מחדל היסטוריוני | רועי הורן

מסותיו של חוקר השואה המלומד צונחות לרמת הטוקבק כשהוא מתיימר לעסוק בניתוח טקסטים יהודיים ובהשלכות על המצב הפוליטי היום. זלזול מעציב במקורות היהדות

2books-nation-front

העם המחוצף

יהודה באואר

נהר ספרים, 2013, 338 עמ'

ההיסטוריון פרופ' יהודה באואר, חוקר ידוע של תקופת השואה, פרסם ספר מסות במבט המבקש לחבוק עולמות, על ההיסטוריה היהודית מראשיתה ועד ימינו־אנו. יש משהו מרענן בכך שאנשי רוח טורחים לשבת ולכתוב מסות מעמיקות, המשלבות את הידע הרב שצברו עם ניתוח של המצב כיום. אלא שבמקרה של הספר שלפנינו, דווקא מכרסם הספק האם ידע על העבר (היסטוריה) אכן מועיל בהבנת המציאות.

במובן זה שונה ספר זה מספרו הקודם של באואר, "הרהורים על השואה" (יד ושם, 2008), אף הוא ספר מסות ולא מחקר היסטורי דקדקני (ובאואר הוכיח בעשרות מחקריו שכשהוא רוצה לדייק הוא יודע) – שהוא מעין מבט־על של היסטוריון הממפה את הידע הרב שנצבר עד כה, מבלי לנסות לייצר אמירה פוליטית זו או אחרת. ספרו הקודם הסב לי עונג רב. בציפייה גדולה ניגשתי לספרו הנוכחי, אך לדאבון הלב הוא הביא רק למפח נפש.

קריאה מחוצפת

הספר מחולק לשמונה פרקים, כל אחד בן כמה עשרות עמודים, כשכותרתם לרוב אינה קולעת לתוכנם. דבר זה מביא למצב העגום, שבו גם את דברי הטעם המצויים בספר קשה מאוד לאתר. הם מצויים בתוך בליל של מידע, הכתוב סך הכול בצורה קולחת, אך ללא כותרות משנה או כל ניסיון אחר למפות את הפרק. הדבר קשור גם לשמו של הספר, "העם המחוצף", שממנו משתמע שלפנינו היסטוריון "שובב", המתבונן בתולדות עמו ומתפעל, מייחס לו אוונגרדיות, חתרנות מתסיסה או כל כיוצא בזה.

אך הקורא בספר לא ימצא שמץ מכל זה. מלבד פה ושם סיסמאות שאין מאחוריהן כל תוכן, לא מובן מה "מחוצף" בעם היהודי. במקום היחיד שבו דן ההיסטוריון המלומד בשאלת השאלות – מהו סוד קיומו של עם ישראל בגלות – הוא למעשה אינו מספק תשובה, פרט לכך שהיהודים "היו זרים – הרי בשל חוקי הכשרות אי אפשר היה לאכול איתם והם שמרו על יום מנוחה בשבוע שהיה שונה מיום המנוחה שהתפתח אצל הנוצרים או המוסלמים" (עמ' 60). אך מה הביא את היהודים לדבוק בדתם השונה? מנין "חוצפתם" הזו? לכאורה אפשר היה לנסות ולהשיב על כך מתוך התעמקות באופייה של הדת היהודית. אלא שלבאואר אין ככל הנראה הכלים להבין ולו מעט ממנה.

החלקים בספר השווים קריאה הם בעיקר אלה העוסקים בשואה ובתולדות האנטישמיות. מוטב היה לגזור חלקים אלה ולפרסמם כמאמרים בפני עצמם. באואר שופך שם אור חדש על שאלות ישנות, כגון מה הביא את היטלר לפתוח במלחמת העולם השנייה (אנטישמיות), מה יכלה יהדות העולם לעשות על מנת להציל בכל זאת את יהדות הונגריה (לא הרבה), וכיצד ניתן להביס את האסלאם הקיצוני המשתלט על העולם המוסלמי (לחזק את המוסלמים המתונים).

בחלקים אלה באואר מתגלה כאינטלקטואל – איש רוח המחזיק בנכסי ידע לא מבוטלים, השוטח את עמדתו מתוך הבנה של המטריה שבה הוא עוסק ומנסה לנבא בצורה שקולה ומנומקת את פני העתיד הקרוב. שונה לחלוטין הדבר ברוב חלקיו האחרים של הספר, שבהם הוא מתגלה, כפי שהוא עצמו חוזר ומכנה את הרב עובדיה יוסף – "יודע הרבה אך לא מבין בכלום".

למרבה האבסורד, ישנו דמיון עמוק בין באואר ייבל"א לרב עובדיה המנוח: שניהם אנשי ידע המדברים שתי שפות – האחת פיוטית ומהוקצעת, והשנייה עממית ושטוחה. בכל מה שנוגע למסורת היהודית, וכל שכן לימין בישראל, שפתו של באואר יורדת עד מתחת לזו של אחרון הטוקבקיסטים. כילד קטן המשתעשע באמירת מילים אסורות, כך באואר מתענג על קשירת הימין בישראל עם אוסאמה בן לאדן, המתנחלים עם גבלס וכל כיוצא באלו.

עיסוק אובססיבי בנוער הגבעות. המאחז "ענבלים" ליד מעלה מכמש, 2009‎ צילום: עומר מסינגר, פלאש 90

עיסוק אובססיבי בנוער הגבעות. המאחז "ענבלים" ליד מעלה מכמש, 2009‎
צילום: עומר מסינגר, פלאש 90

קמצא ונוער הגבעות

אך השפה הרדודה היא הבעיה הקטנה יותר של באואר. לדעתו "אין צורך להיות משולש כדי להבין גיאומטריה" (עמ' 326), ולכן לא צריך להיות דתי כדי להבין בדת היהודית. זה כמובן נכון, אבל כן צריך לדעת לקרוא נכון טקסטים מסורתיים־יהודים, אפשר להסתייע בכלים של מדעי הדתות, ודרושה יכולת אמפתית־רגשית להבנת עולמם של אנשים דתיים. כל אלו חסרים לחלוטין לבאואר, וכך יוצא שהקורא המבין במקורות היהדות וחש במשהו את עולמה יוצא נבוך למקרא דבריו. כיצד אדם בעל שיעור קומה כזה שוגה במקומות שתינוקות של בית רבן לא היו שוגים גם אם היו מעירים אותם באמצע הלילה. זהו דיסוננס בלתי נתפס, שאולי מלמד משהו עמוק יותר על השמאל הישראלי, מעבר לתופעה ששמה יהודה באואר.

ניקח פנינה אחת לדוגמה: "האמירה שחורבן הבית השני היה תוצאה של מריבות פנימיות ('על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים'), בשקר גמור יסודה. וקיימת סכנה ממשית בעצם ההיאחזות בסיפור שקרי זה. מרד נגד רומי, בשיא כוחה, במאה הראשונה לספירה, היה מראש חסר כל סיכוי. הרפתקנות חסרת אחריות זו הונעה בעיקרו בידי אותה משיחיות ('שקר') החוזרת על עצמה באידאולוגיה של 'גוש אמונים' ויורשיו במה שמכונה יש"ע, ועד ל'נוער הגבעות' ורבני 'תורת המלך' בימינו: הקב"ה יעזור, יעשה ניסים, ואנחנו נעזור לו על ידי התעמרות בפלשתינים, במגמה לגרום לעזיבתם־גירושם, כי לנו הארץ הזו" (עמ' 33־34).

הנחות היסוד של באואר כל כך רבות וכל כך מוטעות עד שאינך בטוח אם הטקסט הזה אכן מופיע לנגד עיניך. הוא מניח שחכמים באו לפרש את ההיסטוריה כמו שהרומאים כתבו היסטוריה, היינו במונחים של סיבה ותוצאה קונקרטיות; קריאה פונדמנטליסטית מעין זו במקורות חז"ל ("סיפור שקרי!" זועק ההיסטוריון), שאינני יודע אם אחרון החרדים עוד מחזיק בה, חוזרת במקומות רבים בספר. כך למשל הוא נזקק להפריך את סיפור המבול, בשביל ללמד שאין דבר כזה "בן נוח" מבחינה היסטורית וממילא ההלכה לגבי "שבע מצוות בני נוח" טועה… (עמ' 285). כל כך מביך.

טעות אחרת היא שסיפור קמצא ובר קמצא קשור לחורבן בשל מריבות פנימיות. אדרבה, לו היה קורא פעם אחת בחייו את הסיפור במקורו, היה בוודאי שמח לגלות שהאגדה מטילה את האחריות על החכם זכריה בן אבקולס, שלא השכיל לוותר בענייני הלכה כשצריך. הנחה אחרת שלו היא שהימין "נאחז" בסיפור זה דווקא כדי לבסס את עמדתו המיליטנטית. ככל הידוע לי, סיפור חורבן הבית השני נלמד תמיד כאזהרה מפני קיצוניות, וזאת מפאת עמדתו של רבן יוחנן בן זכאי, שהעדיף כידוע "חסד ולא זבח". אינני זוכר ולו פעם אחת שהדוגמה של בית שני הובאה כתמיכה במעשה ההתנחלות.

הרבי, השייח' והשואה

הנחה שלישית בפסקה הנ"ל היא הגזרה השווה שהוא עורך בין קיצוני הבית השני, גוש אמונים ואנשי "תורת המלך". ושוב, איפה הרגישות האקדמית? מילא אוהד כדורגל שאינו מסוגל להבחין בין שחקן ערבי לבין מחבל, אבל פרופסור? היכן הראייה המורכבת של גוש אמונים, הנעה בדיאלקטיקה בין ריאליה ומציאות, בין אוונגרדיות לבין תלות מוחלטת ב"עם ישראל" הקונקרטי (עיין ערך התנתקות); והיכן ההבחנה בין הנחות היסוד של גוש אמונים, המבוססות ברובן על הרב קוק וממשיכיו, לבין "תורת המלך", הנובע מאינטרפרטציה מאוחרת לחב"ד? מתוך הערכתו הדלה לכל אלה ונתינתם כולם בסל אחד, הפרופסור אף אינו מנסה להבין את התופעות השונות לפרטיהן. וזו כבר בושה לאינטליגנציה.

זו לא הפעם היחידה בספר שבאואר יודע היטב כיצד מחנכים את חובשי הכיפה, וממילא הוא כבר מזהיר מפני ה"סכנות" הצומחות מהם. היה מקום לחשוב שמאז פרויד וחבריו, שישבו באירופה וידעו לתאר לפרטי פרטים את טיבם הפסיכולוגי והחברתי של שבטים פראיים באפריקה ("אנתרופולוגיית כורסה"), העולם המחקרי השתנה. אך לא. על כל פנים לא אצל באואר, הכותב מסות מכורסת ביתו, שהייתה עד לא מזמן בגבעת זאב (התנחלות לכל הדעות), ומה אכפת לו מה המציאות.

אגב הניתוק מן המציאות, באואר עוסק באובססיביות בנוער הגבעות (המתחלף לו, בלא הבחנה, בכל הימין בישראל), מבלי שפעם אחת ישאל – כמה הם? מה רקעם הסוציו־אקונומי? האם הם מוקעים על ידי ציבור ההתנחלויות או נתמכים על ידם וכו'. דומה שאם לא היה "נוער הגבעות" הוא היה חייב להמציא אותם, אחרת כיצד ימלא ברפש כל כך הרבה עמודים.

חוסר ההבנה המוחלטת של באואר בניואנסים דתיים בפרט ובהלכי מחשבה דתיים בכלל בא לידי ביטוי גם ב"דיונים" שלו בתיאולוגיה הדתית שהתפתחה כתגובה לשואה. הוא מגחיך את הוגי הדעות שאותם הוא מזכיר, ומבלי משים הוא מגחיך את עצמו. כך למשל ב"דיונו" בעמדת הרבי מלובביץ' ביחס לשואה (עמ' 81), שממנה הוא מסיק שהרבי סבר שהשואה היתה אירוע חיובי סך הכול, ומכאן שעמדתו דומה לזו של שייח' יוסוף אל־קרדווי, מטיף אסלאמי קיצוני, שטוען שהשואה היא מעשה אללה. איזה תחכום! איזו רגישות!

לו היה קורא פעם בדבריו של הרבי מלובביץ', ובוודאי אם היה טורח להבין אותם על רקע ההגות החסידית כולה, היה מגלה שהמניע העמוק לדבריו של הרבי מלובביץ' על השואה נבע מאהבת־ישראל העמוקה שהייתה לו, עד שדחה בשתי ידיים את ההשקפה שהשואה באה כעונש על חטאים, דעה שבאואר מגחך עליה במקום אחר. אך למה להתעמק, כשאפשר לשים בפי יריבך את הדעות שראוי שיהיו לו, וכך תוכל להשמיץ אותו מבלי לתת דין וחשבון למציאות. הרי איזה חב"דניק יטרח לקרוא את ההבלים האלה, ואיזה חב"דניק יטרח ויתבע אותו לדין על השמצות?

לתומי סברתי שאנטי־דתיות כזו כבר עברה מן העולם, עם קריסתו של העולם הפוזיטיביסטי בכלל, והמעבר לעולם פוסט מודרני בפרט, המכבד את הנרטיב של האחר. אך באואר מתעקש להגדיר את עצמו "אתאיסט", כאילו שהאונטולוגיה מצויה עדיין בימי הביניים ("אלוהים הוא המצאה אנושית!" הוא זועק פעם אחר פעם) ולקרוא בציניות מצמיתה טקסטים הנובעים ממעמקי נפש, שכנראה הוא חסר אותם.

בחלקים מהספר מתגלה כאינטלקטואל וידען. יהודה באואר

בחלקים מהספר מתגלה כאינטלקטואל וידען. יהודה באואר

מתקפה על זנד

הפרק האחרון בספר מוקדש לשני פירושים קיצוניים למהותו של עם ישראל. האחד הוא של "תורת המלך" הנזכר. בכל הקשור לקריאה ב"ספר הלכה" זה מפגין באואר את בורותו בצורה קיצונית. אבהיר שכותב שורות אלו מסתייג מספר זה בכל תוקף, אבל הרי לא זה העניין. באואר אינו יודע הבחנה בסיסית בהלכה בין "פטור" לבין "אסור", ולכן מסיק שהמחברים ביטלו את איסור לא תרצח לגבי גויים; הוא גם אינו יודע דבר בהיסטוריה של ההלכה, לכן הוא מסיק שהרמב"ם פסק כפי שפסק נגד גויים, בשל ההיסטוריה העגומה של משפחתו; הוא גם אינו יודע להבחין בין הלכה למעשה בשיח הדתי, ולכן הוא מתפלא מדוע מחברי הספר לא רוצחים אותו.

חלקו השני של הפרק האחרון חוזר לשדה של באואר, השדה ההיסטורי, שבו הוא מתפלמס עם היסטוריון־על אחר, שלמה זנד, שבספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (רסלינג 2008) כופר בקיומו של עם ישראל כ"עם" מבחינה היסטורית. חבל שחלק זה לא ימצא את מקומו באחד מכתבי העת המוכרים, כך שהמחפש להעמיק בפולמוס ההיסטוריונים בשאלת הגדרת עמים באופן כללי, ושאלת עם ישראל כ"עם" באופן פרטי, יוכל למצוא אותו בקלות.

זנד פסע בעקבות היסטוריונים רוויזיוניסטים, שטענו שתודעת אדם להיותו חלק מ"עם" הינה מודרנית, לכל המוקדם מזמן המהפכה התעשייתית. כאן פתאום מתגלה באואר כהיסטוריון שמרן, הן בכך שהוא שומר על התפיסה הקלאסית של הלאומיות כתופעה היסטורית ששורשיה עמוקים, והן בשמירה על רמת דיון גבוהה, מגובה בדוגמאות מפורטות ומאלפות. ההשוואה בין שני חלקי הפרק יוצרת בקרב הקורא המשכיל דיסוננס בלתי נסבל.

אמרתי "קורא משכיל" ולא "הקורא הממוצע", היות שלמקרא הריאיון שנתן באואר לכתבת "הארץ" (13.2.2013) אני למד שכל דבריו על הימין בישראל וקריאתו המלומדת ב"תורת המלך" מתקבלים אצלה כתורה למשה מסיני, מבלי אף סימן שאלה. חוש הביקורת של הכתבת האינטליגנטית התעורר דווקא כשבאואר העז לגלות סממנים ציוניים ולא הסכים להגדרת מלחמת העצמאות כ"טיהור אתני".

סוף דבר, באואר מוטרד מאוד מעתיד המדינה הציונית, שלדעתו צועדת לקראת חיסול עצמה, בשל החזקת השטחים. זהו חשש מוכר ולגיטימי, אלא שהחשש הזה הוציא את כל השדים שהצליח להחזיק עד כה בתת ההכרה שלו, והביאו לכתיבת דברי בלע שטחיים, בניתוק גמור מכל אחריות אקדמית שבה החזיק כל השנים.

האבסורד הולך וגדל דווקא מכיוון שהגדרתו המעניינת שלו־עצמו (!) לעם ישראל על כל פלגיו היא ש"אנו מסכימים על אילו טקסטים איננו מסכימים". אך בשביל כך צריך לדעת לקרוא את הטקסטים. דומני שהיהירות והזלזול הכרוכים ביומרה לדיון בטקסטים, לשיפוטם ולפסילתם מבלי להכירם לעומק ולהתמחות בקריאתם, מספרים לנו לא רק על אופיו של באואר, אלא על רדידותו של השיח הבין־גושי בישראל בכלל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-ביקורת ספרים, גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ביקורת נפלאה. תענוג

  2. מצטרף לתגובתו של אריאל

    זאת לא הפעם הראשונה שהיסטוריונים מסוימים כותבים דברי הבל גמורים מסיבות פופוליסטיות

    לפני לא מזמן הופניתי למאמר של היסטוריון שכתב על "ההתהוות של יום הכיפורים" בו הוא טען שחובת הצום היא מאוחרת ויוחסה על ידו לימים שלאחר מרד בר כוכבא

    המאמר היה פשוט מופרך לחלוטין והשתוממתי לראות שהוא מביא ראיות שאינן ראיות,אקסיומות לא מוכחות שבדה מליבו, ורושם חמור של אי הבנת הנקרא במסכת יומא[ברמת המשניות אפילו]

    אומנם המאמר הזה לא היה בביטאון אקדמי אלא באתר פופולארי יותר אך עדיין השתוממתי לראות מאמר כה חובבני ותמוה יוצא מפיו של היסטוריון שהתמחותו היא במי המשנה והתלמוד

    אבל כמובן שהפופוליזם מכשיר הכל והמאמר ההוא ניסה להראות איך "יום הכיפורים הפך מיום מציאת זיווגים ליום צום" ובכך לנסות לעניין את הקוראים עם מאמר פיקנטי אך שבינו לבין המציאות אין שום דבר

    חבל מאוד שבשביל הפופוליזם יש כאלו שעיסוקם בהיסטוריה -תחום התמחות כה יקר ונשגב-והם מקלקלים זאת בשביל פופוליזם ורייטינג

    ועל כגון דא קא בכינא

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 896 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: