכות החוטאות הללו את עצמאותן והיו משועבדות לברית של ארבעה ממלכי המזרח והצפון. עתה, בסצנה שכמו מקדימה את גורלן המר של ממלכות יהודה וישראל, בוחרים המלכים המקומיים למרוד באדוניהם, וברית ארבעת המלכים יוצאת למסע עונשין. המסע נוחל הצלחה, וכשארבעת המלכים שבים לארצותיהם הם מוציאים עמם "לַגָּלוּת" שלל רב באדם וברכוש. וכך, אותו חבל ארץ עשיר ומרושע מקיא רבים מתושביו החוטאים ובכללם את לוט.

הצלת הגולים

הארץ מתחילה להתפנות מיושביה, ואברהם יכול לקנות לעצמו אחיזה בחלק המשובח ביותר שבה, ממש כפי שמשתמע מהבטחת ה'. אך אברהם, שאינו רוצה להיבנות מחורבנו של "אחיו", יוצא למסע הצלה נועז (יד, טז): "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל־הָרֲכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הָעָם". פעולתו של אברהם נועדה להציל דווקא את לוט, אולם אגב כך הוא מציל גם את שאר הגולים.

באופן עקרוני, אברהם יכול ליטול את הניצולים כשלל, כמשתמע מבקשתו של מלך סדום (כא): "תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרֲכֻשׁ קַח־לָךְ". אולם אברהם, שמן הסתם מכיר את רשעתם של אנשי סדום, אינו חפץ לא בהם ולא בממונם (כא־כב): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל־ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם־מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ־נַעַל וְאִם־אֶקַּח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת־אַבְרָם". מעשה זה, עם כל העוז והאצילות שגלומים בו, משקם הלכה למעשה את הממלכות המרושעות, ומוביל לשתי תוצאות קשות ולא צפויות.

התוצאה הראשונה מתגלה מיד, "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (טו, א), ב"ברית בין הבתרים" שבה פתחנו. הגלות של הרשעים ששכנו בכיכר הירדן בוטלה בעקבות מעשיו של אברהם, ועד שסאת חטאיהם של האמורי תתמלא, יחלפו עוד ארבע מאות שנה. במצב זה, שבו שהארץ כולה מאוכלסת ואין מקום לכינונו של עם חדש, דווקא זרעו של אברהם הוא שעתיד לִגְלוֹת.

התוצאה השנייה נוגעת לעתידן של הממלכות שאברהם הציל. ממלכות אלו ממשיכות במעשיהן המתועבים. ועתה, משנמנע מהארץ להקיא אותן, ואלו ממשיכות לצבור חטאים, המכה הופכת לקשה הרבה יותר (יט, כד־כה): "וַה' הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן־הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל־הַכִּכָּר וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה". יחד עם התושבים המרושעים, מושמדת גם הארץ עצמה.

ובכן, האם טעה אברהם במעשיו? קשה לדעת. פעולותיו של האדם גוררות אחריהן תוצאות לא צפויות במונחים אנושיים. הצבענו אמנם על המחיר הנורא שגררה בחירתו של אברהם להציל את לוט ואת אנשי סדום, אך האם ניתן להעריך נכונה את המחיר שאותו היינו משלמים לו היה אברהם נכון להיבנות מחורבנם?

ד"ר יושי פרג'ון הוא עורך 'מגדים' ביטאון לענייני מקרא ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג ובישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2014, ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: