מתפללים יחד | אליהו בירנבוים

מדוע דווקא ביום כיפור מגיעים אלפי אנשים לבתי הכנסת? אצל יהודי הגלות התשובה ברורה: הרצון לשמור על הזהות היהודית

לפני מספר שנים סיפר לי ידידי הרב פנחס גולדשמיט, רבה הראשי של מוסקבה, סיפור נפלא על הקשר בין יהודים ליום הכיפורים. כך סיפר: "בשנה הראשונה שבה הגעתי למוסקבה, היו אלו שנות השמונים של המאה העשרים, שבהן רוסיה הייתה עדיין תחת השפעה קומוניסטית חזקה. יהודים לא הורשו להגיע לבתי כנסיות במשך השנה, רק אחת בשנה ביום הכיפורים. בשעת שחרית בית הכנסת היה כמעט ריק ורק יהודים בודדים ישבו בספסלים הישנים, אולם לקראת תפילת יזכור שמעתי המולה גדולה מחוץ לכותלי בית הכנסת ומאות ואף אלפי יהודים ביקשו לפקוד את בית הכנסת לתפילת יזכור לזכר יקיריהם שנפטרו.

"כאשר יצאתי לאולם הכניסה של בית הכנסת כדי ליהנות מהמחזה של יהודים העומדים בתור להיכנס לבית התפילה ולהתייחד עם בוראם, ראיתי מנהג שלא הכרתי מספרי מנהגים וגם לא מבתי כנסיות אחרים בעולם. בקדמת בית הכנסת ישבו זקני העדה, ראשי הקהל והגבאים לאורך שולחנות ארוכים. מולם השתרכו תורים ארוכים של גברים ונשים אשר ביקשו לרשום את שמות יקיריהם על פתקים כדי ששמם יוזכר בתפילת יזכור על ידי החזן. הגבאים רשמו את שמות קרובי המשפחה על פתקים ולאחר מכן כל האנשים והנשים עברו ליד קופות צדקה גדולות שהיו מונחות בפתח בית הכנסת וטמנו בהן את הרובלים שהיו בכיסם כצדקה הניתנת לעילוי נשמת הקרובים. כל הפעילות הזו התקיימה ביום כיפור, בעיצומו של יום ואפילו ביום כיפור שחל בשבת… היה צורך בעמל רב ובהשתדלות עצומה כדי לשנות את המנהג וכדי שהוא לא יהפוך לדין. רק לאחר מספר שנים הצלחתי לעקור מנהג זה מהקהל".

בובות מטריושקה של יהודים ביום כיפור, המוזיאון היהודי בפרנקפורט, גרמניה  צילום: אי.פי.איי

בובות מטריושקה של יהודים ביום כיפור, המוזיאון היהודי בפרנקפורט, גרמניה
צילום: אי.פי.איי

שימור זהות

אכן, 25 השעות של יום הכיפורים נחשבות בלִבם של יהודים רבים בתפוצות לא רק ליום הקדוש ביותר בלוח העברי, בבחינת "שבת שבתון", אלא ליום המכונן של החיים היהודיים והזהות היהודית. רבבות יהודים בתפוצות נוהרים בליל יום כיפור ל"כל נדרי" וביומו של חג לתפילת יזכור, ובצאת הצום לתפילת נעילה ולתקיעת השופר.

רבים מן היהודים הפוקדים את בית הכנסת בתפוצות ישראל ביום כיפור אינם דתיים. ללא צורך בקביעת קטגוריות של סוגי יהודים, ביום כיפור הכול באים לבית הכנסת ויושבים יחדיו. מהיהודי המסורתי ועד היהודי החילוני, מהיהודי שמגיע ברכב לבית הכנסת ביום כיפור עד היהודי המתבולל הנשוי לאישה לא יהודייה או אפילו נוצרית. גם יהודים שעובדים ביום כיפור (במיוחד אם לא התמזל מזלו של חג והוא נופל באמצע השבוע) יעשו הפסקה קצרה כדי להגיע לזמן מועט לתפילות המרכזיות. כולם באים לבית הכנסת, אבל מדוע? מה מביא יהודים שרחוקים מדת ומסורת לבית הכנסת? מדוע ביום כיפור הם באים ובחג הסוכות ובשמחת תורה לא? מדוע תפילת "כל נדרי", שהיא בעלת מילים ותוכן שאינם בעלי משמעות אישית ומלווה בניגון נוגה, היא אבן שואבת יותר מאשר הריקודים השמחים של שמחת תורה?

הגמרא במסכת ברכות (ח ע"א) אמנם אומרת "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהם חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתם של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל יחיד … בשאר ימות השנה אמרו, על אחת כמה וכמה ביום הכיפורים" – אבל נדמה שרוב רובם של היהודים המגיעים ביום כיפור לבתי הכנסת בתפוצות לא באים להתפלל, אלא לשתף את עצמם עם הציבור. יש הבאים כדי לשמר את הזהות היהודית שלהם לפחות אחת בשנה, אחרים משום נוסטלגיה שכן אבותיהם באו לבית הכנסת. יש המחפשים שייכות ויש המחפשים משמעות, אולם המציאות היא שיהודים בוחרים להגיע לתפילה זו לבית הכנסת יותר מכל מועד אחר או כל תפילה אחרת.

פעמים שההגעה לבית הכנסת היא לא בגלל העבר המשפחתי אלא בגלל הרצון לעתיד יהודי במשפחה. בעולם פוסט מודרני אין אמיתות ברורות ואין ביטחון ביחס לאמונות ודעות בעתיד, ולכן השתתפות בתפילת יום כיפור מהווה עוד גורם וסיבה לשמירת היהדות בדורות העתיד.

ביקור לשעה

אחד המאפיינים של הקיום היהודי המודרני הוא תחושת הבדידות. חלק מהיהודים חיים במסגרת קהילה ואילו אחרים מנותקים ממנה. כך או כך, היהודי בתפוצות חש את עצמו בודד, לבד. מצוקתו של היהודי היא מצוקת הבדידות וזו כמובן מקרינה גם על מצוקת הזהות האישית והיהודית. ביום כיפור היחיד מבקש להיות חלק, להרגיש שייכות, לחזק את הזהות האישית שלו על ידי הקולקטיב היהודי. האדם היהודי מבקש להיות בתוך קהל ועדה גם אם הוא איננו מתפלל.

כאשר שימשתי ברבנות בקהילה היהודית במונטבידאו שבאורוגוואי תמהתי מדי שנה על מראה עיניי ביום כיפור. התפילה החלה בשעה 9:30 בבוקר ובקושי היה מניין, עד קריאת התורה הגיעו כמה עשרות מתפללים, אולם בתום ההפטרה, כאשר החל הזמן המקודש של תפילת יזכור, בית הכנסת התמלא מפה לפה בגברים ונשים. יותר מ־2,000 איש התקבצו ובאו בשעות השיא של התפילה ועמדו לאורך כותלי בית הכנסת והמעברים. נכון שאנשים אלו לא באו להתפלל, נכון שלא נכחו במשך כל שעות התפילה ובסך הכול היו כשעה בערב החג וכשעה בסיומו של יום, אבל הם באו ביום כיפור לבית הכנסת מתוך רצון אישי להתחבר ליהדות ומתוך בחירה.

עם זאת, יש להעמיד את הגעתם של יהודים רבים ביום כיפור לבית הכנסת בפרופורציה. במחקר שנערך לאחרונה בקהילות היהודיות באירופה התברר שאמנם ביום כיפור מגיעים לבתי הכנסת כחצי מיליון יהודים, לעומת רבע מיליון בכל שבת, אך לעומתם כ־70 אחוזים מיהודי אירופה לא ילכו לבית הכנסת אפילו ביום הכיפורים. בשנה שעברה התפרסם מחקר על הגעתם של יהודי קנדה לבית הכנסת ביום הקדוש. מתוך כ־180,000 יהודי קנדה, רק 39,000 פוקדים את בתי הכנסיות (של כל הזרמים). בכל קהילה שאני מגיע אליה בעולם, אני מקפיד תמיד לשאול מה מספר היהודים במדינה וכמה מהם מגיעים ליום כיפור אפילו לשעה אחת בלבד. התשובות בדרך כלל מוכיחות שאפילו מחצית מיהודי המקום לא באים לבית הכנסת ביום כיפור.

נדמה לי שאחד מתחומי האחריות של רבנים בתפוצות וגם במדינת ישראל הוא להבין מדוע יש יהודיים לא דתיים שבאים ביום כיפור לבית הכנסת ומדוע יהודים אחרים לא מגיעים לפתחו. רק אם נשכיל להבין ולכבד את השקפתם ותחושתם נוכל להבין מהי הדרך הטובה והנכונה לפתוח מסילות לבית הכנסת וליהדות.

בשעה שהציבור מתפלל

על הקשר המיוחד שיש בין היהודי, ואף המרוחק ביותר, ליום הכיפורים ניתן ללמוד מהסיפור הבא אשר בא לפתחי כאשר ביקרתי בקהילה היהודית באלכסנדריה במצרים לפני מספר שנים. לפני הגעתי למצרים שמעתי סיפור נפלא על אישה בשם קלר מזרחי, אשר בהיותה בת 12 נחטפה על ידי אדם מוסלמי שהודיע להוריה שהוא מתחתן עמה בניגוד לרצונה ורצונם (מנהג מקובל בארצות המזרח). קלר מזרחי התאסלמה בניגוד לרצונה, החליפה את שמה לחגה בטה ונישאה לאותו מוסלמי בהיותה ילדה. בעלה של קלר נפטר לפני מספר שנים, לאחר שבעים שנה של חיים משותפים. במשך שנים ארוכות אלו האישה שמרה על יהדותה בלבה וכל השנים הקפידה לצום ביום כיפור למרות שלא באה לבית הכנסת כדי שלא יגלו את אמונתה האמיתית. כך חיה גברת מזרחי כאנוסה לכל דבר מאז נישאה לבעלה. גם בנותיה היהודיות על פי ההלכה התחתנו עם מוסלמים והן אפילו לא חושדות בדם היהודי הזורם בעורקן.

כאשר הגעתי לאלכסנדריה ניסיתי בכל מאודי לבקר את גברת מזרחי באופן אישי, אולם היא נבהלה וטענה שאם יהודי בעל זקן יבוא לבקרה בשכונה המוסלמית שבה היא גרה כולם ידעו שיש לה קשר ליהדות ובכך תהיה סכנה גדולה לשנינו. גם ניסיונותיי להציע שאבוא לבקרה מחופש לרופא או לבעל מלאכה אחר לא הועילו ולא הצלחתי להגיע לביתה.

בשיחתנו הטלפונית ניסיתי להבין מדוע וכיצד היא החליטה לשוב לאמונתה היהודית לאחר 70 שנה שבהן חיה חיים מוסלמיים. לשאלתי מדוע החליטה לשוב ליהדות היא השיבה: "מעולם לא עזבתי את היהדות ואת האמונה באלוהי ישראל". שבתי ושאלתי במה באה לידי ביטוי חזרתה ליהדות, שהרי שכניה חושבים שהיא ממשיכה להיות מוסלמית, והיא הסבירה לי שהיא מתפללת ביום כיפור. שמחתי על דבריה ושאלתי: אם כן את באה לבית הכנסת ביום כיפור? לשאלתי זו השיבה גברת מזרחי בתשובה נפלאה: "לא, כבוד הרב, אני לא הולכת לבית הכנסת ביום כיפור, שמא שכניי ידעו שאני יהודייה… אני בודקת עם נשיא בית הכנסת מתי הציבור מתפלל… ובשעה שהציבור מתפלל בבית הכנסת בכיפור אני מתפללת בביתי ביחד עם הציבור. כך אני לא מרגישה לבד ביום כיפור, זו תפילתי וזו דרכי חזרה לאמונת ישראל".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באוקטובר 2014, ב-גיליון יום כיפור תשע"ה - 895, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בכלל לא ברור שיום הכיפורים הוא היום הכי חשוב בשנה מבחינת יהדות התפוצות. ראה למשל הסקר של pew שמראה ש-70% מהיהודים בארה"ב מציינים את ליל הסדר לעומת 53% שמציינים את יום הכיפורים.
    http://www.pewforum.org/2013/10/01/chapter-4-religious-beliefs-and-practices/

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: