אחוזות אתרוגים | מאיר אביטן

הצורך במנייני צהר ובמיזמים חברתיים דומים מעיד על קלקול עמוק בחברה הדתית־לאומית, שבמקום להתערב בכלל ישראל מתכנסת בשכונות נפרדות וסגורות. דרוש חשבון נפש

בספר מלכים ב' מסופר על האישה הגדולה משונם, הטורחת במסירות רבה לארח את הנביא אלישע בביתה ומכינה למענו "עליית קיר קטנה" ובה "מיטה ושולחן וכיסא ומנורה". אלישע רוצה להשיב לאישה השונמית כגמולה, ועל כן הוא שואל אותה: "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא", והיא עונה: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת".

אומר הזוהר הקדוש (פרשת נח, סט ב) שמעמד זה התרחש בראש השנה. אלישע שואל את האישה השונמית האם יש משהו שניתן לבקש עבורה מהמלך – הקב"ה, והיא משיבה לאלישע: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת"; איני רוצה שיזכירו אותי לבדי ושישגיחו עליי במיוחד כדי שלא ימצאו עוונות בי, אלא בתוך עמי אנכי יושבת – ברצוני להכליל עצמי עם כל הציבור. האישה השונמית מציבה בפנינו השקפת עולם ברורה האומרת: "מעייניי אינם נתונים לצרכיי הפרטיים אלא לעמי שבתוכו אנכי יושבת".

בשנים האחרונות תקופת תשרי מוצפת במודעות המזמינות את הציבור הרחב (דתי ולא דתי) להצטרף למנייני צהר, לסדר ראש השנה, לסוכות פתוחות ולעוד מיזמים חשובים מאוד. הייתכן כי הצורך במיזמים אלו מעיד על חטא או קלקול בציבור הדתי? הייתכן שהציונות הדתית עוברת מחיים בתוך ציבור מעורב לחיים בתוך "אחוזות אתרוג", "שמורות טבע לציבור הדתי"?

משימה שנזנחה

רחש לבי מתמול גם שלשום על התקלה האוחזת בחברה הציונית־דתית, חברה היוצרת בתוך ערים שכונות של ציבור דתי או יישובים דתיים הנפרדים מן הציבור הכללי. תנועה זו יוצרת סביבה תרבותית ויהודית הפוגעת בשורש העם היהודי.

הציבור הדתי לקח על עצמו משימה לאומית, שכך הוגדרה על ידי מרן הרב עוזיאל זצ"ל:

תורת ישראל אינה גנוזה בארון הקודש שבכותל בית הכנסת אבל היא מתהלכת אתנו בכל צעדינו ובכל פינות שאנו פונים מאירה אותנו באורה ומקדשת אותנו בקדושתה, וחוזרת ומוארה וחוזרת ומתקדשת על ידינועבודתם של חובשי בית המדרש בשדה תחייתנו הלאומית בארץ האבות שתהיה מבוססת על תורה ועבודה בכל יופייה ונעימותה, באיכות העבודה ותחומיה, במשפט העבודה ועובדיה, לתכליתה הנעלהתחזקנה ידיכם צעירי וגיבורי ישראל התחזקו והיו לאנשי החיל והיו דוגמא יפה ונעימה לעבודתנו בארץ בכל מקצועיה וענפיה וקידשתם בזה שם שמים ושם ישראלחזקו ונתחזק בעד עמנו וערי א־להינו… (מכמני עוזיאל א', עמוד תס).

את המשימה הלאומית של השתלבות בחיי המעשה כפי שתוארה על ידי הרב עוזיאל השכיל הציבור הדתי לאומי ליישם בכל תחומי הרוח והעשייה: בצבא, במדינה, בתרבות ועוד. אולם אט אט אנו שומטים את ערי אלוהינו כאשר אנו שותפים להקמת שכונות דתיות לאומיות נפרדות, ומפקירים בכך ערים ושכונות רבות אשר מטבען צריכות להיות מעורבות. חברת הבנייה משה"ב ודומיה וכן כל אותן שכונות דתיות הקמות כפטריות אחר הגשם – "נאות זבולון", "נאות נריה", "נאות אברהם", חריש לדתיים ועוד – יצרו תבנית נוף חדשה, שרוקנה את הציבור הדתי מן השכונות הכלליות המעורבות, והרחיקה עולם תרבותי ושיח משותף מן הציבור הכללי.

יש להודות: הנוחות והאינטרס האישי והפרטי גברו על המשימות הלאומיות. השתעבדנו לדירה עם מרפסת סוכה, כיור מחוץ לשירותים, כיור כפול ועוד אמתלות שווא, והוספנו חטא על פשע בתירוץ חינוכי מן המעלה הראשונה, שחלילה בנינו ובנותינו לא יושפעו מן הסביבה, חלילה לא נראה חילול שבת או מוזיקה רועשת בשבת, חלילה לא ייכנסו ילדינו לבתים שאינם שומרי כשרות ועוד מרעין בישין של תפיסה קלוקלת. דבקנו בתפיסה החרדית. ומה התוצאה? שממה של צביון דתי ירדה על העיר. המתהלך ברחובה של עיר בתקופת החגים לא יחוש בחג הסוכות או בחנוכה.

כתשובת המשקל, בניסיון לשוב ולתקן את אשר קלקלנו, הוקמו ארגונים רבים המתהדרים בשליחות החדשה אשר לקחו על עצמם – גרעינים תורניים, מנייני צהר, שבת ישראלית של ארגון בית הלל ועוד. אך כל אלו הורתם בחטא. אלמלא היינו מפקירים את הערים מיושביהן הדתיים לא היינו צריכים להקים גרעינים תורניים במטרה ליצור גשר רחב בין עולמות (אם כי לא תמיד נזהרנו בהרכב האנושי של הגרעין התורני, ויש שהקימו את הגרעין בדרך מתבדלת לעומת גרעינים שעליהם נאמר "בתוך עמי אנכי יושבת"), לא היה צורך במנייני צהר שיפתחו את בתי הכנסת אל הציבור הכללי שכן בתי הכנסת שלנו היו נוכחים בתוך הערים ורבים היו מצטרפים בקלות למניינינו, לא היה צריך ליזום הזמנת משפחות חילוניות לשולחן שבת בשבת הישראלית שכן במגורים מעורבים הזמנות שכאלו הן דבר טבעי, ועוד. בקיצור: לא היה כלל תהום בין הציבורים.

 דבקנו בתפיסה החרדית; שממה של צביון דתי ירדה על העיר. נתניה, 2014 צילום: סרג אטל, פלאש 90


דבקנו בתפיסה החרדית; שממה של צביון דתי ירדה על העיר. נתניה, 2014
צילום: סרג אטל, פלאש 90

בדרך הכדורגל

שריד אנוכי בקהילה לא דתית. מגוריי הם במרחק עשר דקות הליכה אל קהילה תוססת של ציבור דתי המגודרת בתרי"ג מצוות. בכל שבת אני צועד בשדרת רחוב של שישים בניינים בדרכי אל בית הכנסת בקהילה הדתית, ולצערי אני בין היחידים ההולך עם טלית, כאיש שומר מצוות. לא פעם בדרכי לביתי שמעתי ילד השואל את אביו "אבא, מה הוא לובש?". בשבת שכניי מוזמנים לשבת שלום ומנגינות השבת משתלבות עם קולות הרחוב הכללי. בימי החנוכה יכול אני להלך מרחוב לרחוב אך האורות המרצדים הם של הטלוויזיה, ולא של חנוכיות. חנוכייתי בודדה במערכה, מנסה להאיר, אך עוצמתה אינה מספיקה. היא זקוקה לחברותיה הנמצאות ב"מרחב המוגן".

ואילו באתי לספר לכם על סוכות, אז הריני להודיעכם כי אין בביתי מרפסת סוכה. לעומת אלו העומדים רווחים מחוץ לסוכה וצפופים בסוכתם שבמרפסת, אני יורד לחצרי המשותפת עם שכניי ובונה את סוכתי ברווח ולא בצמצום, פותח את שערי סוכתי לכל הבאים. ילדי הבניין מקשטים את סוכתי ונגינות החג יוצאות מן הסוכה אל מרחבי השכונה. אך צר לי, כי לאורך הרחוב ושדרת הבניינים הרבים, מתברר שבקושי שתי סוכות עומדות ואין ביניהן קשר עין.

לקחנו עלינו את עול בניין האומה וההשתתפות בבניין העם, הארץ והמדינה, אנו נמצאים בכל מגזרי העשייה, התרבות ועוד, אך לשם אנו פוסעים כדי להתפרנס ובסיום עבודתנו אנו חוזרים אל תוך "אחוזות האתרוג" שבנינו, שחלילה לא נהיה מושפעים מבחוץ. האם זאת שליחותנו? האם זאת האומה שנצטווינו להיות שותפים בה?

מו"ר אבי עליו השלום שימש רב קהילה במרוקו. בעלייתו ארצה השתכן בבניין עם כלל עם ישראל, על כל גווניו: מסורתי, שומרי התורה ואף הרחוקים מן הדת. כך היו מעשיו בשעת חזרתו מן התפילה בשבת. בזמן זה נערים רבים היו שותפים במשחק כדורגל, ודרכו לביתו עברה ליד המגרש שבו היו משחקים. כשהלכתי עמו ביקשתי לעקוף את המגרש מסביב כדי לא להסתבך עם בני הנוער, אך אבי לא היה נוהג כך. הוא היה חוצה את המגרש באלכסונו, ובאותה שעה דממת כדור. שחקני הכדורגל היו ניגשים אליו ומברכים אותו בברכת "שבת שלום רבי מרדכי", מנשקים את ידו ובצורה מופתית עומדים בטור למולו. אבי היה משיבם בשמחה "שבת שלום" ואף פעמים היה מוציא סוכריות ומחלק. כך היה מנהגו שבת שבת וכך היה מנהגם.

בטוחני שבתוך תוכם של אותם בני נוער, שטעמו מן החוויה של ראיית רב מתהלך בטלית, כיבדו אותו והפסיקו את המשחק לכבודו, ניצת הניצוץ היהודי וחלקם תיקנו את מעשיהם. ומה נאמר אנו ברחובותינו שבהם נהלך ברגש? צר לנו כי לא נמצא את רבני ישראל או את שומרי המצוות מתהלכים בתוך המרחב הכללי, ונער יספרם.

להיות שליח

יש החושבים שכדי להיות שליח חב"ד יש צורך לצאת אל הודו או נפאל, אך אחיי ורעיי, נא דעו כי כל יהודי שומר מצוות החי בתוך בניין מעורב משמש שליח. אין צריך לשם כך להרחיק למזרח הרחוק. ביתי בתוך עמי, וכדייר שומר מצוות יחיד בתוך בניין של 36 משפחות הוא פתוח לשאלות הקשורות בענייני דת. אני מסייע ברכישת מזוזות או תפילין, משוחח על עניינים כללים ודואג לרווחת הבניין בתחום הרוחני.

בחג הפורים משלוחי מנות מפוזרים בין שכניי, ילדיהם מתארחים בסוכתי ומקשטים אותה ושכניי מוזמנים לסוכתי ולארוחות. נפשי מתערבת איתם בישיבות הוועד, וגם הם שותפים בהתחשבות בדייר הדתי. כשהוחלט על בניית דלת חשמלית בשבת התאפשרה לי כניסה אחרת שאין גורמת לחילול שבת, אורות המדרגות דלוקים בשבת והשכנים מאחלים לי שבת שלום לפני עלייתם במעלית (לא של שבת). אני איני זקוק לשבת ישראלית של בית הלל. אחד משכניי הגר בקומה השישית הוזמן לארוחת ליל שבת. במאור פנים נכנס לביתי עם בקבוק יין. עוד אני מתחבט מה דינו של בקבוק זה והוא מצהיר בפניי שירד במדרגות כי לא היה בטוח אם מותר לו לרדת עם הבקבוק במעלית.

לאותם החוששים לגידול ילדים בשכונה מעורבת נענה: מחקרים הראו שאין ערובה שילדיי יהיו שומרי מצוות גם כאשר הם גרים בתוך "שמורות הטבע", ומניסיוני הדל מול ילדיי אני יודע שדווקא גדילת ילדיי בתוך שכונה מעורבת ומפגשם עם הציבור הכללי חידדו את השאלות הערכיות והשאלות הדתיות שלהם עוד בהיותם צעירים מאוד בגילם. האם אפשר לאכול אצלם בבית, למה אסור, מה משפחה שמתארחת אצלי בביתי יכולה להביא, ועוד שאלות מרתקות שמפגשים אלו יצרו.

גם המצוות מקבלות משמעות אחרת בסביבה מעורבת. מצוות רבות הינן חברתיות, ואין הן יכולות להתקיים בסביבה דתית בלבד. הדלקת החנוכייה, לדוגמה, היא פרסומי ניסא הצריך להתרחש גם אצל הציבור הכללי. שותפות בבניין הסוכה או אירוח בה אינם יכולים להתרחש בסוכות שבמרפסות הסוכה, שכן אלו סגורות בפני רשות הרבים. משלוח המנות מועבר כה רבות בתוך הציבור הדתי עד כי לעתים הוא חוזר אל שולחיו, ואין בדבר ריח של מצווה. משלוח מנות כהלכתו מתקיים דווקא אצל מי שאינם מהמכרים הקרובים, וכן על זו הדרך.

זו מעלתו של הכלל. האישה השונמית מלמדת כי אל לאדם להזכיר עצמו לבד, אלא עליו להיות שותף בכלל. וכיצד ייזכר האדם בתוך הכלל? רק כאשר ישתף עצמו עם הציבור! רק אם הוא רואה את עצמו כחלק מהציבור הכללי בעיר, דואג לו וחרד לו, הוא הופך להיות חלק ממנו.

הו סוד עניין החלבנה כפי שהורו חז"ל במעשה הקטורת:

כי שלמות הפרטים נמצאת בכלל, ואיזה חסרון שיהיה בפרטים לא יימצא בכלל, אבל אפשר שחסרון אחד מן הפרטים יוצא מהשלמויות שביתר הפרטים מן הכוח אל הפועל. וזהו העניין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסממני הקטורת, כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהיה לה כוח לעורר ולהוציא איכויות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם. וכן על צד המשל, אם ימצאו בכלל אחד פרטים בעלי חסרון מאשר יכביד עליהם הכוח המעורר לנקמה בלתי משוערת, בהימצאם בתוך הכלל יעוררו כוחותיהם למה שראוי בפועל הזה" (דרשות הר"ן, הדרוש הראשון).

בדרך זו גם מלמד הרב קוק זצ"ל על אודות פרקי ההתקרבות של תשובת הדור:

ארבעת הפרקים שהחינוך של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה צריך שיתקרב על ידם אל מקור הקודש הם כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת. אין שום אדם מישראל יכול לסלק את עצמו מכל מה שנוגע לכבודה של דת ישראלאחרי שחובת הכבוד תתמלא יבוא התור לפתח את רגש החיבה לדתורק אחרי ההכרה שתבוא אחרי הכבוד והחיבה יכולים אנו לקוות לקיום הדת, לאור של תשובה שתופיע על כל אחינו מקרוב ומרחוק, לשוב לצור ישעם ומשגבם, ובזה המפתח של הגאולה הוא גנוז" (אורות התשובה, תוספות, פסקה ח),

תקנות חכמי ישראל

בימים אלו מחויבים אנו לתקן את הקלקול. חכמי ישראל ידועים בהקפדתם על קיום מצוות ובדרישתם מן העם להקפיד ולקיים את התורה בבחינת בין אדם למקום, אך עליהם גם להשמיע את קולם ולהנחיל לכל העם היושב בציון ובפרט לצעירי הציבור הדתי את מחויבותם לכלל ישראל, ולצאת בקריאה "היה לא תהיה" גם בעניינים חברתיים.

כך נהגו בארצות הגולה. כל קהילה וקהילה קיבלה על עצמה תקנות. במדינות אשכנז היו אלה תקנות הקהל, שנחתמו על ידי ראשי הקהל, ואחריהם חתמו הרבנים. מנגד, בקהילות הספרדיות התקיימו תקנות חכמים. החכמים הם שתיקנו ואחריהם חתמו ראשי הקהילה. כך זה היה מאז ומעולם עד לפני 50 שנה.

בספר "כרם חרם" מאת רבי אברהם אנקווא זצוק"ל מסודרות כל אותן תקנות שנועדו לתיקון הדת, החברה והעולם, מתקופת חכמי ספרד ועד חכמי מרוקו האחרונים. ניתן לראות שם תקנות נועזות שקבעו חכמי הדור לרווחת הקהל ולדאגה לכלל הקהל, כגון תקנה למעט בהוצאות חתן, טופס הסכמה למעט בתכשיטין, תקנה על ריבוי הסעודות, ועוד רבות. גם אנו בדורנו זקוקים לאנשי חיל היכולים לתקן תקנות ולצאת בהצהרות אל צאן מרעיתם. חכמים שיכנסו את כל העם לאספה מיוחדת בראש השנה ויתקנו תקנות לתיקון פני החברה והדת, כעזרא הסופר בשעתו. "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".

הרב מאיר אביטן הוא המנהל הכללי של מכון עזריאלי להעצמה חינוכית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ד, 24.9.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בספטמבר 2014, ב-גיליון ראש השנה תשע"ה - 894 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יחיאל גולדהבר

    מעניין איך הרב יפרש את מאמרם 'טוב לצדיק וטוב לשכינו… ובעיקר את המשך המאמר. עולה על כולנה, כבר קבע לנו הרמב"ם [גם הוא נמנה בין חכמי מרוקו…] את הדרך הנכונה בבחירת מקום למגורים, במקום של שכנים טובים וצדיקים: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי ריעיו וחבריו ואחרי אנשי מדינתו… [הלכות דעות פ"ו ה"א]
    הגע בעצמך האם היית בוחר לגור בין פושעים וקרימנלים, בטיעון שהופעתך עם הטלית והעטרה המוזהבת שעליה ישנה את ארחות חייהם, בוודאי שלא! הלא [בין השאר] מסכנים בכך את הילדים הרכים… אם כך, איני רואה הבדל בין מידות מושחתות לבין רע למקום.
    ונסיים בהמתקת הגלולה: הקריאה ביום ראשון של ר"ה היא בפרשת פקידת שרה. אחד מהפסוקים המרכזיים בפרשה זו הוא: 'כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם'. בפסוק זה יש רעיון מתאים להמתקת הדים בר"ה. שהלא חז"ל מספרים שמלאכי השרת התלוננו לפני הקב"ה: מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?! והקב"ה השיבם: עכשיו הוא צדיק דנים אותו בצדקותו "באשר הוא שם". כעת בר"ה שבו כל ישראל חוזרין בתשובה ומתנהגים כראוי, בכוונה קוראים פרשה זו, להזכיר שאין הקב"ה דן אלא לפי מעשה האדם באותו שעה…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: