בן־גוריון פינת ז'בוטינסקי | חבצלת פרבר

רומן היסטורי מגולל את סיפור יריבותם וידידותם של שני האישים ואת הניסיון להסכם ביניהם, שלא צלח. התלהבותו ודמיונו הפורה של המחבר לפעמים הקדיחו את התבשיל 

698-355bברית הבריונים

אורי אפנצלר ירדני

אופיר, 2014, 475 עמ'

לאורי ירדני יש כישרון והכתיבה שלו איכותית ויפה. הוא יודע לחקור נושא וליצור אינטגרציה טובה של המקורות הרבים. יש לו גם דמיון יוצר ויכולת להשלים את הפערים ששום מקור היסטורי אינו חף מהם. גם אורך הספר (כ־417 עמודי טקסט בלי הנספחים) אינו צריך לשמש מחסום בפני הקורא, אם הוא חובב רומנים בנושא ההיסטוריה של עם ישראל. ובייחוד אם הוא מתעניין באירועים שפקדו את העם היהודי ואת היישוב הציוני בארץ בשנות השלושים.

אז מדוע תקפה אותי תוך כדי קריאה תחושה שהספר חונק אותי? הטקסט על גב הספר מתאר את הספר כך: "רומן היסטורי המגולל את סיפור יריבותם וידידותם של דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי ולצידם הנשים שאיתם… מנהיגי העם נחשפים באופן חודר ומחוצף, לא כמיתוסים וכיצורים פוליטיים אלא כבני אדם…". ירדני עצמו מציין בהקדמה כי "ברית הבריונים הוא חלום שחלמתי, ובו ארבע מהדמויות האהובות עליי ביותר בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל: פולה ודוד בן גוריון, ויוענה וזאב ז'בוטינסקי". הצהרת כוונות כזו מעוררת בקורא סקרנות רבה, משום שיש בבחירה הזאת פוטנציאל ספרותי ודרמטי רב, הן בהיבט היחסים בקרב כל אחד מן הזוגות, והן – במיוחד – בשל "התנגשות האדירים" בין שני הגיבורים.

אלא שהמשך ההקדמה חושף את שדה המוקשים הספרותי שאליו נכנס ירדני, ולמרבה הצער יצא ממנו בשן ועין. "יצאתי למסע בזמן דרך ספרי ההיסטוריה, אל שנות השלושים של המאה הקודמת… עלילת הספר… שזורה בכרונולוגיה ההיסטורית של מנהיגי הציונות, של היישוב היהודי בארץ ישראל ושל היהודים שחיו בגולה באותה תקופה…". רק מקריאת הפירוט הזה מסתחרר ראשו של הקורא.

דרוש סופר בסדר גודל של טולסטוי כדי לכתוב את "מלחמה ושלום" – וגם הוא לא התפרש על כל כך הרבה עניינים, מקומות ופרטים. או אלפרד דֶבלין ב"ברלין אלכסנדרפלאץ" שלו, שאולי שימש לירדני דגם לחיקוי לרומן היסטורי מודרני ופיקארסקי, השוזר אינספור פרטים ודיווחים. ירדני מנסה ללכת בדרך דומה של התכת מקורות היסטוריים רבים ושונים, בתוספת דמיון ספרותי, למקשה אחת. אבל כדי לכתוב כמו דֶבלין דרוש חוש קצב, ובעיקר קיצוץ אכזרי של המיותר והסתפקות בנחוץ ביותר, כדי לשמור על המתח ולא להתיש את הקורא.

חולשתו של הספר הנוכחי נעוצה אפוא בעודף. ירדני אינו מסתפק בסיפור יריבותם של בן גוריון וז'בוטינסקי, או בסיפורם של ארבעת גיבוריו, שאישיותם והיחסים ביניהם – אילו העמיק בהם באמת – מספקים די חומר לרומן היסטורי מרתק. הוא מביא הכול – נחוץ ולא־נחוץ. פרטי־פרטים של אירועי־רקע, כל דמות שולית שמוזכרת במקורות וכל הקונפליקטים, כפי שבאו לביטוי במכתבים, מאמרים ונאומים, וכפי שהתרחשו בפועל, באירועים, בהתנגשויות פיזיות, בבתי משפט ועוד ועוד.

הפגישה האחרונה בין המנהיגים הסתיימה בהתנשאות מלגלגת מצדו. בן גוריון בביקור בבית ספר ממלכתי באשדוד ים צילום: משה פרידן, לע״מ

הפגישה האחרונה בין המנהיגים הסתיימה בהתנשאות מלגלגת מצדו. בן גוריון בביקור בבית ספר ממלכתי באשדוד ים צילום: משה פרידן, לע״מ

יחסים אינטימיים

אכן, שבע השנים שבין 1933 ו־1940 היו עתירות אירועים. הן פנימיים – בתנועה הציונית בפרט ובחברה היהודית בכלל, והן חיצוניים – בין היהודים לשאר העולם. ירדני אינו מוותר על הפרטים, והכמות היא עצומה. המהות נדחסת בתוכה ונעשית שטוחה, פשטנית ולא־מעמיקה. התוצאה היא כתיבה עמוסה מאוד ומעיקה מבחינה רגשית.

העומס הרגשי, הלחץ והדוחס ממלאים פרק אחר פרק. זהו כובד רגשי ללא הרפיה, ללא רגעים קלילים. ממילא חלק גדול מן ההתבטאויות והמעשים נגועים בהיסטריה, המולה ורגשנות. עומס הפרטים מכביד מאוד: דמויות ראשיות ודמויות משנה ועשרות דמויות זוטרות ולא־חשובות; המון מקומות. תזזית גיאוגרפית חובקת עולם, שאינה מבחינה בין מקומות חשובים לסתם פינת־ארץ. ועל הכול: דבֶּרת בעל פה ודברת בנאומים ובכתב. הכול אולי חשוב – אבל לא בטוח שבאותה מידה. מה אנחנו לומדים על בן גוריון, למשל, מציטוטים ארכניים של דעותיהם של טבנקין ואבא חושי, או מן המריבה בין טבנקין לאשתו?

לפעמים ירדני חש שעליו לאוורר את הספר, או שמא הוא סבור שספר בלי סצנות מין לא יימכר – אבל הסצנות האינטימיות אינן משחררות את האווירה הדחוסה. להפך, הן בוטות עד כדי פורנוגרפיה, גם אם המחבר מנסה לערבב עינוגי גוף עם דיאלוגים על עניינים פוליטיים, אידיאולוגיים וכוחניים. וכך משבץ ירדני סצנות מין מביכות בין בן גוריון ומיס מיי (מזכירתו של חיים וייצמן. נוצרייה מסורה לעניין הציוני) ומשהו דומה בינו לבין אשתו פולה.

פרשיית אהבים כזו, ובכלל תיאור היחסים האינטימיים, יש להם בהחלט מקום ברומן היסטורי, ואופי יחסיו של בן גוריון עם מיס מיי ועם אשתו היה יכול לשפוך אור על נישואיו עם פולה, אבל מה שאנחנו מקבלים הוא תיאור של יחסים אינסטרומנטליים, חסרי עומק נפשי וחמימות, שהופכים למעמסה על הספר.

רמס את ז'בו

לוז הספר, לדברי ירדני בראיון לערוץ שבע, הוא הניסיון שנכשל להידברות והסכם בין בן גוריון לז'בוטינסקי. ניסיון שהתחיל ב־1934 ונמשך מספר שנים. כוונתו של בן גוריון הייתה "לעשות ניסיון רציני באופן אישי ולהפוך את לבו" של ז'בוטינסקי. ואילו ז'בוטינסקי שאף לאחד את השורות על מנת לקדם את הקמת המדינה היהודית ולזרז עליית המונים לארץ ישראל.

בנקודה זו (בערך בעמ' 180) מואץ קצת הקצב, והטפל מתמעט משמעותית לעומת החשוב. אמנם גם השיחות בין שני המנהיגים מפורטות מדי לטעמי, ואפשר היה להביא את עיקרן בניסוח תמציתי יותר. אבל בחלק זה של הספר ישנה תחושה של דינמיות. תיאור ההתנגדות להסכם משני הצדדים, הרביזיוניסטי והפועלי, והסצנות שבהן פולה מתנפלת על בעלה וקוראת לו "בוגד" בגלל הקשר עם ז'בוטינסקי – מעניינים ואפילו מרתקים.

ההסכם מתפוצץ תחת הלחץ משני הצדדים, וירדני מוליך בכישרון רב את הסיפור אל הטרגדיה הבלתי נמנעת. שני קטעים מרגשים ממש: הראשון הוא מכתבו של ז'בוטינסקי מ־1935 לבן גוריון, שבו ז'בוטינסקי מתוודה – בענווה, בלי וכחנות או התנשאות – על אמונתו בנחיצותה של מדינה יהודית בכל תנאי, ואפילו תהיה סוציאליסטית, אדוקה או יידישאית (עמ' 315). הקטע השני הוא תיאור פגישתם הלפני־אחרונה של שני האישים. הפגישה מתחילה בנמיכות ואין־אונים: "מה אתה רוצה, לחש בן גוריון, סרטיפיקטים? – אין". ומסתיימת בהתנשאות: בן גוריון, שהפנים את חזונו של ז'בוטינסקי על אודות מדינה יהודית, והפך אותו לדגלו ולבסיס מעמדו כמנהיג, מתנשא על ז'בוטינסקי בחולשתו ורומס אותו: "רגע ז'בו, רגע אחד, קרא אחריו בן גוריון… באופן אישי אתה יקר ללבי, אבל לאחרונה הבנתי משהו. אין הכרח בקיומו של הרביזיוניזם… פקח עיניך. חזור לאַניָה… [אשת ז'בוטינסקי]".

ז'בוטינסקי המובס מנסה למצוא מקלט במוזיאון הבריטי, בחנות הספרים, אך השער סגור. הוא מתיישב בבית קפה, לוגם מכוס יין וכאילו מבקש: "פתחו את השער ותנו לי להיכנס. אשב לי שם ולא אפריע יותר לאף אחד, עד קץ הימים". הוא מתכוון לשער המוזיאון, אבל המשפט העמום הזה יכול להתייחס גם לארץ ישראל, ואפילו למדינה יהודית בראשות יריבו, בן גוריון.

חיבוק פרדה

מאורעות 1936־1939 שוב הופכים את היחסים בין השניים. מול "הספר הלבן" ומלחמת העולם שבפתח, היוזמה הרביזיוניסטית לשלוח אוניות מעפילים לארץ ישראל ולהתעמת עם הסֶגר הבריטי היא הקלף היחיד שנותר לבן גוריון. בניסיון להוכיח לשר המושבות הבריטי את נחיצות התמיכה היהודית במקרה מלחמה ולהביא לביטול "הספר הלבן" הוא מאיים: "אין ליהודים בררה אלא להסתער על הארץ. זוהי שאלת חיים… נביא לארץ לגיונות של צעירים נושאי נשק… (ו)נכריז על מדינה!"

האנגלי לא נבהל ובן גוריון יודע שז'בוטינסקי הוא היחיד שיכול לממש איום כזה. אבל ז'בוטינסקי חולה ועייף – והפעם הוא גם טועה: "לא תהיה מלחמה", הוא מתעקש. אבל הוא עוד מאמין במדינה עברית "תוך חמש או שבע שנים", וגם צופה את השואה, "אם עוד יהיו (אז) יהודים". הפעם לא מתרחש מאבק כוחות בין השניים, כי לז'בוטינסקי כבר אין כוח – פיזי או פוליטי. ו"כשנפרדו, התחבקו".

הפרקים העוסקים במאבקי שני המנהיגים הם אכן הלוז, וגם הכוח המניע את מה שטוב בספר. חבל שעורך הספר לא עשה חסד עם המחבר, סילק את כל המיותר, והשאיר, הרחיב והעמיק את לִבו של הספר. כך היו כישרונו של ירדני, סגנונו העשיר והקריא ועבודת התחקיר השקדנית שהקדיש לעניין באים לידי ביטוי בספר באופן הראוי להם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2014, ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: