פוסק כמאמר הדור | ראובן הכהן אוריה

הרב עובדיה יוסף היה הפוסק היחיד שנענה לרוחו ההלכתית של הראי"ה קוק. דווקא מי שהגשים את חלום הציונות הדתית הוחמץ על ידה. זה הזמן לחבור אל ממשיכיו

לא היה פוסק ספרדי ואפשר אף אשכנזי שנענה לרוחו ההלכתית של הראי"ה קוק יותר מהרב עובדיה. אפשר אף יותר ממה שהתממש אצל הרב קוק בעצמו. יותר מפוסקים בני סמכא אחרים, הלמו מזגו השיפוטי־הלכתי וגישתו המטא־הלכתית את הלוך הרוח ההלכתי־ציוני־דתי. הוא היה עבורה הזדמנות גדולה ואנו החמצנוהו.

 היו רבנים כדוגמת הרב עוזיאל, הרב חיים דוד הלוי ואחרים שאכן תאמה השקפתם ברב או במעט לעמדה הציונית דתית אלא שכמדומני לא זכו למעמד סמכותי והשפעתי כמו זה של הרב עובדיה יוסף.

 החזיר את "מאמר הדור"

אכן, הרב עובדיה לא היה הוגה דעות שיטתי המתנסח בדרכי ההגות המושגית המערבית, זו המקובלת והמורגלת בשיח הציוני דתי. הוא הילך בדרכם ובסגנונם של פוסקי ארצות האסלאם, שלא חוו משבר דת עקרוני בנסיבות המודרניות. ואף־על־פי־כן דינמיקת הפסיקה שלו במרחב הישראלי הביאה לתוצרים מרשימים במפגש ההלכה עם מדינת ישראל, החילון והמודרנה. הוא היה עז ונועז, בטוח וגאה, מקורי ורדיקלי. לו היה מאומץ אל חיקה של הציונות הדתית אפשר היה פריו מתוק יותר לחיכה.

עד שנחלקות הדעות עד כמה "מאמר הדור" של הרב קוק ואלו של ממשיכיו מנתחים נכוחה את מחצית העם היושב היום בציון, ועד כמה גוברת השפעתו עליו, בא הרב עובדיה והחזיר עטרה למחצית שנפקדה מ"מאמר הדור" ההוא. מבלי ניתוחי עומק אמוניים והגותיים, חולל הוא, באמצעות השיח ההלכתי המניע, תנועת תשובה ורנסנס תרבותי שלא ידענו כמותו. מרבית בניה של המהפכה הזו נטועים היו, וחלקם עדיין, במרחביה ובעולם ערכיה של הציונות הדתית. אלא שבדיעבד התברר כי זהותם ותרבותם שקופות היו בחלון האחדות והממלכתיות הציונית דתית. מצדה האחר, תנועת "ספרדים שומרי התורה" שבראשותו נתפלגה ונתפרדה מההגמוניה התורנית האשכנזית־ליטאית, זו ששמה עצמה פטרונית לנהל את בת חסותה הספרדית ובחסות החסות יצרה רשת ברֵרה והכוונה בעלת קוד כפול.

לדאבון לב, נדחקו הרב עובדיה ותנועת ש"ס אל פינה עדתית מתבצרת וזו הוסיפה שסע נוסף בקרעי הממלכה המתחדשת. לדאבון לב, סוף דבר היו שני הרבעים (ש"ס והציונות הדתית) צהובים זה לזה. זאת, אף שרב המשותף ורב קו הרצף הנמתח ביניהם ואף שאפשר היה לה להיסטוריה להצטייר אחרת.

הצלחתו המטאורית של הרב עובדיה בקרב המוני בית ישראל צריכה הייתה לממש בנו צניעות שניכסנו לעצמנו. להסכים ולהודות כי יש שיח מניע ומעצב, לכל הפחות בקרב יוצאי המזרח, השונה משיח הקטבים הדיכוטומיים שכה הופעמנו מהם, ושאף לו מקום בבית מדרשנו. להכיר מחד כי יש זהות ה"תובעת עלבונה" וכי יש "שיח צרכים" שאי אפשר להם להשתקם אלא דרך התרבות האותנטית ומאידך לא להניח להם לחמוק מחיי יצירה ועצמאות אל עבר יצירת "חברת לומדים" עדתית ומתבדלת. לא היה לנו להניח לרב עובדיה ולאליטה הש"סית סביבו ליצור דגם מגזרי הגזור מתבניות "חרדיות", החותר לצמצום פערים אל מול "האח הגדול" ובו בזמן יוצר חברת עוני.

קיום דתי בנועם ולא בחרדה. עצרת זיכרון לרב עובדיה יוסף. ירושלים, תשע"ה צילום: נעם ריבקין, פלאש 90

קיום דתי בנועם ולא בחרדה. עצרת זיכרון לרב עובדיה יוסף. ירושלים, תשע"ה
צילום: נעם ריבקין, פלאש 90

שילוב תורה ומעשה

מה הוא שעושה את הרב עובדיה להחמצה גדולה של הציונות הדתית? הרב עובדיה בניגוד ל"גדולים" רבים בני דורו צמח מתוך העם. הזירה שבתוכה נתנסה ומתוכה התנשא הייתה זו הציבורית שהכילה מגוון אנושי. ברובם היו אלה אנשי עמל חדורי להט דתי וציוני שהמסורתית והחילוניות נחוות היטב בקרביהם. "עממיות" זו ניכרת היטב בפסיקותיו ובנטייתו לאפשר קיום דתי בנועם ולא בחרדה, בנוחות ולא בעצבנות; הלכה הרואה את אחרון הישראלים גם בקיומו המינימלי. מה שנודע כ"כוח דהיתרא עדיף".

מגמת ההתרה, לבד שהיא מבקשת להעמיד את הלכת רבי יוסף קארו כנגד התוספות המחמירות, האשכנזיות מחד והספרדיות־קבליות מאידך, יש בה אכפתיות ואחריות חברתית, כלכלית וכלל ישראלית.

המזג ההלכתי הציוני־דתי (עד כמה שניתן להכלילו) הולם יותר את פילוסופיית ההלכה של הרב עובדיה מאשר אלה הנסמכים על פסיקת ה"בן איש חי". גם בקרב הרוב האשכנזי שבבני הציונות הדתית (ולא רק בכלל הזוגות המעורבים) הנטייה למתינות ולפיכחון הלכתי הולמת יותר את מושב ההלכה בחיים, כפי שזו נדמית בעיניו. הלכה אוהבת ולא יראה, מקרבת ולא דוחה. כהרב קוק בשעתו שראה עצמו נוהג ככהן בדרך החסד, אף הוא נקט את לשון החיד"א: "הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקִלים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במידת הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים“.

דוגמאות מובהקות אחדות לכך אפשר לראות בתמיכתו בהיתר המכירה באורח עקבי (ולמרות לחצים), ובמובן מה בנאמנות לפסיקת הראי“ה קוק, באישור הגיורים בצה“ל (ובניגוד ללחצים), בקביעת יהדותם של עולי אתיופיה (ובניגוד ללחצים), בהיתר עגונות חללי מלחמת יום הכיפורים ועוד.

פרשו ממנו חבריו

הרב עובדיה היה ציוני שראה במדינת ישראל ובממשלתה (ולמרות חילוניותה) נס, פלא ו“דינא דמלכותא“ שעליו יש להודות ולחיות במחוות תודה עמוקה. על דרך הרוב, הלהט ה“ציוני“ הזה עטה רגשות לאומיים־פטריוטיים־ימניים. כך ניתן לאפיין את סביבתו הקרובה. הרב יעקב יוסף בנו בכורו, שהיה חבר כנסת בש“ס, היה מהפוסקים הבולטים שחברו לרב דב ליאור ולנאמני “ארץ ישראל השלמה בכל מחיר“. בתו רבקה נשואה לרב יעקב צ‘יקוטאי (רב מודיעין־מכבים־רעות), בוגר ישיבת הכותל. וכך ניתן לאפיין את מרבית תומכיו וחסידיו. דתיים, לאומיים, ימנים ופטריוטים!

אמנם הוא עצמו לא אמר הלל בברכה ביום העצמאות ובתוך התפילה, אבל תבע, שלא כמו חזקיה שנפסלה משיחותו, לומר שירה והלל לאחר התפילה. מחד היה נטול עכבות אידיאולוגיות תוצרת המרחב האשכנזי־חרדי־אירופי, ומאידך ציוניותו לא הייתה אידיאולוגית־משיחית במובן הקוקניקי. בדומה לרבים מחכמי המזרח היה לו תום ציוני ובדומה להם היו שיקוליו שיקולים פרגמטיסטיים. באורח מפתיע, דווקא הפרגמטיזם נטול האידיאולוגיה העקרונית והסבוכה אִפשר חיבור יוצר וגמיש אל תנועת ההתחדשות היהודית בציון, אל תוצרי המודרנה, אל תהליכי החילון, אל הפוליטיקה, אל מסגרות היצירה שכללו תורה ועבודה ואל שאר מנגנוני המדינה הזו.

דווקא בגישה הפרגמטית היה כוח שינוי. זו אפשרה גמישות יוצרת, אחריות, אכפתיות ומעורבות יתר. הסמכות הענקית שצבר יכלה ליצור תקדימים מרשימים שקשה למצוא להם תחליף.

אלא שדא עקא, דחייתו מחיקה של הציונות הדתית באה בעיקר בשל העקרוניות האידיאלית והקנאית נטולת הפשרות הרואה כנשמת אפה את מצוות עשה ד‘ של הרמב“ן – כיבוש הארץ בכל מחיר. בדבר זה נטה הרב עובדיה מהקו השליט של הרבנים והמנהיגים של הזרם הדומיננטי בציונות הדתית דאז. בפסיקתו העקרונית כי ניתן לוותר על שטחי ארץ ישראל למען שלום המונע פיקוח נפש, איבד את לגיטימיות האחיזה בציונות הדתית. ובכך “פרשו ממנו חבריו“, והוא זכה למחאה נמרצת ולהוצאה מחוץ למחנה. לא היה באותה עקרוניות אידיאולוגית לוהטת את רוחב הלב להכיל את המחלוקת ההלכתית מבלי לסמן לה קו חוצה ישראל.

"היה לא תהיה!"

עיקרון זה ש"הכיבוש" קובע כאמת המידה של מי לנו ומי לא לנו חל שלא במפתיע אף על "גדול הדור" הספרדי הנוסף, הרב מרדכי אליהו, יורשו בתפקיד כ"ראשון לציון". אלא שהפעם במהופך. על אף העובדה שלא הזדהה כציוני ואי אפשר היה לבחון את עולמו ככזה, על אף העובדה שפסקיו המחמירים יחסית תִעדפו בין השאר את המסורת הקבלית ולא הלמו את הרוח הציונית דתית – זכה הרב אליהו למעמד ולזהות כאחד מרבני הציונות הדתית לצד ראש ישיבת “מרכז הרב“, הרב אברהם כהנא שפירא.

כיצד זכה למעמד זה? בשל הפסיקה על כיבוש ארץ ישראל. היא זו שהציבה אותו אף בחזית המאבק, ההכרזות וההבטחות “היה לא תהיה!“.

לא נסתרו מעיניי גורמי השפעה אישיים, סביבתיים וביוגרפיים השזורים בחיי שני האישים, שחתרו לבסוף לשתי גדות. לאמתו של דבר גם המאבק על מינוי ה“ראשון לציון“ בתקופת הרב עובדיה ומחליפו לאחריו הטה את כפות המחנות לכאן ולכאן.

איני מתעלם גם מהמורכבויות, המחלוקות והסערות שהיו כרוכות ברב עובדיה, בסגנונו, בשיפוטיו, במאבקיו ובזירות הפוליטיות שגרר ונגרר לתוכן עד לאחרית ימיו והרבה מהן היו למורת רוח גם בציונות הדתית. ולמרות זאת אני מרשה לעצמי לדאות מעל פני הפסיפס המרהיב, גם אם משבצות מסוימות בו פוגמות ואינן תורמות לתמונה הרמונית; לדאות ולראות תמונה כוללת. ואני מתעקש לראות בעיקרון העליון של האידיאולוגיה הארץ־ישראלית המחודדת במצוות “כיבוש בכל מחיר“ את אבחת החרב הציונית דתית, שהרבה נחתך בדמותה והרבה התגבש מסביב לה.

היום אולי הדברים משתנים. היה זה ערך גובר שמחיריו היו רבים. צחוק הגורל הוא שבין מחיריו הכבדים והכואבים היה הפסדה של הארץ עצמה. עקירות, נסיגות וויתורים בתהליך הכיבוש הארץ ישראלי הוכרעו בין השאר בהצטרף הפלג הש“סי למדיניות היונית. הסכמי אוסלו ועקירת גוש קטיף אפשר היו נמנעים אם מצביעי ש“ס, נמעני “פנים אל פנים“, היו עמנו. ימי אלי ישי בהנהגת ש“ס לימדו כי היה אפשר אחרת.

לחפש את החיבור

אני שומע משיבים האומרים: "זה לא אנחנו – זה הוא. זה הוא שלקח עצמו להיות נחלק מהציונות הדתית מחד ומהחרדיות האשכנזית מאידך. כל שהיינו עושים לא היה משיב רוחו עד שישיג מטרתו הפונדמנטליסטית: ציבור ספרדי אחד ומאוחד, נאמן ומתבדל בהלכתו של הרב עובדיה עצמו וגאה בתרבותו זו".

על כך אענה כי כבר ייחסנו לו פרגמטיזם. ולו היה נעטף בחום, וזוכה לשיתוף פעולה של אמת בהעמדת שני הבתים הבונים את בית ישראל, אזי לא היה לו לדיין אלא מה שהיו רואות עיניו, והיה רואה בבית הצינות הדתית המשולב את ביתו היהודי.

איני בא להצטער על העבר בלבד, אם לא שאני רואה עדיין אפשרות וצו השעה לתיקון אצל ממשיכיו. למרות המשקעים ואחר אכזבת האידיאולוגיות, הציונות הדתית בשלה ומפוכחת לפיוס ולהכלה.

הלכתו, מורשתו וממשיכיו של הרב עובדיה הולכים וגוברים. וגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. ימי הדמדומים שאחר הסתלקותו מוכשרים להשיב עטרה ליושנה ולראות באוכלוסייה זו לא רק בת ברית אלא שותפת אמת. יש לרבנינו, מנהיגינו, מחנכינו וכלל ציבורנו לחזר ולהושיט יד לרבנים, למנהיגים, למחנכים ולרוב ככל האוכלוסייה הציונית דתית־חרדית הש"סית. במיוחד לממשיכי דרכו של מרן. יש לתור אחר כל אפשרויות החיבור הפורה בכל זירות החיים: בעולם התורה, בחינוך, בצבא, בכלכלה, בתרבות, בתקשורת, בפוליטיקה, באמנות, במוסיקה ובהתיישבות. ואם צריך ומרגישים, אז גם לבקש סליחה. יהיה קשה אבל כדאי. ראשית, למען ארץ ישראל דייקא, אבל גם למען עם ישראל ובעיקר למען תורת ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוקטובר 2014, ב-גיליון נח תשע"ה - 898 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. המאמר מעניין אם כי אני חושב שדעתו של הכותב שבגלל הפסק המפורסם של הרב עובדיה זצ"ל על "שטחים תמורת שלום" הרב עובדיה "הודר" מהציבור הדתי לאומי ולא נחשב בשל כך כ"אחד משלנו" היא לא נכונה.

    עובדה היא שהרב עמיטל זצ"ל ויבלח"א הרב ליכטנשטיין ראשי ישיבת "הגוש" ידועים גם הם בדעותיהם המתונות בנושא וכך גם הרב סולוביצ'יק זצ"ל חותנו ורבו של הרב ליכטנשטיין שהתבטאותו המתונה בנושא מייד לאחר מלחמת ששת הימים ידועה גם ידועה ולמרות זאת הם נחשבו ונחשבים בציבור הדתי לאומי כחלק מגדולי הרבנים וכאנשי ציונות דתית מובהקים וזאת למרות שלא כולם ואפשר לומר הרוב בציונות הדתית לא מקבלים את שיטתם בנושא זה.

    בישיבות של אנ"ש מלמדים את תורתו של הרב סולוביצ'יק כאחד מגדולינו ואף אחד לא חולק על גדולתו של הרב ליכטנשטיין ואף מתגאים בו כ"אחד מהגדולים שלנו" על אף שלא תמיד הולכים לפי שיטתו ובוודאי שבנושא זה בו השפעתו של הרצי"ה זצ"ל הצליחה יותר להשפיע.

    כך שבדיוק כמו במקרה של הרב סולוביצ'יק וראשי ישיבת "הגוש" יכולים היו להכיל טוב מאוד את הרב עובדיה למרות פסקו המפורסם.

    יכול להיות שהסיבה היא סוציולוגית בלבד באשר הרב עובדיה שלח את בניו לישיבות חרדיות ואילו הרב מרדכי אליהו זצ"ל שגר בקרית משה היה מקורב יותר לישיבת מרכז הרב ואת בניו שלח לישל"צ [למי שלא מכיר:הישיבה לצעירים של מרכז הרב] ולכן הוא גם התקרב יותר לציבור הדתי לאומי.

    בכל אופן להערכתי תמיד בציבור הדת"ל ידעו להאריך את הרב עובדיה ואת גדולתו גם אם סוציולוגית הוא לא תוייג כ"ציוני דתי" והוא הדין לגרש"ז אויירבך וה"ציץ אליעזר" זכר צדיקים לברכה.

    • בס"ד ז' בחשוון ע"ה

      לאמיר – שלום רב,

      כל המהלך של הכותב על 'הדרתו' של הגרע"י זצ"ל מהציבור הדתי-לאומי אינו נכון. במרבית המשפחות ובתי הכנסת הספרדיים לומדים ונוהגים על פי פסקיו של 'ילקוט יוסף' המיוסד על פסקי הגרע"י, כשם שמרבית הבתים הדתיים-לאומיים האשכנזים מעוצבת השבת על פי הוראותיו של 'שמירת שבת כהלכתה' של הגרי"י נויבירט, תלמידו הגדול של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

      יש דברים בהם אנשי הציונות הדתית נוהגים אחרת, על פי גדולי תורה שהיו מזוהים עם הציונות הדתית. אם בראיית מדינת ישראל כ'אתחלתא דגאולה' כדעת הראי"ה קוק והגר"י הרצוג זצ"ל, אם באמירת הלל ביום העצמאות וביום ירושלים כתקנות הרבנות הראשית, ואם באימוץ הדרך של 'תורה עם דרך ארץ', בראיה חיובית של עיסוק ביישובו של עולם, השכלה כללית ושירות משמעותי בצבא.

      דוקא השילוב של 'תורה עם דרך ארץ', הביא ליתר שיתוף פעולה עם גדולי תורה מהעולם החרדי. כשיהודים מאמינים ושומרי תורה נכנסים לעיסוק בצבא ומשטרה, מדיניות וכלכלה, רפואה וטכנולוגיה – עולות שאלות הלכתיות חדשות, שפוסקי הלכה גדולים מכל החוגים דנים בהם. די לעיין בכרכי 'תחומין' המכילים דיונים הלכתיים של רבנים מכל העדות והחוגים, מהגר"ש וואזנר נר"ו מעיה"ק בני-ברק עד הרב אילעאי עופרן נר"ו מקבוצת יבנה.

      איזהו חכם? – הלומד מכל אדם! – על אחת כמה וכמה שדבריהם של גדולי תורה המקדישים את חייהם להבין את התורה וללבן את הלכותיה, מקרבים אותנו להבנה נכונה ומעמיקה. הן המסכימים איתנו והן החולקים עלינו, הן המסייעים לסברתנו, ואולי יותר מזה: המתווכחים איתנו ומתקיפים אותנו בחבילי קושיות ופירכות – כולם מקרבים אותנו למטרה המשותפת לכולנו: בירור אמיתה של תורה ו'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש. צ שלום רב

        אני מסכים אתך לגמרי, פשוט הדגשתי את העניין של ארץ ישראל וההשוואה. לרבני בית מדרשו של הרב סולובייצ'יק ותלמידי הרב עמיטל משום שהכותב הדגיש מאוד את הנקודה הזו והפך אותה בדבריו לאיזו נקודת שבר ופספוס

        רציתי להראות שלא כך הם הדברים והתעכבתי בדווקא על נקודה זו

  2. במהלך השבת קראתי את הכתבה ולא יכולתי שלא לכתוב על רצף אי הדיוקים והטעויות שבה. ראשית כל בתחילת הכתבה מצוין הרב עוזיאל כרב שתאמה השקפתו עם הציונות הדתית, שמא יש להזכיר לכותב הנכבד שהרב עוזיאל היה נשיא המזרחי והרב שקבע את התפילה לשלום המדינה, כל תיאור פרט לאבי הציונות הדתית הספרדית יהיה עלבון וביזוי במקרה זה. שנית- מן ההנחה המתוארת בכתבה עולה כי באם היה ניתן יחס שונה לרבעובדיה יוסף בימי חיו אזי היה הרב שייך למחנה הציונות הדתית, זוהי הנחה שאינה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה, הרב עובדיה יוסף הביע רצונו מספר פעמים והוא להקים ישיבות ולהרבות תלמידי ישיבה מזרחיים בנוסף הרב עובדיה יוסף מעולם לא היה מקורב לרבנים ציונים, ההפך, מורו הגדול הרב עטיה היה נגד הבחירה לכנסת. בנוסף לא מצאתי את דברי הכבוד שיוחסו לרב כלפי הממשלה והמדינה שכן הרב עובדיה יוסף כותב על הנס בכתביו אך לא על הממשלה או המדינה. בנוסף התיאור על הרב מרדכי אליהו נגוע בחוסר ידע שכן איני רוצה לייחס לרב הכותב ביזוי תלמיד חכם, לצורך יחסו יש לפתוח את שו"ת הרב הראשי ולגלות כי הרב אליהו קבע כי יום העצמאות הוא יום בו נעשה נס בהקמת המדינה, אומרים הלל ואף פסק כי לא אומרים תחנון בו ביום. בנוסף הכותב מתעלם מהיותו תלמיד של הראשוו לציון הרב ניסים הציוני וכן משליחת בניו ללימוד במרכז הרב. בנוסף לא ברור כיצד על הציבור שלנו לבקש סליחה, האם אנו רבנינו כינו מפלגה בשמות מסויימים? לסיום אציין כי אין כל רע בלבחור להיות תלמיד הרב עובדיה יוסף אך למען זאת אין לצייר דמות הנוחה להשקפת הכותב ולציין דברים שאינם נכונים על רבנים אחרים. אשמח אם תפרסמו תגובתי ואשמח אף לפרט ולכתוב יותר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: