ספר, סופר ומִספרים | חננאל מאק

סיום כתיבת הספר הוא רק פתח לדילמות: איזה שם להעניק לו בלי להישמע יומרני, האם ראוי שיופיע עליו שם המחבר, מהו הפונט המבדיל בין קודש לחול והאם ראשי תיבות חוסכים דיו ונייר. כשהספרות הרבנית ירדה לדפוס 

עמודים בתולדות הספר העברי

בשערי הדפוס

יעקב ש' שפיגל

הוצאת המחבר, תשע"ד, 502 עמ'

השלים המחבר את כתיבת ספרו, מצא לעצמו מוציא לאור, סחט עד תום את חשבונות הבנק שלו, הביא את גיליונות כתב ידו לבית הדפוס ומעתה הוא רואה עצמו כמי שמלאכתו עשויה. ואמנם, מה נותר לו לעשות עוד לספרו ולא עשה? אכן, עליו לקרוא שם לספר, לעצב את עמוד השער, לרשום את שמו בראש הספר ואולי יחליט להקדיש את יצירתו כמנחת ידידות או זיכרון למי מידידיו או מבני משפחתו, אבל מה הם כל אלה בעיני המחבר לעומת עמלו שעמל בגוף חיבורו? גדולה מזו: מה הם בעיניו של חוקר הספר העברי ותולדותיו ומדוע יקדיש אדם זמן, מאמץ ותשומת לב לזוטות שכאלה?

ספר ה"עמודים" הנוכחי של יעקב שפיגל (עמודיו הקודמים: "הגהות ומגיהים", "כתיבה והעתקה") מראה בעליל עד מה רבה חשיבותם של פרטים שוליים כביכול מסוג זה בתולדות הספר העברי ועד כמה יש בהם כדי ללמד על התרבות היהודית במאות השנים האחרונות וגם בדורות שקדמו לדפוס העברי. ולמען הדיוק והסדר הטוב: עמודיו של שפיגל, ווי העמודים, חישוקיהם וכותרותיהם נטועים בספרות הרבנית לענפיה והיא שנישאת על גביהם, אבל אין להם דבר עם ספרות החול העברית לענפיה שלה.

כבר בתקופה שקדמה לדפוס נהגו מעתיקיהם של כתבי היד להשאיר את העמוד הראשון של הכרך כשהוא חלק ונקי מתוכן כתוב, ותכליתו העיקרית של נוהג זה הייתה הגנה על גוף הספר המועתק. הפרטים הביבליוגרפיים שאותם ביקש המעתיק להעביר לידיעת קוראיו נדחו לסוף הכרך ובדרך כלל אף לא זכו לעמוד בפני עצמו.

רוב כתבי היד ששרדו אינם מכילים פרטים רבים מסוג זה, ורק מקצת הקולופונים שבסופי הספרים מודיעים לנו את שם הספר שבו אנו מחזיקים, את שם הסופר־המעתיק, את זמנו ומקומו של אותו סופר, את האיש שלשמו נכתב או הועתק הספר וכדומה. ולא עוד אלא שלפעמים הפרטים הללו אינם מדויקים, לא תמיד הם נכתבו בידיו של המעתיק המקורי ובמקרים רבים אבדו הדפים האחרונים של הספר ועִמם הפרטים הביבליוגרפיים.

לדברי בעל העמודים שלפנינו, גם עם המצאת הדפוס הוסיפו המדפיסים להחזיק בנוהג הקודם ורק בהדרגה החלו להתפתח שערי הספרים כפי שהם מוכרים בדורות האחרונים. עם הזמן התרחבו השערים והמדפיסים כללו בהם דברי שבח והלל לספר ולמחברו, איורים למיניהם ואף את ראשית גופו של הספר. השערים הדחוסים היו למקדמי מכירות, לשופרות הלל ושבח, לבמות לאמנים חובבים, וגם למקורות רבי ערך לידיעות על הספרים ועל תולדותיהם. ברבות הימים נוספו לספרים גם שערים משניים, פחות חגיגיים ומרשימים, ובאלה התפרסמו ידיעות ואקדמוּת, הסבר או הצטדקות, אישור או הסתייגות.

אין קשר בין "אותיות רש"י" ובין רש"י עצמו. יעקב שפיגל צילום: מיקי קורן

אין קשר בין "אותיות רש"י" ובין רש"י עצמו. יעקב שפיגל
צילום: מיקי קורן

חיבור אנונימי

ולא שער הספר לבדו עבר שינויים והתפתחות מאז ראשית הדפוס. השאלה אם נכון לפרסם את שם המחבר על ספרו נראית בעינינו חסרת שחר, אבל לא כך סברו בדורות קודמים. מאחר שתוכנו של הספר המודפס הוא דברי תורה, הגות וכיוצא בהם, אולי יפה יעשה המחבר אם ינקוט בידו את מידת הענווה, יותיר את שמו עלום וכך יזכה לשכר כפול מן השמים? ואמנם, כבר עמדו ראשונים על כך שהנביאים, וחז"ל בעקבותיהם, נמנעו מלחתום את שמותם על חיבוריהם, ואם כן למה לא ילך גם המחבר המאוחר בדרכם?

זאת ועוד, אפילו נאמר שיש צידוק לציין את שמו של מחבר מקורי על ספרו, האם נכון הדבר גם לגבי מלקט ומאסף? והרי חיבורים רבניים לא מעטים אינם אלא ליקוטים והעתקות של הלכות, אגדות, תפילות, דרשות ופירושים. ואף כי לרוב מתלווים אליהם גם דברי הסבר והרחבות קלות, האמנם נכון לקרוא את שם המלקט על ילקוטו?

אכן, ר' אהרן הכהן מלוניל (פרובנס, המאה הי"ד) – מחברו המשוער של ספר אורחות חיים – נמנע מלקרוא את שמו על ספרו, וכך הוא כותב בהקדמתו: "אמר הכותב: ידעתי בעצמי… ומכיר אני בחסרוני שאין זה מקומי שיקרא שמי על ספר קובץ מדברי הגדולים… תינוקות של בית רבן יודעים שאין במלאכה הזאת שום שררה ומקום להתגדל… אלא מלאכת הלבלר מעתיק מגילת ספר".

ספר ליקוטים אחר מאותם ימים הוא ספר "כָּלבּוֹ", שמחברו נמנע אף הוא מלחשוף ישירות את זהותו והיא נותרה חסויה עד היום הזה. ענוותו של מחבר זה הביאה לכך שנמצאו מי שייחסו את ספרו לאישה חכמה, אבל דעתו של ההיסטוריון איש המאה הי"ז ר' דוד קונפורטי, מחבר ספר קורא הדורות, לא נטתה לקבל זאת "מפני שחכמת הספר ההוא אינו מדעת אשה אלא מדעת איש חכם גדול ורב מובהק". הנה לאן הובילה ענוותנותו היתרה של מחבר ספר "כלבו"…

מאידך גיסא, במרוצת הדורות הועלו טענות מגוונות בזכות חשיפת שמו של המחבר. הנה אחדות מהן: רק כך נדע אם המחבר אדם הגון וראוי; רק כך נדע אם הוא בר סמכא; רק כך נדע כיצד להתייחס לטעויותיו; רק כך יימנעו זיופים בזדון; רק כך יימנעו שינויים שאולי ייעשו בידי אחרים. והיו שהבחינו בין ספרי הלכה שבהם חובה על המחבר לפרסם את שמו לבין ספרים שאינם הלכתיים.

בער וצעיר

דוגמה מעניינת במיוחד לחיבור שזהות מחברו נותרה עלומה היא הספר הקבלי חמדת ימים, שעיקרו מנהגי שבת ומועדים ברוח הקבלה ומנהגי האר"י. שאלת מחברו של חמדת ימים מעסיקה רבנים וחוקרים כבר מאות שנים, ועדיין יש הרואים באיש עלום זה דוגמה ומופת לרב צנוע, צדיק ועניו מאין כמוהו ("אחד מקדושי עליון") ויש הסבורים שמחברו היה מתלמידיו הנאמנים של שבתי צבי ואף גילו בו את עקבותיו של נתן העזתי, נביאו של משיח השקר.

בשנות השמונים של המאה הי"ט התפרסם בוורשה ספר על מצוות הקהל בשם "זכר למקדש", ובשערו נדפס לאמור: "חוּבַּר מאת פֶלאִי". מתברר שאדם פלאי זה היה הרב האדר"ת, לימים רב נודע בירושלים וחותנו של הרב קוק, וראה זה פלא: בין ההסכמות לספר נמצאת גם הסכמתו של הרב האדר"ת בעצמו. לאחר כמה שנים פִרסם האדר"ת חיבור אנונימי נוסף ובהקדמה הסביר את מעשהו בכך שרצה לתת מקום לכל הרוצה בכך להשיב על דבריו מבלי שהדיון יישא אופי אישי.

ובשולי כל אלה, האם נכון להודיע בדפוס גם את גילו של מחבר הספר, בייחוד כאשר מדובר באדם צעיר מאוד לימים? האם אין לחשוש לעין הרע, לרום לבבו של הכותב ולקנאתם של אחרים? ואולי נכון דווקא להעדיף פרסום כזה על מנת לעודד מחברים צעירים ליצור ולפרסם את יצירתם ללא מורא? ואם נניח שלא נכון לפרסם את גילו הצעיר של המחבר, האמנם כך הוא גם כעבור שנים רבות, כשהמחבר כבר בא בימים אבל ספרו נותר בעינו, צעיר כשהיה?

 שאלת מעמדו של חכם צעיר לימים מול קשישים יודעי דבר היא עתיקת יומין והיא עולה לא אחת בדברי חז"ל ואפילו במקרא (איוב לב, ד, ו־י). בימי הביניים מצאנו כמה חכמים צעירים ויוצרים בשני צידיו של רכס הפירינאים: בפרובנס שבדרום צרפת ובקטלוניה שבצפון מזרח ספרד. הידוע בחכמים אלה הוא הרמב"ן, אבל את ההתלבטות בשאלה שלפנינו אנחנו מוצאים בהקדמתו של ר' יעקב בן הרא"ש איש טולדו, מחבר ארבעת הטורים. וכך מספר בעל הטורים על עצמו: "וַישִׁיבוּנִי סעִיפָּי, הלא ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, ואתה בער וצעיר לימים אתה ואין בך דעת ומזימה ואין אתך יודע עד מה. לכן חדל לך ממחשבותיך…".

 בין השיטין נרמזים כאן דברי אליהוא בדיון שנרמז למעלה בינו ובין רעי איוב. וכמו אליהוא גם בעל הטורים מתעשת, דוחה את הספקות "שהשיבוהו סעיפיו" ומחליט לקדם את ספרו "כי היא מלאכת שמים, ואשאלה עזר מאתו ויהי לי לעינים… יפתח לי שפתים ויוציא לפועל מחשבותי, ותעלוזנה כליותי". האם מסוגל מישהו להעלות בדמיונו איך הייתה נראית ספרות ההלכה זה שבע מאות שנה לו גברה יד סעיפיו של בעל הטורים על הגיונו הבריא?

כינויים עוקפי יומרה

 ומשם המחבר אל שם ספרו. שאלה רבת עניין בפני עצמה היא מה שמו הראוי של החיבור הנדפס ובייחוד מה טיב הזיקה בין שם הספר לשם מחברו. בימים שקדמו לדפוס הועתקו קבצים רבים של שאלות ותשובות שהתפרסמו לרוב על פי שמות המשיבים: תשובות רש"י, שו"ת רשב"א, שו"ת מהר"ם וכדומה. כינוייהם של קבצים אלה כוללים את התואר רב או רבי כחלק מראשי התיבות של שמם (האות ר'), וברור שהכינויים לא ניתנו להם על ידי המשיבים עצמם.

כיצד ינהג אפוא רב מאוחר המביא לדפוס את קובץ תשובותיו ומבקש להזכיר את שמו על פועלו? האם עליו להסתפק בשמו ושם אביו ואולי גם בשם משפחתו, או שמותר לו לצרף את התואר רב לשמו של קובץ תשובותיו? היו רבנים שלא נמנעו מלפרסם את כתביהם בסגנון המקובל מימי הראשונים. כך נהג, למשל, הרב שלמה צבי בן נתן שיק שחי ופעל בהונגריה במאה הי"ט, ולא חשש לפרסם בדפוס שני ספרים שלו תחת הכינויים "סידור רשב"ן" ו"שו"ת רשב"ן", וזכה על כך לביקורת חריפה. אבל מקרים כאלה אינם רבים ולרוב מוצאים המחברים דרך להציג את שמם במישרין או ברמיזות בלא לצרף אליו את הכינוי המכובד רב.

עד כאן על תארים מתהדרים של מחברי הספרים. בעיה מקבילה ואף יותר חמורה קיימת באשר לשמותיהם המתנשאים של הספרים עצמם. בראש אלה ניצב ספר משנה תורה לר' משה בן מימון. המונח "משנה תורה" מוכר כידוע מפרשת המלך בספר דברים (יז, יח) והוא רומז לספר התורה עצמו או לפחות לספר דברים, אבל הדבר לא הרתיע את הרמב"ם וברור שהוא עצמו קרא שם זה לספרו ואף הבהיר לקוראיו את הסיבה לקריאת השם היומרני: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרוא ספר אחר ביניהם…".

 דברים אלה וכן דרכו של הרמב"ם בעריכת ספרו ובפסיקת ההלכה העלו את חמתו של מבקרו הגדול של הרמב"ם, הראב"ד בעל ההשגות, והוא שפך על הרמב"ם קיתונות של דברי ביקורת וסיים את דבריו בהערה קשה על רוחו הגבוהה של איש ריבו. אבל עיון בדברי ראב"ד מעלה שדווקא על כינויו הבוטה של החיבור, "משנה תורה", עבר המבקר החריף בשתיקה.

ספר משנה תורה זכה לפרסום ולתגובות אהדה ואף למעלה מזה סמוך מאוד ליציאתו לאור עולם, ובכל זאת נמנעו רבים מלכנותו בשם שנתן לו מחברו והעדיפו להזכירו כ"החיבור", "המימוני", "הרמב"ם" סתם, "כתב הרב משה" וכדומה. כמאה שנה אחרי פרסומו של משנה תורה נולד הכינוי החליפי "הי"ד החזקה" ויפה כוחו של כינוי זה עד היום.

 חיבורים נוספים בעלי שמות יומרניים זכו אף הם לכינויים עוקפים: ספר עשרת הדיברות ידוע בין הלומדים כספר העיטור, שמו של ספר שני לוחות הברית קוצר והוא נקרא בפי כול ספר של"ה, וגם מחברו מכונה על שם ספרו "השל"ה הקדוש". ספר תורת משה של ר' משה אלשיך וכן מחברו נקראים האלשיך הקדוש, ויש מי שכתב שר' משה סופר שנודע בפי כול כחת"ם סופר התחרט על שההין לקרוא לספרו בשם תורת משה.

 רש"י לספרדים

 פרק ארוך ומעניין (פרק 9) בספר שלפנינו נקרא "אותיות ומספרים", ואחד הנושאים הנידונים בו הוא המערכת הגרפית המכונה "אותיות רש"י". מערכת זו תואמת בקירוב את גופני האותיות העבריות שהיו מקובלים בספרד לפני הגירוש, והיא מופיעה לראשונה בספרים מודפסים שמוצאם באיטליה. אין צריך לומר שאין כל קשר בין "אותיות רש"י" ובין רש"י עצמו או חכמים אשכנזיים אחרים בני אותם דורות.

המדפיסים האיטלקיים בני משפחות שונצינו, שמוצאם מאשכנז, בחרו להשתמש ב"אותיות רש"י" על מנת להבחין בין גופי הספרים ובין פירושים, תוספות וכדומה, כפי שמקובל גם כיום. אפשר שהדבר נעשה גם כדי לקדם את מכירות הספרים באיטליה בקרב יהודים שמוצאם בספרד. ואמנם, ספרים שהוטעמו לכתחילה לחיכם של יהודים ממוצא אשכנזי, כגון ספרים ביידיש, נדפסו רק באותיות שעוצבו לפי המסורת האשכנזית ולא ב"אותיות רש"י".

 ברבות הימים התקדשו דווקא אותיות רש"י ועם הזמן קיבלה ההדפסה באותיות אלה סדרת משמעויות ערכיות חיוביות. אחת מהן: אין לכתוב דברי חול ואף לא דברי תורה שחיברו בני אדם באותיות שבהן ניתנה תורה – ולא נדון כאן בשאלה מה טיבן של אותן אותיות קדמוניות.

טעם אחר: כתיבה באותיות הבלתי תקניות עוקפת את האיסור הישן על כתיבת דברים שבעל פה. ועוד טעם: כך תימנע השלכת אותיות הקודש לאשפה. ועוד אחד: כך ידע המעיין להבדיל בין רמות שונות של קדושת הדברים המודפסים. ובזה לא תמו הדברים. עם התפתחות הכתיבה העברית החילונית היו אותיות רש"י למבדילות בין קודש לחול. הנה תמונה מרתקת שנהפכה על פניה.

אותיות מחכימות, "אותיות צאינה וראינה", אותיות גדולות וקטנות, שפת לדינו וכתב רש"י, כתיבת מספרים, ציון מספרים לדפים ועמודים, המספרים ט"ו וט"ז – אלה ואחרות הן כותרות של סעיפי משנה נוספים בפרק המרתק הזה.

ואיך אפשר בלי ראשי תיבות – אותה תופעה אופיינית שבלעדיה אין להעלות חיבור רבני על הכתב או הדפוס? ואכן, כשלושים עמודים בספר עוסקים בקיצורים, גרשיים וראשי תיבות למיניהם, וגם כאן מצפות לקורא כמה הפתעות בצד ההבנה הפשוטה: קיצורים אלה נועדו בעיקרם לחסוך בקלף, בנייר ובדיו היקרים ואף להביא להקלת משקלו של הספר הכבד.

אבל יש ששכרו של החיסכון יוצא בהפסדו, כשהקורא אינו יודע לפענח את הקיצור או שהוא מפענח אותו שלא לפי כוונת הכותב. ראשי התיבות זכו גם לפענוח על דרך הגימטרייה, וכדבר הזה נעשה גם בסופי תיבות, וכך קיבלו ראשי התיבות וסופיהן משמעות מיסטית עצמאית.

ככל שהתפתחו העתקות הספרים התרחבה גם תופעת הקיצורים וראשי התיבות, וכך נוצרו לוחות ומדריכים כתובים שנועדו לסייע בידי הקורא המתקשה בכך. אבל נמצאו גם מי שהתחכמו למדריכים אלה ויצרו ראשי תיבות ייחודיים ומפולפלים להשתבח בהם. מאידך, לא מעט חכמים התנגדו לקיצורי הדרך הללו. היו שהצהירו על הימנעותם משימוש בקיצורים והיה אף מי שפרסם "אזהרה גדולה להמדפיסים" של ספרו וחתם את האזהרה לאמור: "… וישגיח המדפיס או המביאו אל הדפוס מאוד בזה!"

המחבר המוצנע

באופן פרדוקסלי אפשר לומר שהסגנון הייחודי לספר שלפנינו הוא היעדר סגנון. המחבר מציג לפנינו חומר רב כמות, רב איכות, רב עניין וחלקו נדיר ובלתי מוכר אף ליודעי ספר, אבל הוא עושה זאת כמי שמעיד לפי תומו והוא שוטח בפני קוראיו את החומר שאסף כמות שהוא, בלי כחל וסרק. ידענותו של המחבר – פרופסור בדימוס של המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן – עולה מכל עמוד בספר אבל לעולם אין הוא נוהג בספר זה כמורה או כמרצה מול קוראיו.

המחבר משוחח בינו לבינו, שומר על נינוחות עניינית וכמעט נמנע משאלות ותשובות, דגשים והטעמות, ריגושים וחוויות. חלילה לו מלהביע דעה אישית על תופעה שהוא מיטיב לתארה וחלילה לו מלהציג עמדה היסטורית כוללנית או מלסכם את דבריו במבט־על.

והנה, היעדר הממד האישי או המסכם בכתיבתו של יעקב שפיגל הופך את הקריאה והעיון בספרו לחוויה אישית. המעיין הוא שקובע לעצמו את מידת עניינו בכל אחת מהתופעות המתוארות, את קצב קריאתו ואת המשמעות התרבותית שהוא מוצא בה. תוכן העניינים שבראש הספר והמפתחות שבסופו מקִלים על אותו מעיין ומאפשרים לו להתנהל בין השיטין באופן עצמאי, להעמיק או לדלג כראות עיניו ולהיתקל להנאתו מדי פעם במציאה נדירה ומפתיעה.

פרופ' חננאל מאק מלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בראילן. ספרו "ותאמר בלבהנשים מהמקרא בצומתי חיים" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ד, 24.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 בספטמבר 2014,ב-גיליון ראש השנה תשע"ה - 894, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. סיוע במחקר ובהכנת עבודות אקדמיות
    המושיע האקדמי
    ld1.hamoshia.com

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: