שתי פתקאות שהתחלפו | אברהם שפירא

על פי סיפורו של רבי ישראל מרוז'ין לא הצדיק מחולל את הנס, אלא החסיד המאמין ובעל התושייה הוא שמושיע את עצמו

רבים מכירים את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, שחסידים מקדשים ומשננים אותם וחוקרים דנים ומהפכים בהם. אבל רבי נחמן לא היה מספר הסיפורים היחיד בדורותיה הראשונים של החסידות. שהלא, כידוע, לא הגות מיסטית והדרכה דתית בלבד הביאה החסידות לעולם אלא גם מעיין בלתי נדלה של סיפורים. ואין מדובר רק בסיפורי צדיקים ובמעשי נפלאות, כאלה שסיפרו החסידים על רבותיהם, אלא גם במשלי חכמה ובסיפורי אגדה, פנינים ספרותיות של ממש, פרי רוחם ודמיונם היוצר של מורי החסידות, שהניחו את בית מדרשה החמור של ההלכה ואת עולמם הזועף של סגפנים קשי רוח, והקשיבו לשיחת דקלים ועופות, לצלילי חלילו של רועה ולמשלי שועלים ומלכים.

התנופה הסיפורית של התנועה החסידית הייתה אחד מסימני ההיכר המובהקים שלה, ודעיכתה בדורות האחרונים עשויה לסייע בידי הטוענים כי לשד חיותה של החסידות כבר אבד לה, והמשכיותה הנוכחית איננה אלא שימור של מסגרת חיצונית. אבל הלא זו דרכן של מהפכות, שזרע ההתמסדות וההתאבנות טמון בהן מתחילת הווייתן, כפי שהיטיב לתאר אותו חכם עתיק ומספר סיפורים בזכות עצמו, רבי שמחה בונים מפשיסחה.

חסידים בחתונת בתו של האדמו"ר מצאנז. נתניה, 1987 צילום: נתי הרניק, לע"מ

חסידים בחתונת בתו של האדמו"ר מצאנז. נתניה, 1987
צילום: נתי הרניק, לע"מ

קומדיה של טעויות

אחד המספרים המחוננים של החסידות היה רבי ישראל מרוז'ין, נינו של המגיד ממזריטש ונסיך האצולה החסידית, שנודע ב"דרך המלכות" שלו. אכן, מלבד כריזמה שופעת וקסם אישי שפעלו על קרובים ורחוקים, היה הרוז'ינאי מספר סיפורים מופלא, שמימרותיו וסיפוריו מצטיינים בברק אמנותי ובהומור אירוני.

לרגל יום ההילולה של רבי ישראל, ג' בחשוון, מועד שחסידי בית רוז'ין קראו עליו "עיצומו של יום מכפר", אני מבקש לנתח כאן מעשייה אחת שלו, ולעמוד על התמות המוכמנות בה. הנוסחה המובאת כאן מקוצרת ומעובדת מכמה מקורות חסידיים, בעיקר הספרים "בית ישראל" ו"מזקנים אתבונן".

סיפר רבי ישראל מרוז'ין: מעשה בחוכר אחד שהיה חייב סכום כסף גדול לפריץ, ואמר לו הפריץ שאם לא יפרע את חובו יגרשו מביתו ויטול את פרנסתו. הפצירה בו אשתו שיבוא אליי להתברך, וסירב. משראתה אשתו שהוא ממאן לנסוע, החליטה לבוא אליי לבדה.

וכאשר באה הייתה כאן גם אישה אחרת שביקשה רחמים על בעלה החולה, וכתבו שתיהן את צרתן על ידי כותב הפתקאות. וקרה המקרה ונתחלפו הפתקאות ביניהם. והאישה שהיה בעלה חולה הגישה הפתקה על החוב לפריץ, והשבתי לה ה' יושיעך. ואשת החוכר הגישה הפתקה שבעלה חולה, והשבתי שתעמיד לו כוסות רוח.

וכאשר שבה אשת החוכר לביתה שאל אותה בעלה מה אמר הרבי וסירבה להשיב לו, כי ידעה שאם תאמר שציווה הרבי לעשות לו כוסות רוח ילעג לדברים, כי איך יפרע את חובו על ידי כוסות רוח. וכאשר התקרב מועד פירעון החוב הפציר בה בעלה מאוד שתגלה לו מה אמר הרבי, וסיפרה לו כי הרבי אמר שיעמידו לו כוסות רוח. ובצר לו הסכים הבעל שתעשה כן, והדביקה לו האישה כוסות רוח. ויצא ממנו דם רב כדרך רפואה זו.

בתוך כך בא הפריץ לביתם לגבות את חובו. וראה כיצד שוכב האיש במיטתו, מתייסר במכאוביו, ושאל מה זאת. והשיבה האישה שהלך בעלה אל העיר למצוא הלוואה לפרוע את חובו, ואכן השיג הלוואה, אלא שבדרכו חזרה התנפלו עליו שודדים והכו ופצעו אותו וגזלו את כספו. ואמר הפריץ שכיוון שבעטיו נגרם הצער הזה הרי הוא מוותר עתה על חובו, ולא עוד אלא שהוא מוכן להעניק לחוכר הלוואה כדי שיוכל לסחור ולהרוויח ויחזיר את חובותיו במשך הזמן.

סיים רבי ישראל ואמר: צאו וראו כוחה של אמונה, שכאשר עמדה האישה לפניי לא הייתה לי שום עצה לפעול ישועתה, והיא באמונתה המשיכה על עצמה את הישועה.

לפנינו סיפור החותר תחת הפרדיגמה המסורתית של מושג ה"מופת" החסידי והאמונה בכוחו המאגי של הצדיק. אומר לנו הרוז'ינר, בן הדור החמישי של החסידות: בשונה ממה שסיפרו לכם, הצדיק לא יודע דבר יותר ממאמיניו. אין לו שום תרופת קסם או מגע מרפא, והוא איננו רואה בפתקאות המוגשות לו יותר ממה שכתוב בהן. כאשר באה אליו אישה שבעלה חולה הוא אומר לה בפשטות "טפלי בו בכוסות רוח" – משהו שהיא בהחלט יכולה הייתה לשמוע גם מהשכן או מרופא הכפר. ואם למישהו נדמה שהוא קיבל מהצדיק עצה מוזרה כמו טיפול בכוסות רוח כפתרון לחוב כספי, אזי מדובר בטעות, באי־הבנה.

מי שמחולל את הנס בסיפורנו הוא לא הרבי אלא החסיד. לא השמים מושיעים את האדם, אלא האדם הפונה אל השמים מושיע את עצמו. הנס לא מתחולל מכוח ידיעתו של הצדיק הגוזר והשולט במציאות, אלא מכוח הבחירה של המאמין לעשות משהו ולא להניח למצב כמות שהוא. בתחילה זו הבחירה לצאת מהבית ולנסוע אל הרבי, ואחר כך האומץ לעמוד מול הפריץ ולתפור סיפור שיהפוך את לבו לטובה.

אמרנו נס, אבל בעצם אין כאן ממש "נס" במונחים תנ"כיים או בעש"טיים. אף אחד פה לא מוציא מים מסלע או מגרש דיבוקים ושדים. אם לתרגם את מה שהמספר מכנה "כוחה של אמונה" למונחים נפשיים ופסיכולוגיים, אזי מדובר כאן בעיקר על כוחו של שכנוע עצמי בסגולתה של עצת הצדיק להושיע וביכולתן האבסורדית של כוסות הרוח להסדיר את החוב לפריץ. זהו סיפור על שינוי אנושי המתחולל כתוצאה מדיאלוג בין אדם לעצמו ובין אדם לזולתו, כאשר הצדיק מתפקד כאן, לפי עדותו שלו, כסטטיסט בקומדיה של טעויות, כסוג של קטליזטור לא מודע.

בזכות אותה אישה

אבל זהו לא רק סיפור על יוזמה אנושית. מדויק יותר יהיה לומר שזהו סיפור על יוזמה נשית. הגבר מסרב לנסוע אל הצדיק, כנראה משום שאיננו מאמין בכוחו להושיע (סברה שבאופן אירוני הסיפור מאשש), ואולי סתם בגלל פסיביות וייאוש. האישה היא הגיבורה הראשית כאן: היא שנוסעת לבדה ומתייצבת בחצר הצדיק, היא שמטפלת בבעלה באמצעות כוסות הרוח, ובעיקר – היא שטווה את הסיפור הבדוי שמחלץ את המשפחה מן המצר.

שלושה גברים יש בסיפור שלנו – הצדיק, החוכר והפריץ – ומולם אישה אחת, שיוצרת את השינוי. הצדיק הוא לא היודע־כול ומחולל הניסים שחשבנו שהוא, ומי שמוציאה מתוק מעז היא האישה הפשוטה, שאפילו בשביל לכתוב פתקה לרבי היא זקוקה לסיוע; החוכר שוכב במיטתו, מיוסר ושותת דם כתוצאה מכוסות הרוח של אשתו, בזמן שהיא מצילה את שניהם, בתושייה ובערמה, מהחובות שאולי בעלה גרם להם בהתנהלות כלכלית לא נבונה; והפריץ מצדו נופל כפרי בשל לסיפורה המרגש של האישה וממלא את כל מבוקשה.

מספרים על בדחן יהודי, שכדרכם של קומיקאים בכל התרבויות הרבה לספר מעשיות על עצמו ועל אשתו ועל חמותו ועל מי לא. פעם אחת סיפר למאזיניו: "ראו נא, שאלתי את הרב שלי האם מותר לי לספר בדיות לצורך פרנסה והוא התיר לי. ובכן, זהו הסיפור הראשון שאתם שומעים בעקבות ההיתר"…

נדמה שהרוז'ינאי מבצע כאן תעלול דומה, ושבין שורותיו של הסיפור החסידי התמים מתחבאת קריצה אירונית נוספת. שהלא לפנינו סיפור על סיפור, סיפור בתוך סיפור. הסיפור הפנימי הוא הסיפור שהאישה משמיעה באוזני הפריץ על השודדים שהכו את בעלה. כפי שאנחנו הקוראים יודעים, זהו סיפור בדוי לחלוטין. אבל האם הסיפור כולו, סיפור המסגרת, "היה באמת"? האם הפריץ והחוכר וכוסות הרוח היו ונבראו, או שמא גם הם יצירי הדמיון?

אם נקשיב למה שהמספר אומר לנו, התשובה היא שזה ממש לא חשוב או משנה. מה שחשוב הוא "כוחה של אמונה". שהלא הן האישה הסבורה שהצדיק אומר לה להצמיד לבעלה כוסות רוח והן הפריץ שמאמין לסיפורה הבדוי על השודדים לכודים בטעות, מקרית או מכוּונת, ושניהם רחוקים מן האמת העובדתית. ובכל זאת, שני ה"שקרים" הללו, שני מסכי הבערות הללו, הם הציר החיובי של העלילה והם שמהפכים את הגורל לטובה.

סיפורים, אומר לנו הרוז'ינר, לא נועדו להיות "אמיתיים". לשון אחרת: האמת שלהם נמצאת במישור שונה מהתחום העובדתי והריאלי. כוחם הוא בהתפתות שלנו ליופיים, באמון שאנחנו בוחרים לתת בהם, ביכולת שלנו להשעות את השיפוט, לוותר על הרציונליות וללכת שבי. הותירו נא את שאלת "זה היה באמת?" לדווקנים מעצבנים, קטני אמונה, היסטוריונים של רשימות ופנקסים. הבו לנו סיפורים, כאלה שיעניקו לנו קורטוב של גאולה מהחובות ומהפריצים.

אשרי המאמין

בנוהג שבעולם, חסידים מספרים על רבותיהם, מאדירים את נפלאותיהם ומקלסים את חכמתם ואת עבודתם בקודש. יוצא דופן הוא סיפורנו, שבו הצדיק משבח את החסיד. ולא חסיד מן המניין, מאוכלי שולחנו ומבאי בית מדרשו, אלא בת ישראל פשוטה שיצאה ממקומה ומגדרה והתייצבה לפני הגברים המושלים בכיפה ושינתה את מסלול חייה לטובה.

כשהחסיד מספר על רבו, הרי הוא מספר מתוך אמונה תמימה בעצתו ובברכתו של הצדיק ובכוחו להמתיק את הדינים ולבטל את הגזרות. משוכנע הוא החסיד בתום לבו שכל הגבורות והישועות שבאוזנינו שמענו ושאבותינו סיפרו לנו הן דברים כהווייתם, מעשים שהיו כך היו, וככוח הצדיקים אז כן כוחם עתה, הם גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים. והלוא גם בסיפורנו, אשת החוכר הטובה בוודאי הוסיפה להאמין שדברי הרבי נבעו מחכמתו הזכה ומעיניו הצופיות למרחוק, ולא העלתה על דעתה שכל השתלשלות הדברים בטעות יסודה.

בניגוד לחסיד, הצדיק החכם יודע עד היכן מגיעים כוחותיו, יודע את נפש מאמיניו ויודע בדיוק איך הדברים נעשים וכיצד הם פועלים. אין לו אשליות יתרות באשר ליכולתו לחולל קסמים, לפקוד עקרות ולרפא חולים. והוא מבין היטב שלמשחק התפקידים הזה צריך שניים, הרבי בהיכלו והחסיד באמונתו, ואיני יודע איזה מהם עדיף. והסיפורים, רומז לנו הצדיק בלחישה רבת־משמעות, ובכן, סיפורים המה, יפה כוחם למאמיניהם הנלבבים.

אברהם שפירא משתתף במפעל איסוף ועיבוד של הסיפור החסידי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוקטובר 2014, ב-גיליון נח תשע"ה - 898 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: