מה עשית בקיץ האחרון?  | תמר מאיר

שליח הציבור שמילותיו נענות הוא זה שמאמין בכוחן של מילים לחולל שינוי וטורח כדי להעניק לו שפע. אגדה אחת על הורדת גשמים משולבת בהרהורי הקיץ שעבר

 בקיץ האחרון, על אף תכול שמיו, שרתה מעלינו עננה כבדה. זליגות וטפטופים היו מעל לראשינו, אך לא הרוו ולא הפרו ולא השקו, כי אם שרפו ובערו והצמיאו. עכשיו, על ספו של החורף, עם תחילתה של אזכרת גבורות גשמים ושאילת גשמים, אנו מקווים לגשמי ברכה.

מסכת תענית עומדת כולה בסימנה של אותה ציפייה, כמיהה, תפילה לגשמי ברכה. רק בסופה היא עוסקת גם בתעניות החורבן ובימים של אבל לאומי, אבל ראשה וגופה בחיבור הראשוני כל כך של אדם אל אדמתו, וממילא של הפרט והכלל, היחיד והציבור, החקלאי, האדמה והאומה.

גם מעגל התעניות נע בתפרים הללו, שבין היחיד לציבור. הציבור מזכיר את הגשם, שואל גשם, משהה את שאלתו עבור עוברי הדרכים, עולי הרגלים, ועם זאת – מתפלל שלא תישמע תפילתם של היחידים עוברי הדרכים, מפני צרכיו של הציבור.

משעברו ימים ולא ירדו גשמים – מתחילים היחידים להתענות. אחריהם – מצטרף הציבור. אם עברו מספר תעניות ציבור ולא נענו – שוב חוזרים רק היחידים להתענות.

מאן יחידים? שואלים שני התלמודים ומציעים תשובות שונות. סיפורי הירושלמי בסוגיה מצביעים על כך שיחידים יכולים להיות לעתים אנשים פשוטים, לא מוכרים ובלתי ממסדיים בעליל.

טרחנו למען החיילים מתוך ערבות. ספרים מתנדבים במבצע "צוק איתן", קיץ 2014 צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

טרחנו למען החיילים מתוך ערבות. ספרים מתנדבים במבצע "צוק איתן", קיץ 2014
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מה מעשיך

הפרק השלישי של מסכת תענית בתלמוד הבבלי ידוע בכינויו "פירקא דחסידי" על שם סיפוריו הרבים, העוסקים בדמויות המופת של "חסידים ואנשי מעשה". רבים מהם ידועים בכוחם להוריד גשמים. גם הם דמויות בלתי ממסדיות, אנרכיסטיות משהו, חלקם בשולי הממסד וחלקם אף בשולי החברה. כאלף וחמש מאות שנה אחריהם, יקומו סיפורים חדשים על חסידים חדשים ההולכים בדרכם.

סיפורים רבים (קרוב לחמישים) ומפורסמים בפרק זה, הטווה ביד אמן־עורך אמירות רבות־משמעות על משמעותם של תפילה, של נס, של יחיד אל מול ציבור ושל תוצאה אל מול תהליך.

אני מבקשת להתמקד כאן באחד הסיפורים, מן הקצרים והפחות ידועים שבהם:

רבי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. נחית קמיה אילפא, ואמרי לה רבי אילפי, אמר: משיב הרוח – ונשא זיקא, מוריד הגשם – ואתא מיטרא. אמר ליה: מאי עובדך? – אמר ליה: דיירנא בקוסטא דחיקא דלית ביה חמרא לקידושא ואבדלתא, טרחנא ואתינא חמרא לקידושא ואבדלתא ומפיקנא להו ידי חובתייהו.

תרגום:

רבי גזר תענית, ולא בא גשם.

ירד (לפני התיבה) לפניו אילפא. ויש אומרים: רבי אילפי.

אמר משיב הרוח – ונשב רוח, מוריד הגשם – ובא הגשם.

אמר לו (רבי): מה מעשיך?

אמר לו: אני גר בעיירה ענייה, שאין בה יין לקידוש ולהבדלה,

ואני טורח ומביא יין לקידוש ולהבדלה,

ומוציא אותם ידי חובתם.

קידוש והבדלה

סיפור זה מסתיר יותר משהוא מגלה, ובשונה מסיפורים אחרים, גם בקריאה שנייה ושלישית לא ברור לנו על מה ולמה זכה אילפא להוריד גשמים רק בעצם אזכורם. דווקא לכן, ברור שיש לבחון לעומק את המעשה המוצג כזכותו של אילפא, המעשה הבא כמענה לחקירה הברורה "מאי עובדך?".

אל מול רבי, מנהיג הדור, נשיא ישראל, עומד אחד, אילפא. בשונה מרבי, שאין צורך אפילו לנקוב בשמו הפרטי, כי רבי יש רק אחד, הרי שבנוגע לאילפא אנו תוהים האם צריך להוסיף "רבי" לשמו.

רבי בכוח מנהיגותו גוזר על הציבור תענית – הפרקטיקה ההלכתית המסודרת להתמודדות עם עצירת גשמים – הציבור כולו מתענה ומתפלל, אך לא נענה. וראו זה פלא, רק עובר אילפא לפני התיבה, מזכיר גבורות גשמים (אפילו לא מבקש!) וכבר, באופן מיידי, מגיבים השמים למילותיו באופן שאיננו משתמע לשתי פנים. אילפא מביא גשם במאמר.

בין אם ניתן לזהות את אילפא עם דמות מוכרת (רבי אילפי) ובין אם מדובר באיש אלמוני לחלוטין, נהיה חייבים לברר מה יש בו ובמעשיו הגורמים לכוח תפילתו לגבור על זה של רבי ושל הציבור כולו.

ומה יש בסיפור? עיירה ענייה, מחסור, יין, קידוש והבדלה, רבים ויחיד. מה חשוב כל כך במציאת יין לקידוש ולהבדלה דווקא? והרי ההלכה מציעה פתרונות לשעת הדחק, או פתרונות של בדיעבד (כגון קידוש על הפת או הבדלה על שיכר). על מה ולמה כל הטרחה שטורח אילפא?

בסיפורים השונים של מסכת תענית ניתן למצוא קשר בין מעשיהם של אנשי המופת לבין כוחם המסוים בהורדת גשמים. מה בין גשם ותפילה לקידוש ולהבדלה? מה בינו לבין היין? מה סודו של אילפא?

מוציא את הציבור

בעירו של אילפא דוחק רב, שהציבור כולו ואפילו צורכי הציבור סובלים ממנו. אילפא אינו מספק לעניי עירו מזון או תרופות. הוא מספק להם יין לקידוש ולהבדלה. משתמע שהיין אינו מצוי ברווח במרתפיו של אילפא, אלא שעליו לטרוח במיוחד ובכל פעם מחדש ללכת ולהשיג לציבור יין לקידוש ולהבדלה.

ולמה הטרחה? אולי משום שאילפא יודע שלעתים העיסוק רק במחסור, בהישרדות המיידית, נותן פתרון נקודתי אך אינו מאפשר לצאת החוצה, אינו מאפשר לשנות סטטוס. הפת היא המזון הבסיסי, ההישרדותי. היין לוקח את האדם אל מקום שמעבר לקיום הבסיסי. מסמן שפע, מחולל שינוי פנימי וחיצוני, תסיסה, משמח ומסייע בפריצת גבולות הקושי והיומיום, כמו גם התבנית והקיבעון.

שינוי מעבר וסטטוס עומד גם ביסודותיהם של הקידוש וההבדלה: טקסי המעבר שמן החול אל הקודש ומן הקודש אל החול. טקס שיש בו דיבור והוא מחובר ליין. האם לא תיכנס השבת בלי הקידוש? האם לא תצא בלי ההבדלה? והרי לכאורה השבת נכנסת ויוצאת במועד קבוע ללא תלות במעשי האדם ואמירותיו. האמנם? הלכות שבת הבסיסיות ביותר מלמדות שלא כך. הכלל המחייב הוספת חול על הקודש הופך את השבת לארוכה מיממה, ויוצר בכך מקום לאדם לקדש את הזמנים. לא רק במועדים, גם בשבתות.

למעשים ולאמירות של האדם יש תוקף, יש חלוּת. הוא יכול להוסיף במעשה ובאמירה מן החול אל הקודש, הוא יכול להקדים להכניס את השבת, כך שזו תחול עליו במלואה, והוא יכול לאחר להוציא את השבת, ועד שלא יוציא אותה במאמר ובמעשה – קדושתה תחול עליו. יכולת זו היא מכוח קדושת ישראל וקדושת האדם הפרטי שבה. האדם יוצר מציאות חדשה בכוח מילותיו.

אילפא "מוציא אותם ידי חובתם". קודם כול מוציא אותם. כפשוטו – מחלץ אותם מן המצב התקוע שבו היו. בלי היכולת לנוע, לזוז, לשנות, האדם נותר תקוע. אנשי העיר תקועים. אינם יכולים לעבור בזמן, בנפש. אילפא מוציא אותם מן החובה שנתחייבו לפני המקום. מוציא אותם מחובה לזכות. מדין לרחמים.

אילפא טורח במיוחד כדי לקיים את הדברים כפי שהם, בלי פתרונות דחק, בלי פתרונות של בדיעבד. הוא מקדש במילותיו את השבת, על היין. הוא גם זוכה לירידת גשמים לכתחילה, באופן מיידי. לא בדיעבד.

בכוח מילותיו הוא מביא רוח וגשם, בדיוק כפי שבכוח מילותיו יצר חלות של קודש, זכר וקידש את השבת בדברים. "זכור את יום השבת לקדשו" עומד כאן כנגד "מזכירין גבורות גשמים". רק מי שמאמין בכוחה של המילה ליצור שינוי, להוציא ידי חובה, להנכיח קדושה, מסוגל לפעול ישועות בתפילתו ובכוח הזכרת גבורות גשמים בלבד.

אילפא הוא שליח הציבור שמילותיו נענות, כי הוא שליח של הציבור להוציאם ידי חובתם בכל שבת ושבת, כי הוא מאמין בכוחן של מילים לחולל שינוי וליצור מציאות, כי הוא מאמין שגם מי שמצויים במחסור זכאים לחוש שפע לפחות פעם בשבוע, כי הוא טורח בשביל כל זה. וממילא, מילותיו מחוללות מציאות ומביאות שפע ומייצרות שינוי ומוציאות מן החובה – גם כשהוא מתפלל לגשם.

לחרוג מעצמי

בקיץ האחרון גרנו כולנו ב"קוסטא דחיקא", במקום קשה, לחוץ ותובעני. היינו תחת מתקפה קיומית. יכולנו לעסוק בהישרדות בלבד. לדאוג לצורכי הביטחון הבסיסי. לשבת איש תחת ממ"דו ומקלטו. יכולנו גם לסמוך רק על ההנהגה הרשמית, המנווטת דרכה בפרקטיקות המקובלות. אלא שמכאן אי אפשר לנוע, אי אפשר לצאת, אי אפשר לשנות. בשביל לשנות צריך ללכת לעתים בגדולות, ולשאת מבט אל מה שנדמה, אולי, כמותרות – יין לקידוש ולהבדלה.

מה שקידש אותנו כל־כך, מה שהבדיל אותנו, היה הרעפת השפע הזה אל שליחי הציבור שלנו – חיילים ותושבים. לא כי הם היו רעבים, לא כי חסר להם ציוד, אלא כי אנחנו ערבים להם. כי בכוח ציורי ילדינו ומאפי ביתנו וימי כיף ומוצרי פינוק נשאנו את עיניהם ואת עינינו אל מעבר למאבק הקיום היומיומי. כי טרחנו והבאנו להם, הגם שיכולנו שלא. בחרנו "להזכיר גבורות", לקדש את הזמנים. אין לדעת מה תלד שנה, אבל משהו בנו יצא ממצר, ויצא מן החובה.

אני מסתכלת סביבי ורואה שדווקא בקיץ הזה, רבות ורבים גילו כמוני את סודה של עשייה שחורגת מן האישי והפרטי. שבניסיון לחרוג מגבולות העצמי, להיות לרגע שליחת ציבור, חברו אליי רבות ורבים בתנועה מבקשת טוב, מבקשת קודש, אך גם שבה אל החול בעוצמה מחודשת.

עם סיומו של הקיץ, בתפילת הגשם שבמוסף של שמיני עצרת, נזכיר גבורות גשמים, נזכור את מי שמשיב הרוח ומוריד הגשם, אך נדע כי רוח וגשם יכולים לבוא לא רק מלמעלה, ואף לא רק בזכותם של גדולים וחשובים. רוח וגשם מתרחשים בכל עיר ועיירה, גדולה או דחוקה, בכל מקום שבו יש מי שמוכנים לטרוח עבור הציבור, ולהוציא אותם מן הדחק, החומרי או הרוחני. שנת תעש"ה ברוכה וגשומה.

ד"ר תמר מאיר (לאור) היא ראש החוג לספרות במכללת גבעת וושינגטון, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובתוכנית לתואר בשני באגדה במכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ה, 8.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוקטובר 2014, ב-גיליון סוכות תשע"ה - 896 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ד"ר יוסף פריאל

    נהניתי ממאמרה של עמיתתי, ד"ר מאיר. ניתן להוסיף ששמו אילפא אינו מקרי. אילפא הוא מלשון אל"ף ומלשון לאל"ף ולחנך, שכידוע ע"פ המדרש (שבת קד ע"א) זה מקורה של האות. אילפא הוא גם ביטוי לאיכות: "תקועה אלפא לשמן" (משנה מנחות פ"ח מ"ג). אילפא עצמו כמובן שאינו אלמוני ומופיע בבבלי, שבת יד ע"ב, בר"ה יז ע"ב ומקומות נוספים. לכן אין צורך להוסיף רבי לשמו. איכותו כבר בוטאה בשמו.

  2. תודה לד"ר פריאל. אנצל הזדמנות זו להתייחסות נוספת לשמו של אילפא. אילפא בארמית היא 'ספינה'. גם במובן זה שמו יאה לו והוא יאה לשמו: מוציא את הציבור ידי חובתם, ומצליח להסיע ולהעביר אותם ממצב למצב. שמו של הגיבור משתלב אם כן בהיבטים הלימינליים, סיפיים, של הסיפור.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: